האומה והעבודה/פרק כז
...בדבריך יש מעין השתוממות על אשר בשעת חירום זו[1] יכול אדם להתרכז כולו בענייניו הפנימיים ולהסיח דעתו לגמרי מן המלחמה עם כל חמודותיה ונפלאותיה. ואני מתפלא על ההפך. ובאמת מה לנו ולמלחמה באירופה? איזה חלק אקטיבי יש לנו בה? הן כל השתתפותנו בה היא רק בבחינת צאן לטבח, בשר לתותחים, וכל תוצאותיה בשבילנו – רק שכול, אלמון, יתמות, חורבן, צרות, ייסורים, ובתור הוספה עוד עלבון שאין על עפר משלו, עלבון יתום כיתמותו של צערנו הגדול, כיתמותה של נפשנו הגלותית, היתומים לא רק מנפשות קרובות, כי אם גם, אפשר לאמור, מעצמנו.
דווקא שעה קשה זו, שאין לדעת כמה תימשך, ואם לא תהיה בעתיד עוד יותר קשה – דווקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של 'נחפשה דרכינו' – של הכשרת הקרקע לתחייה לאומית וליצירה לאומית. אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות, ועלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין את תורת מורנו הגדול, להבין את פירוש הייסורים ואת סוד הייסורים, כדי שלא יהיו ייסורים לבטלה. ובמובן זה גדולה, גדולה במידה שאין לשער, התורה היוצאת לנו מן המלחמה. זוהי אולי הנקודה היחידה, שאנחנו יכולים למצוא בה חיוב ידוע. קודם כל אנחנו רואים בה את עצמנו כמו בראי: יחידים, בודדים, יתומים, תועים איש לעברו; ומצד שני, המלחמה כשהיא לעצמה תורה גדולה בה, בייחוד במקום שמבקשים תחייה, חיים חדשים. המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו. רבים רואים בה, בעצם המלחמה, את סמל הגבורה, את סמל התפארה שבגבורה. אבל העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות. איזו התעלות הנפש יש בחיים, המרימה את האדם למעלה מכל יחסים קטנים פרטיים, ואיזה יחס גדול כללי התגלה בחיים בשעת קלקלתם, בשעה שהם מתפרצים ומראים את כוחם בהריסה! וכמה גדולים, חושב אתה, היו יכולים להיות החיים, לוּ ידעו בני האדם לחיות! – אכן, כאן יש ויש לנו מה ללמוד, אם אותו הדבר שאנחנו קוראים לו 'תחייה', 'חיים חדשים', אינו מלה ריקה, אם אנחנו מסוגלים לרדת לסוף עמקו של הדבר.
אנחנו, הן כל כוחנו, אם נאבה ואם נמאן, הוא רק ברוח, מאותו הטעם הפשוט, שכוח אחר אין לנו. אבל כוח זה – יאמרו מה שיאמרו – יש לנו, ובכוח זה ורק בכוח זה אנחנו קיימים עד היום. וגדול כוח הרוח, המקום שיש רוח חיה, המבקשת חיים, הרבה יותר גדול מכוח האגרוף. עֵדה לכל אחד מאתנו נפשו החיה, במידה שהיא חיה, עדים השמים העמוקים והנוגים האלה, אשר היו ימים,שהם הגידו לנו דבר מה, יותר נכון, שהם שתקו לנו דבר מה, – דבר מה, שכוחו גדול עד היום על התרבות האנושית היותר גבוהה. ועדיין בשתיקתם הם עומדים ומחכים לתלמידים מקשיבים. ודווקא מתוך רעש המלחמה המחריבה אתה שומע את שתיקתם, המלמדת פרק בהלכות יצירה ובהלכות גבורה של יצירה.
ובלי כל פקפוק הייתי אומר, כי כמה שיגדל חורבננו על ידי כוחות מן החוץ, אם על ידי כך נתעורר כולנו, כל העם, בלי יוצא מן הכלל, נתעורר לחיות את כל עומק בדידותנו – כי עתה לא יצא שכרנו בהפסדנו. 'לפום צערא-אגרא' – גם כלל זה עדיין חי וקיים, כל זמן שחי הצער וחיה הגבורה שבצער והיצירה שבצער. ואם מפקפק אני לעתים, הרי זה רק מפני שרואה אני כי אין אנחנו תלמידים מקשיבים לחיים, זאת אומרת: לחיי עצמנו. והעיקר שחיי עצמנו אינם שווים בעינינו כלום, שכל עצמנו אינו שווה בעיניו כלום. את חורבננו הפנימי אני רואה, הקשה מכל חורבן מן החוץ. מצד אחד חורבן מתוך קטנות, כי גם בזמן הזה, אחרי כל מה שעבר עלינו, אנחנו איננו יכולים להסיח את דעתנו לרגע מהפעוטות והשטחיות היום-יומית, ולהתרומם לידי הרגשת המצב בכל היקפו ולכל עמקו. ומצד שני – חורבן מתוך ביטול עצמי, כי בבואנו לפשפש במעשינו יש בינינו שאינם מוצאים דרך אחרת אלא לבטל את עצמנו, לבטל את נשמתנו הלאומית מיום היותה עד היום, את צורתה האנושית ואפילו את מסירות נפשנו על דתנו, ואפילו את צערנו הגדול – את הכל. ועיקר כי רואים בזה איזו אמת גדולה, איזו אמת עליונה – כל כך בטלים אנחנו בעיני עצמנו, בטלים מתוך התבטלות שלא מדעת בפני אחרים, כל כך עמוקה גלותנו הפנימית! כל כך אין אנחנו מסוגלים לחיות את החיים בלי אמצעי, לחיות את האמת שבחיים ושבעצמנו.
ולמה אכחד! כשאני רואה את כל זה אינני יודע מאיזה צד החורבן יותר גדול ...
אכן יש ויש לנו במה להסתכל ולחפש. יש ויש במה להתרכז ומה להעיר, אם אין חפצנו להחזיק במידתם של אניני-הרוח, שאין כוחם אלא בבכייה על גורלם המר.
מובן שלעת-עתה אין להגיד במלים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב'אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלא העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים.
תרע"ו (1916)
[1] השנה השניה של מלחמת העולם הראשונה