דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן ע"ב

לשון המאמר

"גַּם עַצְבוּת מַזִּיק מְאוֹד, וְנוֹתֵן כֹּח לְזֶה הַיֵּצֶר הָעָב הַגַּשְׁמִי. עַל-כֵּן אַדְּרַבָּא, אִם רוֹצֶה לִהְיוֹת יְרֵא ה' וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵל וְאֵינוֹ רוֹצֶה בְּאֵלוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, צָרִיך שֶׁלֹא לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יִכְפַּת לֵי' מַה שֶּׁעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְרַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עוֹסֵק – בַּתּוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן – וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָמַד לְהִתְפַּלֵּל הָיָה מִזְדַּמֵּן לְפָנָיו בְּדִמְיוֹנוֹ עַכּוּ"ם עָרֵל, וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים מִזֶּה, וְכֹל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְגַּבֵּר וּלְסַלֵּק הַמַּחֲשָׁבָה, הִתְגַּבְּרָה עָלָיו יוֹתֵר. וְיָעַץ לוֹ חָכָם, שֶׁלֹא יִכְפַּת לֵי', וְיַעֲמֹד הָעַכּוּ"ם, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְיִתְפַּלֵּל, וּבָזֶה יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. אַךְ זֶּה עֵצָה לְפִי שָעָה, כֹּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ עֲדַין, וְהָעִקָּר לְקַדֵּש וּלְטַהֵר כַּנַּ"ל, וְיֵלֵךְ לְחָכָם, וְיִתֵּן לוֹ עֵצָה נְכוֹנָה עַל כֹּל דָּבָר כַּנַּ"ל." ע"כ.

עצבות היא השורש שמשם יונק היצה"ר

רבינו הזכיר בפנים המאמר שכשיש דינים על האדם אזי מתגבר על האדם היצר הרע, כיון שהיצר הרע משתלשל מהדינים. וכאן מבואר בעוד אופן, שאותו הדין שמגבירים אצל האדם את כוח היצר הרע, הוא העצבות. וזה דבר שאדם לא תופס שזה ההסבר להתגברות כוח התאוות אצלו, כי נדמה לו שהוא סתם חושב מהעבר שלו והכישלונות שלו, או שסתם מהרהר באיזה דאגה על העתיד, עד שהרבה פעמים זה נדמה לו למצווה להטריד את מחשבתו עם מחשבות העבר, שהרי ברצונו לעבוד את השי"ת. ולכן מודיע רבינו שכל מחשבות עצבות, יהיו איזה שיהיו, הם הם הדינים שעליהם מבואר במאמר שהדינים מגבירים את היצר הרע, כיון שכל מזונו וחיותו של היצה"ר משתלשל מהדינים. והפירוש של דינים הוא, שכך דנו אותו משמים, וכמו שדנו את הסוס והחמור שיעבדו בשדה, כך דנו את האדם שיחשוב ויהרהר בעבר שלו כדי שיהיה בעצבות, וכך יתגבר עליו היצה"ר. אך זה רק כדי לנסותו אם יטה להאמין למחשבות ולהרגשים שלו, שהרי הוא ממש מרגיש את כל הסיבות בגינם הוא בעצבות, או שיתגבר להאמין שבוודאי אין מציאות של מחשבת עצבות שהוא אמיתי. ומה שמרגיש את אמיתת הדמיון, זה כלל לא המציאות האמיתי שלו, אלא דינים בעלמא ששמו לו מן השמים כדי לנסותו אם יברח מזה.

עצה לפי שעה

ולכן אומר רבינו הק' שהעצה היא, כלל לא להלחם לסלק המחשבות, אלא ימשיך לעשות את שלו במה שעוסק, אם בתפילה או תורה או משא ומתן וכיוצא, וכלל לא ישים לבו עליהם. כי כל מה שהאדם נלחם עם המחשבות המטרידים אותו מעבודת השי"ת, זה משום שרוצה להתקרב להשי"ת, והבין כבר שעצבות ומחשבות על העבר אינם נכונים, ומשום כך מנסה לסלקם. אך המציאות היא שבקושי אפשר לסלק מחשבה שאינה טובה. וזה החידוש הנורא שמתגלה במאמר, שהאדם יתעורר להבין שאין לו להלחם כלל עם המחשבות, כיון שאין זה הוא, כלל וכלל לא. והם רק משהו חיצוני שהתלבש בו, ולכן ימשיך לעשות את שלו, ואם אף על פי כן מתגברים המחשבות, בכל אופן ימשיך בשלו, ואל יעשה מהם שום מציאות.

וזה מה שמדגיש רבינו שזה עצה לפי שעה, והיינו, שבשעת מעשה כשמתגברים עליו בלבולים, שלא יחפש שום עצה שתוציאו מהמחשבות והבלבולים, כי בזה שמחפש דרכים לצאת מהם, הוא מגלה בנפשו כאלו המחשבות והבלבולים הם איזה מציאות שצריך לסלקם, וכשיתייחס כך לבלבולים אזי הם יתגברו עליו בכל תוקף, אך כשיתעורר להבין שהם שטות בעלמא, ואין זה הוא כלל, ממילא יעשה את שלו כרגיל, ואם אף על פי כן הם חוזרים להטריד אזי יעשה עצמו כאלו אינו יודע מהם וכאילו עושה את שלו.

ובוודאי שהעיקר מה שצריך, זה לילך לחכם לחפש עצה ותיקון כדי לטהר ולקדש נפשו, ואזי לא יבואו עליו בלבולים, כיון שלצדיק יש עצות שיכול האדם לצאת מהיצה"ר לגמרי. ועיקר העצה והכלי זיין שהצדיק נותן כדי להלחם עם היצה"ר, הוא תפילה והתבודדות. אך בשעת מעשה, כשמתגברים עליו בלבולים של תאוות ושל עצבות, כל העצות הללו לא יועילו לו, רק ימשיך לעשות את שלו בנחת ובשלווה, בלי להאמין לרגשותיו ולמחשבותיו.

ומשום כך מביא רבינו בפנים המאמר מעשה על אחד שבשעה שעמד להתפלל היה מזדמן לפניו בדמיונו עכו"ם ערל, ויעץ לו חכם שיעשה את שלו, ויעמוד הערל וכו'. ואף שאין דרך רבינו להביא מעשיות בתוך מאמר, אך לגודל אמיתת העצה היוצאת מן המאמר, ולגודל דקותו, מביא רבינו מעשה שהאדם יתעורר להבין שאכן כך הוא האמת. כיון שבשעת התגברות המחשבות המבלבלים את האדם, כ"כ קשה להאמין שאכן הם שטות, ואין להתייחס אליהם, כי המחשבה נכנסת לאדם כ"כ חזק לתוך הראש והאדם נוטה להאמין שזה חלק ממנו, עד שאינו מעלה בקצה דעתו שיש מציאות חיים ללא מחשבות אלו. ואף אם זוכה לזכור שזו מחשבה אסורה וצריך לסלקה, אזי מתבלבל מזה בעצמו שבאים לו בלבולים, וכך, כל חייו נעים מבלבול לבלבול. לכן מביא רבינו מעשה שהאדם יתעורר, שבשעת התגברות המחשבה-זו העצה! שיעשה את שלו במה שעוסק, כאילו אין שום בלבול.

פרשת שלח

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" כי הצדיק שולח את אנשיו שיתורו וירגלו את עצמם להסתכל על העבר ולראות מה צריך לתקן לעתיד. וזה היה מעשה המרגלים, שמשה שלחם לראות את ארץ ישראל כדי לראות הדרך איך להיכנס, אך מחשבת המרגלים הייתה לרעה, כי הם התכוונו לתור את הארץ כדי להחליש דעתם של ישראל מלהיכנס לארץ ישראל. וכך דרכו של היצר הרע, לאחר שרואה שאדם מתעורר להיות מרגל ולחפש לתקן את עצמו, אזי מתגבר על האדם בדמיונות שיראה חסרונות עצמו באופן כזה שמחליש דעתו מלהיכנס לקדושה, והאדם אינו מעלה על דעתו שזה רמיית היצר. ורבינו כ"כ הזהיר על זה, עד כמה אסור לחשוב מהעבר. ובוודאי שצריך להיות מרגל ולראות מה שצריך לתקן, רך צריך להיות ציר נאמן לשולחיו, להיות מרגל של משה. לרגל על פי דעת הצדיק, באופן נבון שלא ייפול בדעתו, אלא אדרבא יתחזק מכאן ולהבא. כי זאת הייתה כוונת משה בשולחו את המרגלים שיראו כמה טובה הארץ למען יתחזקו להיכנס לארץ ישראל. וזה "שלח לך אנשים" ס"ת "חכם". כי צריך לרגל בחכמה, ע"פ דעת החכם.

ולכן אמרו המרגלים "ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים". כי המרגלים טענו שהם ראו והצדיקו את קטרוג המלאכים בעת בריאת העולם, שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו" והרי עתיד למחטי קמך, ואז הוריד השי"ת שני מלאכים והם לא הצליחו לעמוד בעולם הזה כנגד היצה"ר, וחטאו באופן מבהיל עד שרוב הקליפות באות מהם, והענקים של ארץ ישראל היו צאצאיהם כמו שפי' רש"י שם. והמרגלים ראו אותם והצדיקו הקטרוג שלהם שעתיד האדם למחטי קמך, עד שאמרו "ונהי בעינינו כחגבים", כי הרגישו עצמם כקטנים שאין חפץ בהם ה', וכל זאת כיון שלא יכלו לקבל האמת שיתכן להתחזק אף לאחר הנפילה, וששייך לשכוח מהעבר ולהתחיל מחדש, לכן נבהלו ממה שעתיד האדם למחטי קמך. (ועיין עוד מזה בליקוטי הלכות הל' נדרים ד', י"ז ולהלן)

וזהו שאומרים בקבלת שבת מזמור "לכו נרננה", ופותחים המזמור בשיר ושבח להשי"ת, אך תיכף מסיימים המזמור עם הזכרת עוון המרגלים, "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם". כיון שתיכף בכניסת השבת שמתחזקים להיכנס לקדושה ולשבח ולזמר להשי"ת, אזי מזהירים את האדם שיכנס לקדושה עם העצה של "היום אם בקולו תשמעו" שיהיה לנגד עיניו רק היום והרגע שהוא שם, ולא יחשוב לא מהעבר ולא מהעתיד, ומזכירים לאדם עוון המרגלים כדי להתעורר לראות גודל הטעות של מי שנכנס לעבודת השי"ת באופן של מרגל.