האמונות והדעות/מאמר א/פרק ד
פרק ד
[עריכה]וכיון שהשלמתי ביאור הדעות האלה ומה שהביא ממנו ראיה כל אחד מהם על דעתו, ומה שיתחייב לו מן הטענות, אסמיך לדברים האלה מה שאפשר שישאלו עליו קצת בני אדם בשער הזה.
- ואומר, כי הם שואלים: אם יהיו הדברים מחודשים, איך יאמר החכם: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"?
ואבאר ואומר, כי החכם לא רצה בזה עמידת הארץ לאין תכלית, אך שם המאמר הזה ראיה על חידושה. והוא ממה שראינו אותה שאין החידושים נפרדים ממנה, כי דור הולך ודור בא מהאנש/ים ובעלי חיים וצמח, והיא כן עומדת עד סוף עולמה. התבאר לנו בזה שהיא מחודשת, כי מה שאיננו נפרד מן החידושים, מחודש, מפני שהחידוש כולל אותו.
- ואולי חושב יחשוב ויאמר: איך יבא דבר לא מדבר?
ונאמר, אילו היו הברואים מגיעים לעמוד על זה איך הוא, לא היינו חייבים שייחדהו שכלנו לבורא הקדמון, כאשר נהיה כולנו משיגים; אבל דנו השכלים ביחוד הבורא בפעל הזה, מפני שאין דרך לנברא לעמוד עליו איך הוא.
ומי שיצריכנו להראותו זאת האיכות, הוא מצריך שנשים עצמנו ונשימנו בוראים; אבל נשקיף עליה בשכלנו מבלי שנדמה אותה, ולא נציירנה.
- או שמא יחשב במקום הארץ, ויאמר: אי זה דבר היה במקומה זה?
ומאמרו זה אמנם מביא אותו סכלותו בגדר המקום וסברתו, כי עניין המקום הוא מה שהוא מושם תחת הדברים; ותבקש נפשו מקום למקום, ורואה שאין לזה תכלית ויהיה נבוך.
וצריך שאבאר, כי אמיתת המקום איננו כמו שחשב, אבל הוא פגישת שני הגשמים המתמששים, ויקרא מקום משושם מקום. אבל ישוב כל אחד מהם מקום לחברו, והארץ עתה בסיבובה קצתה מקום לקצתה. וכאשר לא תהיה ארץ ולא גשמים, יבטל שיאמר מקום בשום פנים.
- ושמא יחשב גם כן בזמן, ויאמר: קודם בהתחדשו מקום הגשמים האלה, איך היה הזמן ההוא ערום מהנמצאות כולם?
וזה עוד אין אומר אותו כי אם מי שהוא סכל בגדר הזמן, ויחשוב כי הוא דבר יוצא חוץ לגלגל, ושהעולם כולו בו. ואין אמיתת הזמן כן, אבל אמיתתו – השארות הנמצאות האלה עניין אחר אשר מהגלגל ומה שלמטה ממנו; וכאשר לא יהיו אלה הנמצאים, בטל שיאמר זמן בשום צד.
ושמא עוד ימעטו בעיניו אלה הגשמים, ויאמר: זאת היא כל היכולת וכל החכמה? הנה נאמר לו: ברא מה שידע שנשיגהו ונדעהו ונשמרהו, ויספיק לנו לקבל הוראה בו על אלהותו.
ואם יאמר: ההניח דבר שלא ברא אותו? נאמר: הלא הוא בורא כל דבר.
ואולי יאמר: איך יקבל השכל כי אין לעולם כי אם ארבעת אלפים ושש מאות ושלושים ושלוש שנה? ונאמר: כי כאשר נאמין עולם נברא, אי אפשר לו בלא התחלה. התראה, אם היינו אנחנו הברואים בשנת מאה לבריאת עולם, ההיינו תמהים ומכחישים את זה? כל שכן שלא נכחישהו בזמן הזה.
ואולי יאמר בלבו: כאשר יהיה אצלנו מי שעזב דבר, שהוא פועל בעזיבתו ההיא; ולא סר הבורא עזב הדברים עד שבראם. וכיון שעזיבתו ההיא נקראה פֹעַל, לא נעדר עמו פֹעַל עם ארך הזמן? ונאמר: כי לא היו ענייני בני אדם – פעלים, כי אם מפני שהם פועלים המקרים. כי אם לא ירצו – יכעסו, ואם לא ישנאו – יאהבו. אבל הבורא, פעלו – שיחדש הגשמים, והגשמים אין להם הפך, שיהיה כאשר יעזבם כבר פעל אותם; אך כאשר יעזב לחדשם, לא ימצא דבר זולתו.
ואולי יחשב: לאי זו עלה ברא הבורא אלה הנמצאות? ובזה שלש תשובות:
- הראשונה – שנאמר: בראם לא לעלה, ולא יהיה עם זה לבטלה, כי האדם יהיה פועל לבטלה כשהוא פועל ללא עלה, מפני שהוא מניח תועלתו; וזה מרומם מהבורא.
- והשנית – שרצה בזה להראות החכמה ולגלותה, וכמו שאמר: "להודיע לבני האדם גבורותיו" (תהלים קמה, יב).
- והשלישית – רצה בזה תועלת הברואים במה שמנהיגם בו ויעבדוהו, וכאשר אמר: "אני יי אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך" (ישעיהו מח, יז).
ואם יאמר: למה לא בראם קודם הזמן הזה? נאמר: כי לא היה זמן שנשאל עליו; ועוד, שזה דרך כל בעל בחירה, שיעשה בכל עת שירצה.