דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/שתוף האשראי הלאומי והמלוה

ה. שתוף האשראי הלאומי והמלוה

"רק אומה שאמון לה כלפי עצמה תבקש לה מלוה, אולם רק אומה שאמון לה כלפי עצמה תזכה למלוה. כי מהו המלוה? אין זה אלא גיוס האמצעים לשם מוסדות ומפעלים, הנוצרים לא רק למען בני ההווה, אלא גם למען הבאים אחריהם, למען אחדות האומה כולה." (תיאודור הרצל, מתוך נאום וינה)

לא דבר פשוט הוא למצוא אפילו רק נוסח אריתמטי מפשט לפתרון זה. אם נבוא ונסקור את הדין ודברים בשאלת בנין הארץ במרוצת השנים האחרונות, וראינו כי גם בעית האשראי מופיעה מפקידה לפקידה במקום מרכזי כיאות לה, מתלבנת במידת היכולת ומקבלת ניסוח כללי. דברי הראיה הבהירים ביותר והניסוח המובהק ביותר נתנו ע"י הרמן גלין. "ברור הדבר", – כתוב הוא באחד ממאמריו, – "כי רק מלוה של מיליארדים, – מלוה גדול ונושא רבית הגונה, העתיד להשתלם בזמן לא ארוך ביותר, – רק מלוה כזה עלול להבטיח את ההתישבות. השימוש הכלכלי באמצעים המתקבלים בצורה כזאת, אשר בהצלחתו או כשלונו יעמוד או יפול המפעל הקשה, יש לבססו מלכתחילה – את השימוש עצמו ואת הצלחתו המשוערת–על הודאות, כי החוגים המעונינים יתמלאו אמון לכל הטרנסאקציה הזאת וירבו לחתום על שטרי המלוה"

	[1] כאן הוצגה הבעיה בכל היקפה. אך אין כל תועלת להסתפק כיום בנוסחאות כלליות כאלו. עיקר החשיבות כיום הוא לשרטט את הדרכים לפרטי ההגשמה של תכנית המלוה, להביא אותם לידי התאמה עם היסודות הפוליטיים ויסודות המשפט הבינלאומי שלבנין ארץ ישראל, לבחון את השאלות המתעוררות אגב כך מבחינת הסדור הטכני של הכספים, ולבדוק לא רק את שאלות גיוס ההון אלא גם את אפני השימוש וההנהלה בכספים שיבואו בדרך אשראי בינלאומי, – בקיצור לשרטט תכנית מפורטט פחות או יותר, תכנית מעשית של המלוה. ההיקף הפיננסי של מפעל ההתישבות יש לשרטטו כדבר שלם על בסיס של תכנית המלווה, כגוף שלם אשר חלקיו משולבים זה לזה מתוך התאמה מסוימת, מסייעים ומשלימים זה לזה כאותם העמודים, הקשתות, הסומכות, והכפות השונות אשר בבנין. ואגב יש לזכור מראשית הדבר, כי מעמסה זו שאנו באים לעמוס על הבנין החדש אינה קלה ביותר.

ברם, כבר נשמעו קולות ספקנים כלפי תכנית המלוה כשהיא לעצמה, בצורתה הכללית ביותר, ספקות שאינם מכוונים נגד פרטי התכנית או הגשמתה, אלא כנגד הרעיון עצמו, האומר להעמיד את הפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית על האשראי הבינלאומי. וכיון שספקנים אלה באים בנימוקים המסתכמים על כמה עיקרונים משלנו, לאומיים-חברתיים, – לפיכך יש לטפל בהם כאן, ולו רק במידה כל-שהיא.

"כלום אין פירושו של דבר" – אומרים אחדים מהם – "להפוך את מפעל התחיה הלאומית של היהודים לעסק פשוט, שמעמידים בראש עניניו את השאלה על ערובה ורבית מספקת?

	[2]אם כי טענה זו עלולה לקנות את הלב בנעימה האנושית המונחת ביסודה – לא יתכן בכל זאת שנתן לה להשפיע בויכוח על הפוליטיקה הכספית. ריאליזם תכליתי ובעל מבט מהיר לעולם לא ירכין ראש בפני טענה כזאת. כלום אין פירושו של דבר, כך יענה כאן הריאליזם הזה, לסכן את כל המפעל – אם נקפא, מתוך נימוקים כל שהם, על הסיסמאות והשיטות אשר קוצר ידן הכוח משכבר? כלום אין פירוש הדבר לוותר על המטרה – אם נמאן ללכת בדרך היחידה והפתוחה המובילה למטרה? נתברר בהחלט, כי בנין הארץ לא יובטח על ידי האמצעים הנהוגים עד כה. ההמונים מחוסרי המחסה שבקרב העם היהודי, הרוצים למוצא קרקע מוצק תחת רגליהם בארץ ישראל, – אינם חזקים למדי לשם כך, לא מבחינת כוח התנדבותם ולא מבחינת כוח הממוני. נתברר כי רק חטיבות כלכלה לאומיות מן המפותחות והעשירות, העומדות על מדרגה גבוהה של תצבורת ההון, עלולות להזרים את הכספים המרוכזים אל ארצנו הנחשלת והעניה מהון, כספים הדרושים לנו כדי לפתוח את הארץ לקראת עליה יהודית גדולה ועבודת התישבות גדולה. ולנוכח המטרה הזאת אסור לנו לפקפק, עלינו לחפש את האמצעים במקום שהם שם, ולעשותם כלי שרת במידה ובצורה האפשרית בתנאים הנוכחים.

"ברם", – טוענים האחרים – "כלום אין אנו מתרחקים בזה מקרקע האוטואמנסיפציה, השחור העצמי של האומה, קרקע אשר הכשרנוה לפירות בעמל רב ובתלאות מצוקה, על ידי עבודת חינוך עקשנית? כלום אל עמלנו שנים על שנים לעורר בעם את ההכרה כי רק כוחו העצמי והמרץ הלאומי המגויס יוכלו לבצע את המפעל הגדול – כלום אין אנו מוליכים בזה את העם שולל, למען ישא שוב את עיניו כלפי חוץ ויצפה לישע מיד כוחות חוץ?" למזלנו יש לה לטענה זו רק צל של הצדקה. לאמתו של דבר ההיפך הוא הנכון. כי קבלת המלווה על ידי הסוכנות היהודית פירושה תביעה מוגברת מאת הכוח הלאומי, תביעה למשמעת העבודה ולאחריות כלכלית-לאומית, להתנדבות לאומית, ולשמחת היצירה של היהודים. כי הרי בגורמים אלה תלוי הדבר בעיקרו, אם יעלה בידנו הנסיון להפרות את הכוחות הכספיים של העולם החיצון, הדרושים לנו לשם מפעלנו. אך בעוד שידענו עד כה להביא בחשבון את הכוח הלאומי הפנימי שלנו באידיאולוגיה יותר מאשר בחיי המציאות, שכן העמסנו עליו משא שאינו לפי כוחו, הרי אנו מנחים כעת את המרץ הלאומי במסלול פוריותו הגדולה ביותר. כאז כן עתה יהא המרץ הזה המניע המכריע והבסיס האמתי לכל עבודתנו, אלא שבזיקה שבין המאמץ הנעשה והתועלת הסופית תושג מדרגה גבוהה יותר של התאמה ושווי משקל.

"ואף על פי כן" – בא וטוען השלישי – "כלום אין אנו מפקירים בדרך זו את כל מפעלנו לשלטון בלי מצרים ושרירות לב של ההון הבינלאומי? על טענה זו אין אנו עונים בתשובה המוכנה על דבר ההכרח הגדול שאינו נותן לנו ברירה. גם בלעדי זאת אין טענה זו קולעת למטרה. הן לא אל ההון הפרטי או אל המפעל הרכושני אנו קוראים לעלות ארצה ולפעול שם ככל העולה על רוחם. קול קורא כזה אינו עלול להשפיע, כפי שאנו יודעים – והלא רק מצד זה נשקפת הסכנה המפילה חתיתה על בעל הטענה הזאת. ואילו תכנית המלוה כונתה אחרת לגמרי. הקבוץ המיישב, נוטל על עצמו, כגוף אחיד, התחיבות קבוצית וערובה קבוצית כלפי ההון הבינלאומי הנותן לו את האפשרות לבצע עבודת בנין בקנה מידה גדול. התחיבות זו לא תהא מן הקלות ויש למלאותה בדיוק נמרץ, כיאות לאחריות קבוצית. כל עוד ההתחיבויות, אשר יטיל על עצמו הקובץ היהודי המתהווה, תתמלאינה בדיקנות, פרעונות הרבית והאמורטיזציה של המלוה יבואו כסדרם, – יכול הקבוץ הזה לפעול, מבחינה פנימית, פעולה אוטונומית וחפשית בכל תחום ההנהגה הכלכלית, ארגון העבודה והפוליטיקה ההתישבותית, ובכן אם תנאי המלוה של הסוכונות היהודית יתאימו למפעל הישובי – והרי רק מתוך הנחה כזאת עלולים התנאים האלה להתקבל – יהיה הדבר תלוי בנו, – באחדותנו הפנימית, בהגשמה בת-הקצב של תכניתנו הישובית, בהנהלה השיטתית והשימוש בכספים, בעבודה מתוך משמעת בישוב, – אם האוטונומיה וחרות מפעלנו תחזקנה מעמד כלפי כל התקפה מבחוץ או לא. אם נהיה חזקים עד כדי לעמוד בהחלט בכל ההתחיבויות המוטלות מטעם תכנית המלוה על הקבוץ המיישב כלפי המלוים, יהא בנין הארץ כמפעל קבוצי עמוס אמנם חובות ורבית – אולם מובטח יהיה שעצמאותו הפנימית לא תפגע.

"אם כן, – טוען הרביעי, – כלום אין זה מן הצורך שהתנאים שבהם נוכל להפיק תועלת מן האשראי הבינלאומי בתקופה הנוכחית של עבודתנו, יהיו מסוג כזה אשר לא יצמצמו או יחמו בפנינו את האפשרויות העשירות יותר ונוחות יותר העלולות להתגלות לנו בעתיד? כלום אין האשראי של ההתישבות הארץ-ישראלית תלוי למשך שנים רבות בתוצאות החתימה על שטרי המלוה, פרעון הרבית והפרעון המסודר של המלוה הניתן לסוכנות היהודית, ואיך מותר לנו להעמיד אותו לבחינה כבר בשעה זו?"

	[3] אין ספק כי ההכרעה בשאלה זו יש בה משום אחריות רצינית. אכן אין לקלקל אף כלשהו ובשום פנים אפשרות מלוה לעתיד לטובת הסוכנות היהודית על ידי פועלת המלוה הראשונה, ומצד שני אין להעמיס על מפעל הבנין נטל מעמסה העלולה לעכב את התפתחותו הכלכלית הבריאה. כך מכאן אין לך אלא מסקנה אחת – כי את תכנית המלוה, לפי מבנה הפנימי, צריך להתקין בצורה כזאת שהסכנות האלו תפחתנה עד כדי מינימום. המצע הכספי הממשי של המלוה הראשון לסוכנות היהודית חייב להיות איתן ויציב, עד כי גם חוגי ההון הספקניים ביותר לא יפקפקו באפיה הרציני של התכנית וכי היא ראויה שינתן לה מקום בבורסות העולם. מצד שני יש לארגן את השימוש הכלכלי בכספי המלוה בדרך כזאת שתמנע מאת הישוב הצעיר מעמסה יתרה בצורת חובת תשלום כבדה. ברם טיב המלוה קשור קשר אמיץ בכל השאלות המיוחדות לתכנית המלוה, שאלות של ערובות ההון, תנאי החתימה ומשאת-הרוחים; כמו כן תלויה מידת ההשפעה הכלכלית של הרבית בטיב הנהלת הכספים והשימוש הכלכלי בהם. רק תכנית המלוה בשלמותה עלולה לסתור כליל את הנימוקים המונחים ביסוד הטענה הנ"ל. תכנית זו תראה בעליל, כי ישנם דרכי ארגון ואמצעים להנהלה כלכלית אשר יתנו לנו את האפשרות, על אף כל הקשיים העומדים לשטן על דרכנו, להביט בבטחה לעתיד ולגשת למימוש תפקידינו הישוביים על בסיס המלוה הראשון.

בין הבעיות המיוחדות העומדות כאן לבירור ניצבת בשורה הראשונה שאלת הערובות למלוה. ציון המסמכים המספיקים אשר יש בהם כדי לערוב את הון המלוה – תנאי מוקדם הוא לשם הגשמת תכנית האשראי כולה. ויש להעיר כאן כי עבודתנו הישובית בארץ, אם כי שי לה כבר מאחוריה כמה עשרות שנים של עבודה מעשית ונסיון במשק וכלכלה, הריהי נמצאת עדיין בראשיתה, ורק לפני זמן קצר ביחס יצאה מגדר אצטדיה ראשונה. ולכן יש לשער, כי הערובות אשר אנו נציע יתקבלו מתוך פקפוק בשוק הכספים הבינלאומי.

נוסף על כך יש להביא בחשבון גם את אופי הבינים, מבחינה משפטית, אשר לסוכנות היהודית, זו העומדת להופיע כצד בחוזה וכנושאת המלוה. ברור הדבר כי הסוכנות היהודית, אם כי היא גוף מוכר מטעם חוקת העמים, לא תוכל לתבוע לעצמה כל זכות רבונית. ומשום כך נידחות כאן מאליהן כל צורות הערובה הנהוגות בדרך כלל לגבי האשראי הניתן לגופים צבוריים בעלי זכות רבונית. אותה הערובה הכללית, או האורגנית, הנהוגה במלוות למדינות קבועות, היציבות מבחינה כלכלית, וכמובן לכל אותם האיגודים אשר מדינות כאלה עומדות מאחוריהן – ערובה זו, הטבועה במערכת התנאים הכלכליים המסודרים של העם המקבל את המלוה, אינה באה כאן בחשבון. הסוכנות היהודית, אם כי היא "אישיות" במשפט העמים, אינה כיום הזה בעיני ההון הבינלאומי אלא אישיות בלתי ראויה לאשראי אישי – והרי הערובה הכללית פירושה בעצם מתן אשראי אישי למדינות. ערובות מיוחדות ומנוסחות בבהירות הן הדרושות כמצע למלוה הראשון שלנו.

ברם, גם הערובות המיוחדות האלו אשר יש לאל ידנו להציע – אופין הוא מיוחד במינו. שונות הן מן הערובות הממשיות הניתנות בכל מיני צורות ודרגות, על ידי המדינות הנאלצות לכך בגלל התפתחות-בוסר של כלכלתן הלאומית, או משום שנשתבשו עניניהן בעקב מאורעות חיצוניים, כגון מלחמות או הפכות. הערובות הממשיות, הניתנות ברוב המקרים מסוג זה, הן מישכון הכנסות מסוימות או מסים מסודרים, – ואם לתנאים רעים – במסירת מקורות הכנסה ידועים או מונופולין (אוצרות טבעיים, זכויות דיוג, מונופולין לתוצרת טבק וכו'), ואם לתנאים קשים ביותר – צרוף של כל הערובות האלו גם יחס. כל זה הולם את אפיו ומהותו של משק הכספים המדיני. אולם אנו לא זכינו לזכויות רבוניות, שנוכל לתתן כערובה לכושר האשראי שלנו, אין לנו מונופולין, והכנסות המסים או הארנוניות שבאקטיב הסוכנות היהודית תופסות בתקציבה רק סעיפים קלים מאד. אלה אשר בבואם לבחון את האפשרויות האשראי שלנו יעמדו בעקשנות על גזרה שוה עם צורת האשראי הנהוגה לגבי משק-כספים מדיני, ללא אמונה בכל צורה אחרת מלבד זו שנתקדשה במסורת, ודאי שינודו בראשם על כך. ברם מעיניהם של אלה יתעלמו מקורות העזר שלנו החשובים ביותר.

הרכוש שלנו המשמש יסוד לכלכלתנו, – כדין כל חטיבת כלכלה אחרת – המהווה כלכלה זו, ועלול לשמש – כפי שיוכח עוד להלן בפרטות–ערובה טובה יותר מאשר תארים רשמיים או הכנסות שבידי פקידות – רכוש זה הוא עצם החטיבה של משקנו הלאומי. את זו יכולים אנו להציע כערובה מיוחדת של מלוה שלנו, והיא עלולה להעשות ליסוד מוסד של תכנית האשראי לסוכנות היהודית. האשראי מתבסס באופן בליתי אמצעי על רכוש הנכסים הנתונים ברשות הלאום, אשר ערכם העצמי יש בו די והותר לערוב את עצם הון המלוה. ואף כי יש לפקפק אם מותר למשכן חטיבת כלכלה-לאומית לשם חוב חיצוני, הנה ישנם מצבים היסטוריים המצדיקים צעד כזה, ולא עוד אלא שהם עלולים להפכו לחובה בפוליטיקה הכספית המתנהלת לטובת הכלל הלאומי ועתידו. במצב היסטורי דומה לכך נמצאה האומה הגרמנית לאחר התבוסה במלחמה, בשעת שמעמסת מיליארדים של חובות מלחמה ופצויים הוטלו על שכמה, בשעה שהורו לה על "פעולת האשראי של התעשיה" ועל התכנית של "הקונצרן הגרמני" כעל דרך שבה תנסה ללכת כדי לצאת מן המצר – ותמוה יותר שפעולה זו נידונה לכשלון בגלל רדיפת הבצע של קבוצות הרכושנים המעונינים בדבר, ולא העובדה שלא חששו להסגיר את מנגנון הייצור של החרושת הגרמנית לפיקוח זר. במצב היסטורי מסוג זה נמצא גם העם היהודי, אשר בנין הארץ הטיל עליו תפקיד העולה על כוחותיו המצויים של דור אחד, מצב הדורש מתחון מיוחד במינו, אמצעים ודרכים יוצאים מן הכלל. ואם נוסף על כך משמשת התכנית, המונחת ביסוד ההצעה למשכן את ערך הכלכלה הלאומית, פתרון יחידי לבעית ההון בישוב הארץ; ואם תכנית השימוש הכלכלי בהון האשראי זה כוללת גם ערובות מיוחדות שישתמשו לשם תועלת בכספים האלה, ללא סכנה של מעמסת יתר כלפי כלכלתנו, – הרי שהצעה זו מוצדקת למדי.

חטיבה כלכלית-לאומית כיצד? לאחר כל מה שאמרנו לעיל בנידון המושג של הרכוש הלאומי, ודאי שלא יחשוד בנו איש כי רצינו בזה ללכת שולל אחרי חזיון שוא כדי להטותו לפי רצוננו. לנוכח התנאים המשפטיים השוררים כיום, ועל יסוד המשטר החברתי המצוי בשעה זו, אין לקבוע בכלל "סובסטנציה כלכלית לאומית". כשם שאין רכוש לאומי בכלל. כל עוד רכוש הנכסים, המהוה את מצע המשק והחיים של העמים, נמצא ברשות היחיד, רשות ללא מצרים, ואינו נתון לפיקוח מטעם האורגנים של הכלל הצבורי, – יהיו כל המושגים וההשקפות הדוגלים לבטלה בשם פיקוח צבורי כזה – ואם גם לא במפורש או גם ללא מחשבה תחילה – רק הפשטות נבובות בלבד אשר יש להפחיתן כדי שיעורן הממשי אם רוצים להשתמש בהן. ובמידה כזו כוללת "החטיבה הכלכלית הלאומית" – אם לצמצמה עד כדי התוכן הממשי של המושג – רק את חלקי הרכוש הצבורי הנמצאים ברשות הלאום או בקנין הלאום, או קנינים הניתנים להכלל בצורת ארגון שהיא במסגרת של שתוף צבורי מסוגר. ורק "חטיבה כלכלית לאומית" זו עלולה כיום לשמש גורם ממשי, והסבוטג'ה של אילי החרושת ביחס אל פעולת האשראי של התעשיה הגרמנית – תוכיח. ורק על יסוד חטיבה זו שבמשק הלאומי, המאורגנת או ניתנת לארגון קבוצי – קרקע, נכסי דלא ניידי, מנגנון התחבורת, ונכסיו של מנגנון הייצור – יתכן לבסס ערובה קבוצית לשם אשראי הנוצר על ידי שיתוף ענינים כזה.

ונראה הדבר כי גם במקום שצף ועלה בצורה מטושטשת רעיון הערובה הקבוצית לשם אשראי – שקלו את האפשרות הזו לאור האצטדיה הנוכחית של ההתישבות בארץ ישראל ומצאו כי קלה היא מאד. מתוך אומד רכוש הערכים, העלולים להתפרש כערובה מספקת ל"מלוה החרות" שלנו, נוצרה עמדת הפקפוק והויתור, ובסופו של דבר נדחתה לפי שעה כל שיטת המלווה מבחינת המעשה הכספי-פוליטי של הציוניות. אך ביסוד הספקנות והדחיה מונחות לדעתנו טעות ענינית ושיטה פגומה. תחת להסתמך על רכוש הערכים הנתון בעין ולתכן על בסיס זה תכניות נוספות, – עושים להם כל מבקרי הפיננסים האלה להנחה את הצורך בהון מפשט – שחושב מבחינת גיוס האמצעים ולא מבחינת ההתישבות, – ורק מתוך השואה לצורך זה, אשר לא הוגבל בשעת החישוב על ידי האפשרויות הממשיות מבחינת הפוליטיקה הכספית, הריהם מגיעים לכלל מסקנה כי ערכי הערובה שלנו אינם מספיקים כדי הלואה אשר תמלא את הצורך הנ"ל. כך, למשל, מבסס רופין את תכנית ההתישבות שלו "לבנין ארץ ישראל" על הצורך הכספי של 2,584,000,000 פרנק = 100,000,000 לירות בערך – בלי להביא בחשבון את הון המתישבים עצמם אשר דברנו עליו לעיל. גם גלין, כפי שראינו כבר, מדבר על מלוה של מיליארדים. יצחק וילקנסקי ציין בתזכיר, אשר הגיש לועידה הלונדונית הראשונה, את הצורך ב-500-600 מיליון לירות, או 12-15 מיליארד פרנק, לשם ההתישבות הגדולה שלנו. אחד המומחים ה"מכסימליסטים", מנוחתו עדן, חשב ומצא כי לצרכי העבודות הראשונות בלבד, אשר תעשינה בא"י על ידי המתישבים הראשונים, דרוש הון בשיעור 100 מיליון דולאר = 20 מיליון לירות ומעלה. לעומת שיעורי מספרים כאלה אין הנכסים הכלולים ב"חטיבה המשקית הלאומית" שלנו (מבחינת ערכם הממשי) יכולים כמובן להחזיק מעמד. ואם גם נתעלם מן השאלה הכללית, לאמר אם כדאי הדבר אשר בבואנו לראשונה לגייס אמצעים להתישבותנו מאת שוק הכספים הכללי נופיע בבקשת אשראי בעל שיעורים עצומים כאלה, הנה אין ספק כלל כי מלוה בשיעור זה לא ינתן על בסיס הערובות של ערכי קנינינו. תוצאות אחרות נקבל אם נלך בדרך חקירה הפוכה מזו, לאמר אם נבחון מה יהא שיעור האשראי אשר נוכל לבקש בצדק על יסוד ערכי הערובות הניתנות כבר כיום לשיתוף האינטרסים הלאומי, ובהתאם למנהגים המקובלים בפרקטיקה הממונית. בחינה כזאת במצב הענינים תגלה אפשרויות שהן מוגבלות אמנם ע"י היקף רכושנו הממשי, אך עלולות הן לשמש קדמה עצומה בהשואה לסכויים הנתונים כיום, ולא עוד אלא שתכסינה גם את הצורך בהון הנקבע ע"י המטרה הישובית הממשית של תקופתנו, כפי שנסינו לשרטטה לעיל, לאחר שתבחרנה צורות שימוש לכספי האשראי אשר תגדלנה עד למכסימום את פוריותו הכלכלית-לאומית.

הבה ונציג את השאלה בצורה ממשית: מה הוא הרכוש המסוגל להכלל בקרן הערובה למלוה הראשון על שם הסוכנות היהודית, ומה הם הערכים שהוא מבטא? בשורה ראשונה יש כמובן לקבל בחשבון את הקפיטלים הנתונים באופן בלתי אמצעי לרשותו של צבור המתישבים שלנו, או נמצאים ברשות המוסדות הלאומיים והסתדרות הציונית ואיגודיה, או נתונים בצורה זו או אחרת לפיקוחם של המוסדות הציוניים והלאומיים-כלליים.

והנה בקוים כלליים רשימה לרכוש זה:

1. הרכוש הקרקעי הלאומי בארץ ישראל, הנמצא בידי הקרן הקיימת וגופים ציוניים אחרים.
2. נכסי דניידי ודלא ניידי הנמצאים ברשות הלאום, מושבותינו החלקאיות בארץ ישראל, המשקים שבערים, המוסדות וכו'.
3. כספי היסוד של הבנקים הלאומיים, בארץ ישראל ומחוצה לה.
4. כספי המלואים של הקרן הקיימת ויתר הקרנות הציוניות.

יתכן כי מבחינת חטיבה אחרונה זו יתעורר ספק, אם ראוי לכלול את כספי הבנקים בקרן הערובה, ודאי ימצאו כאלה שיתנגדו לרעיון כזה, לטובת מהלך בטוח ומסודר בעסקי הבנקים שלנו. אולם ספקות אלה אין להם רגלים גם מטעמים כלכליים לאומיים וגם מטעמים מסחריים-מעשיים. אין לנו צורך לנגוע כאן בשאלה אם מוסדות האשראי שלנו עמדו עד עכשיו בנסיון גמור, מבחינת תעודותינו הלאומיות-ישוביות, ויש איפוא להעמיד את שאלת בטחונם ועצמאותם מעל לכל הצרכים האחרים. כידוע לא הוכרעה שאלה זו בשום פינם לכף זכותם של הבנקים. אך אם גם נניח הנחה כי הללו מלאו מלוי מזהיר את "התעודה אשר הועיד להם אלהים" – כלום בשעה זו יש להם, בתורת בנקים לאומיים, תפקיד יותר טבעי מלשאת במלוא הונם בעול הערובה הכספית למען המלוה אשר יתן לנו אפשרות להגשים את בנין הארץ בקנה מידה גדול? הרי ביסודו של דבר לא ריכוז פקודנות בווייטשפל או מחזור-שיקים יפו-אירופה – עסקים אשר יסבלו-כביכול ע"י הבנקים, אלא מימון ההתישבות. מצב כמצבנו מחייב שכל ההשקפות, ובכלל זה גם "ההשקפה המסחרית הצרופה", ישתעבדו לנקודת ההשקפה הכלכלית-לאומית. מלבד זאת גם מתוך נימוקים מעשיים צרופים שלטובת הבנקים אפשר להוכיח לבעלי ההשקפה הללו, בתנאי שירחיקו ראות מעבר לשעה הקרובה, כי הסכויים מבחינת ה"עסק" אשר יפתחו לפני הבנקים שלנו עם קבלת האשראי שינתן בערבוה קבוצית–רחבים הם ורבי אפשרויות עד כדי כך, שרק חנונים זעירים עלולים לחשוש מלהעיז העזה גדולה חלף הגמול הזה.

ולבסוף – ביצוע התכנית הכללית, הנובעת מן המלוה, מחייב על כל פנים שנוי-סדר במוסדות האשראי הלואמיים הקיימים, והצטרפותם למנגנון הכספים שיוקם מחדש לשם בנין הארץ, כדי שכל היחידות הפועלות על דעת עצמן יעבדו עבודת גומלין במסגרת הכללית. ובכן איפוא לא תהא הכללת הבנקים בקרן-הערובה אלא פעולה שתיעשה בלי קשיים יתרים בקשר לריאורגניזציה הכללית, פעולה אשר לא תשפיע על מהלך העסקים של הבנקים ולא תגרום אלא שוני-סדר במצבם.

ברם, הנכסים המאורגנים כיום ברשותה העצמית של האומה אינם יכולים כמובן לשמש אלא מסד לקרן הערובה הכללית. ומשום כך על קרן זו הקיף בצורת ארגון כלשהי את כל אותם הנכסים הנתונים אמנם לרשות יחידים או חברות מסוימות, אלא שהם ניתנים להכלל בשיתוף קיבוצי מסודר. תכליתו הישרה של האיגוד הזה היא יצרית האשראי השיתופי לצרכי ההתישבות הלאומית, אשראי בערובה קבוצית שיבוצע על ידי הסוכנות היהודית. הן מבחינת הכושר האובייקטיבי והן מבחינת המשמעת הלאומית באים בחשבון לשם כך, מלבד הרכוש הצבורי, גם הנכסים העומדים לרשות היהדות הארץ-ישראלית. בניגוד למגביות לאומיות – נמצא מרכז ההכרעה במפעל האשראי בידי הישוב היהודי בא"י. דבר זה עצמו יש לו ערך רב לשם הצלחת המפעל.

ואלה הן הקבוצות העיקריות בישוב שאנו חייבים להכלילן שיתוף האינטרסים הלאומי:

1. גופים: בראש ובראשונה העיריות היהודיות החדשות, כגון תל אביב; הנכסים שבידי פקידות רוטשילד; החברות הלאומיות החשובות, כגון "איקא – מן החברות הגדולות, גאולה – מן הקטנות; הקואופרטיבים בשטח האשראי והייצור.
2. חברות בודדות או פרטיות אשר רכושן – על פי איכותו – יכול לבוא בחשבון ההכללה בשותפות הערובה.

מובן ממילא כי הקרקעות הם בנידון שלנו רכוש ממדרגה ראשונה, שכן הם מסוגלים לשאת נטל ממשי של התחייבות. אחריהם באים נכסי דלא ניידי, בנינים, בתי חרושת, ויתר נכסי אשקעה; ורק אחרי אלה באים אמצעי הייצור השייכים למשק הכלכלי. וכי אמנם נכסים וערכים כאלה עלולים לשמש ערובה לחוב קבוצי – למדים אנו לא רק מן התכניות ליצירת אשראי דומה לזה לתעשיה הגרמנית, אלא מתוך אקבלה היסטורית-פיננסית, ההולמת את עניננו גם מטעמים אחרים – מלוות המצריים שנחתמו והגיעו לגמר הגשמתם.

יכול היות שיספיק לנו לפנות אל הסולידריות והמשמעת החברתית של הישוב הארץ-ישראלי, הסגולות אשר עמדו לנו לא פעם בשעת חירום, כדי לקבץ במסגרת מקיפה ככל האפשר את חטיבות המשק הלאומי שלם ערובת המלווה. אך למזלנו מסייעים לנו בזה גם האינטרסים הפרטיים של בעלי-הנכסים, של החברות והגופים הקבוציים. וראוי שנזכור את הדבר: אינטרסים אלה הם בבחינת בעלי-ברית הגונים.

מצבו הכלכלי של הישוב בשעה זו רחוק הוא כידוע מלהיות מזהיר. המושבות והערים ביחוד שרויות במועקה של משבר כלכלי מתמיד. האכר, הסוחר, בעל המלאכה – חיים בתנאים עגומים למדי. ואף עתידם הכלכלי של האמידים רופף הוא, ללא סכויים מרגיעים ואפקים רחבים. רבים מבני האכרים נאלצים אפילו לפנות עורף לארץ. גדול המחסור בהון, דאגות האשראי מעיקות, השוק הפנימי – בית קבולו מצומצם עדיין מאד, כל זעזוע בקוניונקטורה שבשוק העולמי – סכנה כרוכה בו. אך אם יתגשם המלוה של הסוכנות היהודית – והדבר תלולי בסינדיקט הערובה שיווצר ללא חכוכים ובהיקף רחב ככל האפשר, – תתחיל עליה גדולה והתישבות שיטתית שתביא לידי פריחה כלכלית בארץ ובישוב. השוק הפנימי יגדל ויתרחב, – תנאי מוקדם ויסודי לשגשוגו הכלכלי של הישוב. מנגנון כספי גדול וחדש יפתור את שאלת האשראי, והאפשרויות הכלכליות תגדלנה פי כמה, גם לאכר גם לבעל המטעים וגם לבעל התעשיה. יגדלו סכויי עובדתם לעתיד, ותנאי חייהם ישתפרו. בניהם ימצאו לפניהם שדה פעולה בתחומי הארץ, זקניהם – נחלה ומנוחה, משאת נפש לרבים מהם. עול נעשה להם לבעלי-הנכסים בא"י אם נחשוב, כי פסחו על הסעיפים למראה אפשרויות כאלו.

אך גם מלבד הסכויים לעתיד לבוא – מזכה תכנית הסינדיקט את בעלי הנכסים ביתרונות כלכליים חשובים ובתי אמצעיים, העלולים לשמש עילה מספקת להסכמתם לתכנית הזאת. דוגמא: האכר, בעלי הבית, בעל התעשיה בא"י – משקיהם עמוסים כיום חובות למכביר. הרבית הנפרעת בעד הון המלוה גבוהה היא מאד לרגלי המחסור בכסף כיום. ורבים מן המשקים האלה רופפים הם מבחינת הרינטביליות רק משום שחסרים הם את האשראי בתנאים נוחים ביחס, וכף ידו של המלוה ברבית מעיקה עליהם. יצרת סינדיקט הערבוה והגשמת תכנית המלוה מחייבות – לשם הבטחת זכויות-הקדימה של נותני המלוה – את פרעון ההתחיבויות הקודמות שרבצו על המשקים המתאגדים בסינדיקט. פרעון זה יתכן רק בצורה אחת: תביעות המלוים הקודמים תתמלאינה במזומנים מיד לאחר מימוש המלוה, ועל ידי כך עוברות תביעותיהם לידי הסינדיקט. על ידי כך נהפכים החובות הישנים, חובת מפוזרים הרובצים כמעמסה כבדה מנשוא, לחובות בנק יציבים ונורמליים. קונברסיה זו בלבד פירושה ריוח גדול לכלכלה בא"י, ריוח העלול בתנאים מסוימים לחרוץ את גורלו של מפעל או של ענף כלכלי שלם. דוגמא אחרת: המוסדות הקומונליים היהודיים בא"י נאלצים כיום לפנות לחו"ל, לצרכי האשראי שלהם. נסיונות אלה אינם נגמרים עפ"ר בהצלחה – דוגמה לכך המלוה ב-6 וחצי אח' לתל-אביב, – שכן קשה הדבר למצוא אוזן קשבת לתכנית בודדת דוגמת מלוה עירוני ראשון בסכום של 75,000 לירה. עם הוסד הבנקים של הסינדיקט – תוכלנה הערים ליהנות מאשראי בקנה מידה גדול יותר ובתנאים נוחים יותר, אם באופן ישר מקופות הבנקים ואם בשוק הכספים בתיווכם של הבנקים. ובכן איפוא משפיעה פעולת-המלוה למישרים על המפעלים הנספחים על קונצרן הערובה, וההשפעה אינה בכיוון מעמסה חדשה, כי אם להיפך. התוצאה הישרה של הפעולה הזאת הוא פורקן שיש בו ממש לגבי מהשק וחיסון בלתי-אמצעי לעמדתם הכלכלית של המפעלים האלה.

לעומת זו התוצאות המשפטיות הנובעות מן ההשתתפות בערובה למען ההלואה, ערכן למעשה הוא ממדרגה שניה. התוצאה החשובה ביותר היא זכות הקדימה של נותני המלוה על הכספים המאורגנים בסינדיקט הערובה, והשפעתה על זכות זו על כושר האשראי הפרטי של המפעלים, המשקים והנכסים של שותפי הערובה. אולם בעיה זו, עם כל הצורך להציגה מבחינה עיקרונית, כמעט שלא יכירנה מקומה במקרה דנן ובתנאי המציאות הא"י. כי אם תקבע הנחה שעל ידי הגשמת המלוה תיהפך הסוכנות היהודית – באמצעות מוסדות-הכספים שלה – למלוה החשוב ביותר בארץ, אשר יצמצם ביותר את חשיבותם של יתר הבנקים ה"חיצוניים" בחיים הכלכליים, – יפחת למעשה גם ערכה של זכות קדימה הניתנת לבעלי-המלוה (לגבי כושר האשראי של גוש הערובה). לגבי הבנקים של הסוכנות היהודית אין ההכרח קיים בעין להביא בחשבון את האפשרות האחרונה, היוצא מן הכלל, אשר תתבלט רק עם כשלונם הם ועם התמוטה הלאומית, אפשרות ההוצאה לפועל מאונס של זכויות המלווים הנ"ל. רשאים הם איפוא לראות את נכסי הערובה, אשר עליהם מתבסס ערבון המלוה, כנטולי מעמסה למעשה. חברי הסינדיקאט התרים אחרי אשראי לא יאלצו לפנות אל הבנקים הפריים העומדים מחוץ לסינדיקט, שכן הללו יעריכו את התחיבותם בשיתוף הערובה כאיפותיקה ראשונה; משאלתם תתמלא בתנאים טובים וזולים יותר על ידי המוסדות הכספיים הלאומיים. מכאן איפוא, כי למעשה אין פעולת הערובה, המביאה עמה יתרונות ממשיים וברורים לעין, נותנת מקום לקלקלה באינטרסים הפרטיים הכלכליים, על אף ההתחיבות הרשמית והקבועה מבחינה חוקית.

ואף על פי כן טועת תהא כאן, אם נבוא לצמצם הראיה בשאלה העומדת כאן על הפרק רק בהדגשת הנימוקים של תועלת והבטחת האינטרסים הפרטיים. דוקא ביחס ליהודי ארץ ישראל אין לזלזל בכוח התנועה הלאומית ורעיונותיה, הנותנים טעם עמוק לעבודתנו הישובית הקשה ורבת הסבל. לא פעם אירע הדבר בשעת חירום כי קול קורא אל הישוב – אל רוח האחריות הפועמת בו, אל כושר הפעולה, אל ההעזה וחוש המעשה המבוגר – עורר בישוב זה מקורות מרץ סמויים מן העין. חזקה עליו על ישוב זה בכללו, ללא הבדל מעמד ומקצוע, כי יתפוס את הרעיון הגדול, רעיון הערובה הקיבוצית של הישוב הא"י לטובת עליה חפשית ומורחבת ולטובת התישבות בקנה מידה רחב, יתפוס בכל מלואו הלכה למעשה. ובמקום שתגבר יד האדישות האגואיסטית גם בין שורות הישוב, במקום שכוחות אנוכיים יפעלו פעולה נגדית לעצרנו בדרך הגשמת התקנות הנחוצות, ולהגן על עניניהם-כביכול, – נצא נגד התם-ולא-ידע המודרני הזה במלוא כוח האידיאה והמשמעת הלאומית. חוג זה עדיין נתעה הוא לדגול בסיסמה: "ארץ ישראל היהודית ליהודי ארץ ישראל!" ארץ ישראל היהודית אינה שייכת למאת אלף היהודים אשר רכשו להם עד כה אחוזת נחלה או מעמד בארץ, אלא לעובדים, לנוער, להמוני העם הנתונים ללחץ ומתדפקים על שערי הארץ. אם קם כבר והיה הדבר, לרגלי השיטות המוטעות של עבודתנו הישובית בעשרות השנים הראשונות, כי רבבות דונמים של קרקע א"י, העלולים לכלכל מאות מתישבים, מרוכזים בידי יהודים מלבי לשאת אלא כמה עשרות יהודים בתורת שכירים, יסייע-נא לפחות כיום הרכוש אשר רכשנו לנו בארץ, מתוך גיוס אמצעים לאומיים גדולים כל כך, לשאת את הערובה הסולידרית אשר תתן לנו אפשרות להמשיך בהתישבות היהודית על בסיס רחב. ואם לא יראה הישוב היהודי בארץ את רכושו הנוכחי כראות רכוש מונופולין אשר יסגר או ייפתח לפי ראות עיניו של הפרט, אלא כפקדון שהפקד מטעם הלאום בידי החלוצים של בנין הארץ יבין, בחלקו המכריע לפחות, את האחריות הגדולה וישתתף בשיעורי כוחותיו, בתורת מנהל מפעל הבנין, בהגשמת המלוה.

ברם, אין לצמצם את ארגון "החטיבה המשקית הלאומית" לשם ערובה קבוצית רק ברכוש הלאומי ובתחומי הישוב בארץ בלבד, אלא יש לכלול בחוג פעולתנו גם את האומה היהודית בגולה. סכויי הפעולה הזו רבים ורחבים הם ביחס גם בגולה, ולו רק משום שאין עמה מעמסות חדשות ובלתי-אמצעיות, השיטות שהיו נהוגות עד עכשיו בגיוס האמצעים של יהודי הגלות לשם מפעל הבנין בארץ, התרומות והמס העצמי, תבעו תדיר קרבן בלתי אמצעי, גדול ביחס, שיופרש מן ההכנסה או הרכוש. התביעות, שהוצגו על ידי כך בפני היחידים ובפני הגופים הקיבוציים היהודיים בגולה, פירושן היה איפוא הכרח במתחון חזק יותר של הכוח הפיננסי, אין ספק כי במקרים רבים – כפי שנוכיח עוד בדוגמאות אחדות – לא הרשה המצב האובייקטיבי את ההפרשה הישרה של כספים גדולים ביחס מתוך התקציב הרגיל של המקים או מקרנותיהם, ורק בעמל רב ומתוך התנגדות פנימית כבדה נעשה הדבר. ה"תרתי דסתרי" של מזומנים והבטחה, שקנו להם שביתה בז'ארגון הציוני, משמשים רק אות חיצוני לכך. פעולת האשראי וההשתתפות בקונצרן הערובה לא תביא עמה מעמסה כבדה כזאת. אין היא דורשת הפרשה מאונס, אלא רק השתתפות בהתחיבות בצורת הערובה הקבוצית למקרה תקלה, אשר כה וכה אינו אלא אפשרות קיצונית בלתי ממשית כמעט. הנה כי כן דוקא בגלות עלולה פעולת האשראי להורות על אפשרויות העולות לאין ערוך על אפשרויותיה של קרן היסוד או של קרן לאומית אחרת. בעוד שהיא נותנת להון הבינלאומי את כל הערובות הדרושות לכספי המלוה הראשון אשר לסוכנות היהודית בצורה הבטוחה מבחינה חוקית, הריהי מגייסת בעת ובעונה אחת במידת האפשר את אמצעי העם היהודי בגולה ללטובת מפעל התישבותנו, מבלי להעיק למישרין על המצב הכלכלי והכספי של יהדות הגולה, פרט – להפרשות מרצון.

גם כאן באים בחשבון ההכללה בתוך הקונצרן כמעט רק הכספים המושקעים בקרקעות, נכסי דלא ניידי או ערכי אשקעה אחרים ובטוחים אשר יש בהם משום ערובה נאמנה לבעלי המלוה.

מחוץ לארץ ישראל באים בחשבון בראש וראשונה הנכסים והון האשקעות של הגופים הצבוריים היהודיים, הקהילות, הארגונים הגדולים, האגודים ההדדיים, – הם הם העומדים בשורה ראשונה להכלל בתוך פעולת הארגון, בצד "הסובסטנציה" הנמצאת בידי יחידם או חבורת בודדות ואשר יש לייחד עוד עליהן את הדבור.

כידוע תלתה גם קרן היסוד תקוות גדולות בקהילות היהודיות, ובעיקר בקהילות הגדולות שבכרכי אמריקה ומערב אירופה. טבעי היה הדבר, כי דוקא מן היחידות היסודיות של ארגוננו הלאומי והחברתי-תרבותי יבוא הסיוע הערני ביותר לקרן בנין הארץ. אולם הנסיון הראה לדעת, כי תקוות אלו היו מבוססות רק בחלקן הקטן – ודוקא משבאו לבחון את התופעה הזאת – נתחור ההבדל הגדול שבין הגבולות האובייקטיביים לכוח ההתנדבות והתרומה של הגופים האלה ובין כוח הערובה שלהם.

מובן ממילא שאין להתעלם מן העובדה, כי האיבה והאדישות כלפי תנועתנו הלאומית הן שהפחיתו ברבות מן הקהילות האלו את תוצאות קרן היסוד. אך גם מלבד זאת יש לזכור, כי פעלו כאן גם גורמים אובייקטיביים, שראינו לעצמנו הכרח להביאם בחשבון גם בשעה שבקהילות הלאו נמצא רוב ציוני. נקח נא לדוגמא קהילה גדולה ועשירה כזו של ברלין. הקהילה היהודית בברלין, אשר תקציבה השנתי עלה עוד לפני המלחמה לכדי מאות מיליון מרק ומתמלא באמצעות מסים, קהילה זו שרויה מזה שנים במלחמה נגד גרעון מאיים בתקציב הרגיל. מלחמה זו הולכת וכבדה משנה לשנה, גם מחוץ לתנאים הבלתי נורמליים שלאחר המלחמה אשר הפכו על פיו את כל המשק הכספי המסודר בגרמניה והביאוהו לידי מצב של משבר קטסטרופלי מתמיד. ואם לתקציב הבלתי רגיל – ודאי שהאמצעים המתגייסים על ידי מסים אינם מספיקים; דבר זה מובן ממילא. אך לעומת הכספים הדלים העומדים לרשות הקהילה היהודית – קיים בעין רכוש הגון בנכסים והקרקעות, בנינים ושאר ערכי אשקעה. רכוש זה עלה עוד בשנה האחרונה שלפני המלחמה לכדי 17,000,000 מרק, היינו כמיליון לירות. אם כי רובצות עליו התחיבויות מסוימות. בתנאים כאלה מובן כי אף במקרה של רוב ציוני מוחלט בהנהלה – עלולה הפרשה ישרה של אמצעים "שוטפים" בקנה מידה הגון, כי שתובעות קרנות התרומה, להתקל בקשיים אובייקטיביים כבדים. לעומת זה אפשר היה לגייס את הסובסטנציה המשקית של הקהילה לשם קונצרן הערובה, מבלי לפגוע בהנהגה המשקית הרגילה שלה, כיון שאף חלק ממיליוני הלירות האלו בעל משקל רב הוא מבחינת הערובה הזאת. ואם נזכור כי תנאים מעין אלה שוררים ברבות מן הקהילות שבכרכים הגדולים – נודה על כרחנו כי פעולת המלוה נותנת לנו אפשרות רחבה להפראה עקיפה של כספי היהדות בגולה למען המפעל הא"י.

והוא הדין גם ביחס לחברות ההון הגדולות בעלות אופי צבורי למחצה, בעיקר מוסדות חסד פלוטקראטיים, כגון האי"קא, או הילפספריין שיצא מכל פעולה כיום בגלל חורבן הולוטה – וכיוצא בהן. ובעוד שכל המוסדות האלה – אם גם נניח כי פועם בהם רצון טוב, דבר שנעדר מהם לעתים קרובות – יפקפקו מאד להשקיע חלקים גדולים של הונם בהתישבות בארץ ישראל, הון אשר בעזרתו ידמו למלא תפקידים דוחקים אחרים, הנה חזקה עליהם שיאות להכלילם בערובה הקבוצית אשר אינה נוגעת כלל בהנהלת עסקיהם העיקריים, ואינה מצמצמת את חוג פעולתם כל עיקר. הסכמתן של החברות הגדולות האלו להשתתף בערובה – חשיבותה רבה מאד מבחינת הבטחון לגבי בעלי המלוה.

ואשר להשתתפות יחידים או חברות פרטיות שבגולה בתוך הסינדיקט, הרי מצב הדבירם מסובך יותר. ברי אמנם הדבר, כי קול קורא מטעם הסוכנות היהודית, אשר ישחררנו משיטת השנוררות "הצרופה" ויפתח סכויים רחבים לעבודתנו, קול זה יעורר הד חזק בקרב העם היהודי. וברור כמו כן כי אפשרות הפעולה האשראית רחבה היא גם כאן, כי על כן תחת ההפרשה המזומנת הממשית תבוא ההתחיבות הסתמית. אך מאידך גיסא אין להתעלם מן הקשיים הרשמיים העודמים לשטן בדרך הארגון של ההון הניד ברובו, ההון הפרטי והחברתי שבגולה. אשור הערובה מאת ראובן וברשה או מאת שמעון בבלטימור לגבי שוק הכספים הבינלאומי כמוהו כמכתב אנונימי. אם כן יש להחליף אשור כזה באשור של הבנק המקובל אצל ראובן או שמעון, או מאת הבנק הגדול הממונה על אותו הבנק, ורק אז יהא האשור כשר לסינדיקט. פעולה זו כרוכה במעצורים רבים, שבמקרים רבים יתכן אמנם להתגבר עליהם, אף על פי כן דומה כי יש להעריך בזהירות רבה את הסעיף הזה. כללו של דבר, עיקר הכובד של פעולת האשראי בגולה צפון בתביעה לגבי הגופים הצבוריים והחברות של יהודי הגולה. וכיון שקול קורא כזה עלול להתבסס רק על תנועה ודעת קהל חזקה, הרי שמן ההכרח הוא לכרוך אותו בעת ובעונה אחת עם נסיגת הציונות מפעולת המגביות של השנים האחרונות לקרקע הפעולה הפוליטית, נסיגה שרבים נושאים אליה את נפשם.

אם נסכם את כל הסעיפים האלה – תצא לנו, גם מתוך השערות זהירות ביותר, ההערכה הבאה לגבי הערכים אשר יכללו בקונצרן הערובה:

"אשר "לסובסטנציה המשקית הלאומית" בקרקעות שבארץ ישראל–הנה נמצאים כיום בידי יהודים (אם לא נביא בחשבון את גידולם של המספרים האלה עד ליסוד הסינדיקט) בקירוב 750,000 דונם קרקע עירוני וחקלאי. מאלה 100,000 דונם שייכים לקרן הקימת לישראל ולחברות ציוניות אחרות, והריהם נכללים בשלמותם בסינדיקט. מן המותר נכלול בהערכתנו, מטעמי זהירות, רק 60 אח' = 400,000 דונם לחשבון הערים. שטח זה של 500,000 דונם בקירוב ערכו לפי השערה 4,200,000 לירות ^[4]

גורם נוסף על כך – רכוש מסוגים אחרים, כגון נכסי דלא נידי וכו', הנמצא בארץ ישראל בידי יחידים או חברות ואשר ישתתף בפעולת האשראי. רכוש זה עולה, – לפי השואות דומות לאלו, ועל יסוד המספרים של אשקעות כספים, לפחות. להלן בא ההון העצמי של המוסדות הכספיים הלאומיים, בכלל זה קרן המילואים שלהם וכספי המילואים של הקרנות הציוניות, בסך הכל כמיליון לירות. ולבסוף יש עוד להוסיף את הערכים אשר יגויסו בגולה לשם הערובה השיתופית. חישוב הסכומים האלה נתקל כמובן בקשיים גדולים יותר, מפאת הסתמיות שבדבר. ואף על פי כן נתנו לנו התוצאות הכספיות של מגביותינו הלאומיות רמזים כל-שהם העלולים לשמש יסוד להערכה.

הגדולים במחירי הקרקעות, לפי סוגיהם – קרקעות בחקלאות, קרקעות מעובדים או בלתי מעובדים, קרקעות שבעיר, ואילו מחירי הקרקעות בזמן האחרון גבוהים מזה במידה מרובה. השוה את חשבוננו לעומת אומד הערכים בשנים שלאחר המלחמה:

אדמת חקלאות:

בשעת קניה מידי ערבים: (ב-"עמק") –½ 3 – 6 לא"י הדונם.

ראשון לציון (אדמה נטועה) 600 פרנק – 24 לא"י.

פתח תקוה " " 1000 " – 40 "

באר יעקב " " 15 "

אדמת בנין במושבות:

באר יעקב 30 לא"י הדונם

ראשון לציון 50-30 " "

רחובות 50 " "

עין זיתים 10-3 " "

אדמת בנין בערים:

תל-אביב, יפו עד 2 לא"י במחיר אמה מרובעת

סביבות ירושלים " 20 פרנק " "

טבריה:

בדרומה 100 לא"י, במערבה 28 לא"י, בצפונה – 15 לא"י הדונם.

ברם, יש להוריד את המחירים האלה עד כדי רמה "נורמלית", שכן הם עלו בשנים האחרונות בעטיה של פוליטיקה קרקעית בלתי זהירה, שהביאה לידי האמרה המלאכותית, אך מצד שני יש לקבל בחשבון, לקביעת המחירים הממוצעים, את עלית המחירים הכללית לעומת התקופה שלפני המלחמה, ועל אחת כמה בארץ ישראל, שבה אנו מוצאים האמרת ערכים לרגלי ה"עליה" וההתפתחות הכלכלית. עדות לכך עלולה לשמש גם ההתפתחות הנורמלית למחירי הקרקעות, למשל, במושבות הגרמניות בא"י – לפני המלחמה כדי 2400 פרנק להקטר – 10 לא"י לדונם (336, Volk und Land o,). וכיום כדי 4000-5000 פרנק (זהב). מחירי ההערכה שנקבעו לעיל הריהם איפוא תוצאה של שיקול דעת זה.

אם נערוך את הערכתנו לפי תוצאות קרן היסוד, אשר אפשרויות פעולתה, כאמור, מצומצמות מתוך הון האשקעה והמשק – הרי נוכל לחשוב כי ההון אשר יתרכז בקונצרן הערובה יעלה פי ארבעה על הסכום שנאסף באופן בלתי אמצעי. צריך להדגיש במפורש כי יש לנהוג זהירות יתרה והגבלה רבה בהערכת איכותן של הערובות המוצעות, ויש לקבל חטיבות ערובה רק מן המשובחות ביותר (על יסוד נכסי איפותיקי, אישור בנקים גדולים, נכסי אשקעה בטוחים וכו'). על בסיס זה יגויסו בגולה בערך כ-3-3 וחצי מיליון לירות ואם חשבוננו זה של ערכי ההון הכלולים והמאורגנים בסינדיקט יגיע לכלל 12-11 מיליון לירות, אזי אפשר להוסיף כי סכום זה אינו אלא אומדנה שבמינימום בלבד, משום שרק ערכי ערובה בלעי איכות משובחת בלבד הובאו בחשבון.

אך בכדי להעריך מלוא הערכה את הערובות שנוצרו למען הסוכנות היהודית – יש לציין שני גורמים נוספים אשר נשארו עד כה מחוץ לחקירתנו.

ראשית: תכנית השימוש לגבי ההון המתגייס באמצעות האשראי, שימוש המכוון ביסודו להפרות את הכלכלה הלאומית שלנו, תכנית זו יש בה להגדיל במידה ניכרת את ערכם של הנכסים העומדים לרשות הסינדיקט. בעזרת המלווה הזה הרי אין סוכנות היהודית רוצה להקים צבא מודרני וקבוע, לזיינו או לכלכלו, או לבנות צלבניות, ליצור פצצות-ענק להשליכן ממרומי האויר – כפי שנוהגים לעשות בכספי המלוות הצבוריות; אלא רוצה היא לקנות קרקעות, להקים בנינים, לייסד מושבות חקלאיות, תעשיה וחרושת, דרכי תחבורה, להנהיג סוגי ייצור לנסיון ולהקים משקי מופת. כל סוגי הנכסים הלאה שירכשו על ידי הסינדיקט, – חטיבות משק, שטחי חקלאות מעובדים, מפעלי אשקעה – יכללו בחשבון הרכוש, ויצטרפו על ידי כך מימלא להון הערובה לטובת בעלי המלוה. ואף אם חובת הערובה של הערכים החדשים האלה, העוברים לרשות הסינדיקט, רק תקבע כדי דרגה מסוימת, – דבר הכרחי לטובת האשראי העתיד של הסוכנות היהודית, – הרי שקרן הערובה תגדל על ידי כך לאין ערוך. וביחוד אם הון המלוה יוכנס למחזור נושא פירות, כאשר עוד ידובר להלן, כי על ידי כך יאפשר – ואם גם גדול תפקידו של האשראי לזמנים ארוכים בארץ ישראל–שימו שחוזר בכספים במרוצת זמן הפרעון של הקרן ורבית של המלוה.

שנית: גוש הנכסים אשר יכלל בסינדיקט יהא נוטה כשהוא לעצמו, על יסוד התנאים הכלכליים בכלל ולפי אפיו המשקי בפרט, לגידול בלתי פוסק בערכו. אם נבחון, למשל, את התפתחות הערכים של קרקעות ארץ ישראל יצא לנו כי ערכם של קרקעות הערבים, הקרקעות המנוצלים והמעובדים עיבוד פרימיטיבי עלה פי שבעה, לפחות, במרוצת ארבעים שנות ההתישבות היהודית, כלומר עד לימי המלחמה, ועד היום – פי שנים עשר לחות. ערכם של הקרקעות המעובדים עיבוד מודרני במושבות היהודיות והגרמניות עלה, למיום הוסדן, פי חמשים-ששים. אדמת הבנין, למשל, ליד ירושלים – מחירה עלה בתקופת השנים 1910-1875 פי 400, ובתל-אביב, לאחר יסוד עיר הגנים הזאת בשנת 1908, כלומר במשך 15 שנים, עלו המחירים פי 25-20

	[5] ואם כי נראה לעין שיש כאן האמרה ספרסרית אשר יש להלחם בה בכל האמצעים, הנה גם עודף הערך "הנורמלי" בלבד המונח ביסוד האמרות האלו – מספיק למדי. עם התגשמות פעולה המלוה, והתחלת ההתישבות הגדולה והשיטתית בארץ, עם העלה המתגברת וההתפתחות הכלכלית המתקדמת – עלולה נטיה "נורמלית" זו – גם לאחר שיצליחו לרסן את הספסרות הקרקעית לטובת ההתישבות – להתמיד בכיוונה ובדרגתה, אם לא לגדול עוד יותר. אף גורם זה עלול איפוא לסייע להגדלת הערך הכללי של גוש הנכסים המקובץ בסינדיקט הערובה ולהגדיל את בטחון המלוה.

בתנאים אלה אפשרי הדבר לקבוע את הסכום הנומינלי של המלוה הראשון לסוכנות היהודית לפחות כדי 75-60 אח' של ההון המאורגן ברשות הסינדיקט, כלומר במכסה של 7-8 מיליון ליטראות שטרלינג. אם תושג תכלית המלוה, היינו הגשמת ההתישבות היהודית העובדת בארץ ישראל בקנה המדיה שקבענו לעיל – או לאו – דבר זה יהיה תלוי בדרכי השימוש שיתקינו להון המגויס.

הנושא החוקי והבלתי אמצעי של פעולת האשראי, קבלת המלוה והנהלת ההון – יהא איפוא הסינדיקט, הוא המוסד הכלכלי הראשון אשר הסוכנות היהודית חייבת ליסדו. מבחינה משפטית צרופה זו הרי הסינדיקט של הסוכנות היהודית דומה מאד – בשנוי תנאים כמובן – לאותו אורגן אשר עמד להוסד בקשר לפעולת האשראי הגרמנית. פרווס-הלפהנד, אשר נלחם בכל כוחו לטובת תכנית האשראי בגרמניה, תיאר את האורגן הזה בראשי פרקים: "תקנות אשר יש להגשימן בלי שהיות:

תיקונים בשיטת הכספים.

1. יצירת חבר נאמנים – נקרא לו קונצרן גרמני – אשר יקיף את החרושת הכבדה ואת המפעלים החשובים במדינה לשם יצירת אשראי משותף. אין כאן צורך בקרטליזציה, כי די גם בפיקוח על העסקים כפי שנוהגים הבנקים הגדולים.
2. הקונצרן הגרמני יקבע את ערכי האשקעה ואת הכנסות המפעלים אשר יפקח עליהם, וכמו כן את הצורך בהון מצד המפעלים האלה. תוך כדי כך הוא יכול להתחיל בהוצאות אובליגציות, ועל ידי כך לעשות את הנסיון לגייס את האשראי הנחוץ לחרושת ולמדינה"

^[6] מובן ממילא כי הסינדיקט של הסוכנות היהודית לא רק טן מזה לפי היקפו ומצומצם יותר באפשרויותיו, אלא הוא גם נתון בתנאי עבודה שונים לגמרי. ראשית כל הרי תפקידו מקיף וכללי יותר מזה של חבר הנאמנים הגרמני. הסינדיקט של הסוכנות היהודית עתיד להיפך בתהליך המפעל הא"י לא רק לאינסטנציה המקבלת את ההון ומנהלת אותו, אלא גם מרכזת בידיה את הפיקוח על השימוש בהון. על ידי כך הוא נהפך לאורגן ההנהלה המרכזי במנגנון ההתישבות של הסוכנות היהודית בכלל.

יסוד הסינדיקט וקבלת המלוה על ידו – כרוכים כמובן בכמה שאלות מבחינת המשפט והארגון שלא נרמזו כאן כל עיקר והם צריכים לשמש נושא לחקירה מקצועית רחבה. יש רק להעיר כי מרבית השאלות המתעוררות כאן יש להן סמוכין וגזרה שוה בדברי ימי הפיננסים, עד כי אין אנו חייבים לחפש דרכים חדשות, אלא להסתמך במידה מסוימת על מסורת ומעשים שהיו

^[7]

אגב, ככל שיסוד הסינדיקט יתגשם במהירות וללא חיכוכים, כן יקל לקבל את המלוה וכן ישתבחו התנאים שעל פיהם ינתן מלוה זה לסוכנות היהודית. רק אומה המאמינה בעצמה מבקשת מלוה, אולם רק אומה המאמינה בעצמה זוכה לקבל מלוה כזה. רצון התחיה של היהודים והבנה בתפקידי הדור לנוכח עתידנו הלאומי – יותר משיתבטאו בהפגנות סואנות ואידיאולוגיה צרופה, יתבטאו בהגשמתו המהירה, מתוך משמעת, של שיתוף האשראי הלאומי. במידה שיקול ענין קבלת המלוה ובמידה שישתבחו תנאיו – בה במידה תוכל הסוכנות היהודית למלא את תעודותיה הישוביות ובה במידה תתמעטנה המעמסות על תכניתה הכלכלית.

בד בבד עם הפעולה הכלכלית-ארגונית לשם הגשמת התכנית הכספית הזאת – שומה עליה על הסוכנות היהודית לבצע גם פעולה פוליטית משילמה. תכליתה הכללית של הפוליטיקה הזאת היא להבטיח את סיועה המוסרי של המעצמה המנדטורית ואת עמדת האהדה של יתר המעצמות – ובראשן אמריקה הצפונית – כלפי תכנית המלוה וההתישבות של הסוכנות היהודית. התכלית המיוחדת והעיקרית היא הבטחת הסיוע הממשי בצד חבר הלאומים. הצורה הרצויה של סיוע כזה היא ערובת-משנה כללית מטעם חבר הלאומים לשם מפעל האשראי של הסינדיקט. אם כי ערובה זו אינה תנאי הכרחי להגשמת המלוה, שכן זו מבוססת למדי גם בלאו הכי, הנה היתה יכולה להשפיע לטובה על התנאים שבהם עלול ההון הבינלאומי להתגייס למלוה לשם בנין הארץ. והרי איש לא יטיל ספק בדבר, כי חובתה העיקרית של הפוליטיקה שלנו היא להקל ככל האפשר מעול המעמסה המעיקה גם בלאו הכי על מפעל ההתישבות הצעיר, וליצור על ידי כך את התנאים להתפתחותו הבריאה.

הסיבות אשר גרמו לכך כי הערובה מצד מעצמות העולם לפוליטיקה של הבית הלאומי בארץ ישראל הועמדה על יסוד "מוסרי" בלבד, שאין עמה התחיבויות ממשיות – סיבה אלה שרשיהן נעוצות ברובן בפוליטיקה הציונית גופה. תחת להעביר מיום הכרזת בלפור את מרכז הכובד של הפוליטיקה מן ההפתעות הדיפולומטיות והנצחונות הרשמיים וההכרזות הצעקניות, – לשטח זכיונות וזכויות ממשיים, בעלי ערך מכריע להתפתחותו הכלכלית והאדמיניסטרטיבית של הישוב היהודי הצעיר, המשיכה הציוניות לרדוף הצלחות פוליטיות אשר תרמיתן מתגלה בהכרח ברגע שחסרים האמצעים והכוח להפוך הלכה למעשה. אלמלא באה מלכתחילה להפיח אילוסים ע"ד השתתפות לאומית אידיאליסטית מצד אילי הכסף היהודים בהתישבות הארץ-ישראלית, והיתה נותנת את דעתה על ההכרח ליצור מצע להתישבות היהודית הגדולה בארץ ישראל, מצע פיננסי על יסוד אשראי בינלאומי, – כי אז מצאה הד ואהדה בין כל המעצמות המכירות ויודעות את טעם ההוצאות והצורך בהון מרוכז להתישבות המונית צעירה. מבחינה זו מענין מאד התזכיר אשר נתפרסם בשעת הועידה בלוזנה מטעם ארצות הברית בענין "הבית הלאומי" האחר שנוצר לאחר המלחמה, הוא הבית הלאומי לארמנים. "המשלחת האמריקנית", – כתבה אז העתונות, – "מפרסם תזכיר בחתימת ידו של ראש המלאכות האמריקנית באסיה הקטנה, פיט, המשמש קומיסר מטעם חבר הלאומים. בתזכיר זה באה ההצעה על יצירת בית לאומי לארמנים בקיליקיה, אשר עברה לפני זמן מה מידי צרפת לתורכיה, עם הנהלת עצמית בחסות חבר הלאומים... לכסוי ההוצאות מוכן הסינט האמריקני לתת אשראי כדי 20 מיליון דולר. ראשית הפעולה תהא לשכן בבית הלאומי הזה 15,000 הפליטים הארמנים מקושטא, ואחר כך 100,000 פליטים מסביבות איזמיר, ואחר כך את הפליטים אשר יבואו מרוסיה וגם את 500,000 היתומים הפזורים בכל קצות העולם"

^[8] הסוכנות היהודית אינה תובעת אפילו דבר בדומה לזה. היא דורשת לשם מילוי הגשמת הפוליטיקה שלה, שנתאשרה אישור בינלאומי, רק ערובת משנה מטעם חבר הלאומים.

ברור לכל איש, כי הפוליטיקה הבינלאומית מעונינת דוקא בשנים האלו למצוא דרך לפתרונה, ולו יהא פתרון זה חלקי, של השאלה הנקראת כיום "השאלה הפוליטית של היהודים". המציאות מראה בבהירות, ההולכת וגדלה מיום ליום, לעיני המדינאים של מרבית המדינות, באירופה ובאמריקה, מהן הן תוצאות המשחק הזה. יהודי רוסיה הרוסי-מעמד ונטולי שורש כלכלי, המוני העם היהודי בנפות הרעב והפרעות באוקראינה; זרמי הפליטים הנמשכים משם דרך מדינות הספר לגרמניה, ומגרמניה לצרפת, אנגליה ואמריקה; התמוטה הכספית והכלכלית בפולין וגליציה והשפעתה על היהודים; בולמוס ההגירה אשר תקף את היהודים בשנים האחרונות לרגלי ההשתלשלות הזאת, מבלי שניתן לו לבולמוס זה מוצא חפשי וטבעי; ומכאן ההתפרצויות האלמנטריות ללא סודר של תנועת ההגירה היהודית – כל אחת מן התופעות האלו מציגה בעיה קשה בפני הפוליטיקה הבינלאומית. כל אחת מן התופעות האלו משמשת קן של אי-מנוחה מתמדת לגבי המדינות האירופיות-אמריקניות. אולם יש, שיבואו ויטענו, כי גם התישבות גדולה ביחס בארץ ישראל לא תביא פתרון מחלט לשאלות האלו. נכון הדבר. פתרון גמור לכך – כפי הנראה – איננו במציאות בכלל. אך בתקופה שבה צמצמה, לפי חוקי הגירה מודרניים, אפילו מדינה גדולה, אדירה ועשירה כארצות הברית של צפון אמריקה את כניסת היהודים כדי מכסה שאינה עולה על אי-אלו עשרות אלפים איש, בתקופה כזאת חשובה מאד מבחינה יחסית גם יצירת אפשרות להקלטת עשרות אלפים נוספות בארץ ישראל. וחבר הלאומים והמעצמה אשר לידה נמסר המנדט נטלו עליהם את האחריות ליצירת האפשרות הזאת. ובצדק, למשל, מציין התזכיר האחרון של מיניסטריון הפנים בפרוסיה בשאלת יהודי המזרח את האופי הבינלאומי של בעית ההגירה היהודית והצורך בפעולת סדור בינלאומית; ובצדק הוא מציין ומדגיש את הכרזת בלפור, ואת האחריות מצד חבר הלאומים ומצד אנגליה שקבלה את המנדט.

בעצם ברור הדבר כי גם שאלת הפציפיקציה של ארץ ישראל, מתוך ראייה למרחוק, תלויה בשאלת יצירת האמצעים המספיקים להתישבות יהודית גדולה. יחסי הכוחות השוררים כיום בין היהודים והערבים בארץ אינם נותנים להשליט כאן מנוחה וסדר ושלום שהארץ זקוקה להם כל כך. הישוב היהודי חזק כבר למדי עד לבלתי הדחות לעמדת הגנה בלבד ולבלתי החשב לכמות עלובה, אך אין הוא חזק למדי עד כדי ליצור שווי משקל רוגע של הכוחות, ולהוכיח למעשה כי הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל פירושו מקור אמידות וחירות ותרבות לכל הארץ ולשני העמים המתגוררים בה גם יחד. הערבים רואים את עצמם חזקים מדי שבת בחיבוק ידים, והריהם רודפים בפוליטיקה מופרזת אחרי אילוסיות התקפה אשר לא יוכלו עוד להגשימן. מצב-מעבר זה הוא שורש המהומות הפנימיות המתלקחות לפרקים בארץ ישראל. אם הפוליטיקה הבינלאומית רוצה להמנע ממהומות אלו ולהשליט לפחות בחלק זה של המזרח התיכון את השלום ואת המנוחה, אין פניה, למעשה, דרך אחרת מאשר ליצור את התנאי המוקדם לשווי המשלק, היא התישבות יהודית באמת מידה גדולה. הפוליטיקה הבינלאומית יש לאל ידה לפעול בזה, אם המעצמה המנדטורית תסייע סיוע מוסרי לפוליטיקה הכספית והישובית של הסוכנות היהודית, ויתר המעצמות תתפוסנה עמדת אהדה לעבודתה, וחבר הלאומים יטול על עצמו ערובת משנה למפעל הכספי שלה. והרי ערובה זו תהווה לא יותר מחלק זעיר בתכנית האשראי הבינלאומי, אשר חבר הלאומים יצטרך להגשימה בצורה זו או אחרת, אם יש את נפשו למלא את תעודתו ולבלתי ההיפך לפיקציה נבובה, כרצון הפוליטיקה של אינטרסים צרים.

תשלום הרבית למלוה אשר ינתן לסוכנות היהודית – מבוסס למישרין על ההכנסות המסודרות מן המפעלים המשקיים של הסינדיקט. ובזה יבדל המלוה הזה מן הצורות המקובלות של האשראי הצבורי, אשר לפיהן תלויה הרבית של חובות המדינה, או חובות העיריות, בהכנסות ממסים, כגון מכס, ארנוניות, הפרשות ישרות או עקיפות. על ידי כך הוא מקבל את הצורה האפינית של אשראי למשק פרטי, כפי שזו נוצרה על ידי המפעלים המודרניים הגדולים כגון טרסטים, קרטלים, או אגודי תעשיה כלכליים. אולם הבדל זה פירושו התקדמות בכיוון חיובי, כיוון ההולך ומתבלט בקו ההתפתחות החדשה של האשראי הצבורי. וכל המפקפקים באפשרות של תשלום רבית בטוח ומסודר למלוה שלנו רק מסיבה זו שהסוכנות היהודית חסרה את זכות הטלת המסים, – מראים בעליל עד כמה נשארו כפותים למושגים ואידיאות ישנות שעבר זמנם.

הכרה כללית זו מוצאת, למשל, את בטויה אצל גולדשייד בדברים כאלה: "האשראי המדיני, אם הוא נשען על רכוש צבורי קיים, כלומר, אם התחיבויות המדינה מוצאות את ערובתן בחלק מן הרכוש התעשיתי הלאומי הקיים בפועל, – יש לו בסיס אחר לגמרי מאשר בהנתן לו ערובה רוחנית בלבד, היינו זכות משפטית על חלק מן ההכנסה הלאומית. במקרה הראשון ניתנה לו לאשראי המדיני ערובה איתנה הרבה יותר מאשר במקרה השני"

^[9] שכן ערובה זו יסודה במקורות ערך ממשיים. ובכן איפוא חייב הסינדיקט של הסוכנות היהודית להעמיד מלכתחילה, בעזרת המלוה, לרשות הגוף הלאומי היישב "מקורות ערך ממשיים" במידה כזאת, אשר – גם מבחינת תשלום הרבית של המלוה – יחזקו את עמדתו הכלכלית יותר מאשר מערכת מסים איתנה לפי הערך. תנאי מוקדם לשיטה זו הוא, כמובן, השימוש הפרודוקטיבי באמצעי המלוה עצמם. אם רוצים לקחת את תשלום הרבית מן הכנסות הכלכליות הרגילות של ההון – יש להשקיע את ההון הזה, בחלקו העיקרי או בשלומתו, באשקעות ייצור הנושאות פירות כסדר. היסודות לתשלום הרבית של חוב צבורי מסוג זה אינם נבדלים איפוא מן היסודות אשר עליהם נבנה אשראי האשקעה הכלכלי בכללו.

מבחינת המלוה של הסוכנות היהודית אין מקום איפוא לשאלת

המכסה לפי הגלגולת, שאלה אשר חשיבות יתרה נודעת לה במלוות מבוססים על מסים. אם תשלום הרבית מבוסס על ההכנסות שהמדינה תובעתן בדרך החוק מאת האזרח הבודד והכנסתו, יש חשיבות רבה לבחון, לשם הערכת החוב, עד היכן מגיעה מכסת המעמסה הכללית הרובצת על שכם משלם המסים או על כל נפש במדינה. אך אם תשלום הרבית (יחד עם פרעון הקרן) תלוי רק בסך-הכל הנקי היוצא מן השמוש הפרודוקטיבי בכספי החוב – אין חשיבות ישרה מבחינת הבטחת הפרעון אם הגוף המקבל את המלוה יש לו זכות להטיל מסים או לאו.

אך אם נצא על אף הכל לחשב את חשבון המכסה לגלגולת ולחלק את הסכום של 7-8 מיליונים, אשר יגויסו על ידי המלוה הראשון לסוכנות היהודית, על האוכלוסיה היהודית הקיימת כבר כיום בארץ ישראל, מבלי להביא בחשבון את העליה היהודית הקיימת כבר כיום בארץ ישראל, מבלי להביא בחשבון את העליה היהודית אשר תתחיל דוקא בעזרת המלוה הזה,–וקבלנו מכסת חוב מטפוס המכסה הרובצת על מושבות בריטיות מסוימות, שאין איש מתריס כלפי דרגתה הגבוהה. להיפך, בדברי ימי הפיננסים במדינות אוסטרליה וזילנדיה החדשה מתבלטת במפורש ההשפעה הרבה של האשראי החיצוני על התפתחות ההתישבות. ובכדי לציין את התפתחות המדינות האוסטרליות – נביא כאן מספרים אחדים אשר יאירו אגב אורחא גם את ההוצאות ההכלליות של ההתישבות:

	1870	1880	1890	1900	1908
החוב (במיליונים לירות)	36	86	184	245	316
מספר האוכלוסין (במיליונים)	2	2,75	3,75	4,5	5,25
האכספורט (במיליוני לירות)	31	48	64	120	180

ביתר בהירות נמתחים קוים מקבילים אלה בזילנדיה החדשה, מקום שם ניהל המיניסטר לכספים, סיר יוליוס פוגל, את הפוליטיקה שלו בשטח ההתישבות על יסוד אשראי בינלאומי. במשך זמן קצר ביחס הביא את האשראי לשיעור של 20 מיליון לירות, בשעה שמספר האוכלוסין הגיע לרבע מיליון. מבחינת הפוליטיקה הזאת הובעה דעה זו: "על ידי כך הוכפל מספר האוכלוסין והאכספורט, ילידי המקום נהדפו אחור והוכרחו לשמור על השלום. בקיצור, המדינה התפתחה במהירות רבה. אם כי הדבר עלה בממון רב

^[10] ואף אם נתרחק מגזרות שוות מופרזות בין ארצות אלו ובין ארץ ישראל, הרי לא נוכל להכחיש כי מספרים אלה באים ללמד מבחינות רבות על הדרכים ההכרחיות בפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית.

ברם, דרכים אלו לא תהיינה דרכי מלך רחבות ונוחות לכרכרות טיול, עך אף כל הערובות והרקע המוצק אשר עליהם יתבסס פרעון הרבית של המלוה הראשון שלנו. קשה מדי היא צוקת העתים שבהן תסולנה הדרכים האלה. ובצדק מציין רופין בדברי הפולמוס שלו נגד רעיון המלוה, כי בעשור זה שלאחר המלחמה עומדות בפני ההון תעודות גדולות באירופה גופה – צרפת הצפונית-מערבית, רוסיה, מדינות הספר, בלגיה, המשמשות מקום אשקעה נאה, ורמת הרבית באירופה מעידה על ביקוש מוגבר לאשראי.–ובכן אם ירצה הסינדיקט הפונה בבקשת אשראי אל שוק הכספים הבינלאומי לערוך בתנאים אלה את המלוה שלו, יצטרך ללא ספק להשפיע על ההון ע"י רמת הרבית המובטחת לו, עד אשר יעדיף את האשקעה בארץ ישראל על פני אשקעות אחרות. בכיוון אמת-רבית גבוהה יותר, ומשום כך מושכת ביותר, פועלת גם העובדה שצויינה כבר לעיל: כי מפעל הבנין היהודי בארץ ישראל הריהו מבחינה אובייקטיבית צעיר ביותר, וגם אגב התפתחות יתרה אינו בטוח שלא יתרגשו עליו נסיגות משבר בלתי צפויות מראש. אפילו המושבות הבריטיות נאלצו תחילה להגדיש, אם כי רק במידת-מה, את אמת הרבית להון האנגלי בשוק הלונדוני, גם בתנאי שוק הכספים שלפני המלחמה

^[11]

מלבד זאת קיים כידוע קשר גומלין בין שער האמיסיה ושער הרבית. וכיון שסינדיקט הסוכנות היהודית מעונין בשער גבוה של האמיסיה למלוה ראשון שלו, למען יוכל על ידי פעולת-העלאה יחידה זו לגייס הון מרוכז ביותר, – לפיכך יצטרך להסכים גם לשיעור רבית גבוה ביחס. אם המעמסה אשר תעמס על ידי כך על מפעל ההתישבות היהודי בעשרות השנים הקרובות תהא לפי כוחו מבחינת עתידו החברתי והכלכלי – דבר זה תלוי בשימוש בתועלת שיעשה בכספי המלוה. הצורה החדשה של מפעלי משק מעורבים צופנת בקרבה אפשרויות למכביר כדי להגדיל את כוח הסבל של בסיס ההתישבות ולהגמישו ביותר.

ברם אם נניח מעכשיו ביסוד חשבונותינו שיעור רבית כדי 6,5-8 אח', תהא זו הנחה מרחיקה לכת מדי לגבי פעולת אשראי בצורת אובליגציות, אשראי לזמן-ארוך הניתן לגוף צבורי ונושא רבית בטוחה. אם נשווה את עניננו למקרי המלוות שלפני המלחמה – וראינו כי שיעור רבית כזה מקומו בין המקרים היוצאים מן הכלל ביותר. מכל המלוות המצריים יש רק אחד אשר ניתן בשנת 1867 בסכום של 2,080,000 לירות ושיעור הרבית שלו עלה על 7 ואח'. בתנאי השעה הזאת רבית בת 8 אח' נחשבת כדבר יוצא מן הכלל אפילו בגרמניה, מקום שם מורגש ביותר המחסור באשראי, והמלוות נתונים לסכנה של ירידת ערך הכסף. שיעור כזה נקבע רק למלוות עירוניים אחדים (בון ואחרות) ולמלוות דהשתא של מדינת סכסוניה

^[12] ואילו מלוות קבועי-ערך בשוק הכספים הבינלאומי – שער הרבית שלהם נמוך היה מזה^[13]. יוצא איפוא ששיעור רבית בן 6,5-8 אח' מוגזם הוא גם בתנאי היום בשוק הכספים; ברם יש לבחון את ההנחה הזאת כדי להוכח בכושר התכנית לאשראי גם במקרה קשה ביחס, היינו במקרה של תנאי רבית קשים.

נוסף על שיעור הרבית הזה באה מכסת האמורטיזציה של המלוה בשיעור 1 ואח', ועליה יש להוסיף בפרוגרסיה את הרבית החסוכה. אפני הפרעון עלולים להיות דומים לאלו הנהוגים במלוות הקולוניאליים של בריטניה. הפרעון נעשה במקרה שהאובליגציות יורדות מערכן הנומינלי – על ידי קנית משנה בבורסאות, ובמקרה שהן עומדות בערכן או למעלה מזה – על ידי הגרלה. אם לחשב את כל הוצאות האמיסיה ויתר הוצאות המלוה לעומת מכסות הפרעון של חמש השנים או עשר השנים הראשונות, ונתקבל שיעור בן 7,5-9 אח'.

בזה שורטט בקוים כוללים בסיס המלוה לסינדיקט של הסוכנות היהודית מבחינת הערובות, שיעור רבית ותכנית הפרעון. מכל הבחינות האלו מבוסס המלוה במידה כזו, שאין להטיל ספק בטיבו וכוח השפעתו הפיננסי. נשוה נא לכך את המלוה אשר הציע רופין לקרן קימת לישראל בתחומי תכנית המימון שלו: "הקרן הקימת יכולה להסתייע במלוה בשיעור רבית של 4 אח' לזמן-פרעון במשך 30 שנה. מלוה מעין זה בסכום של 30-40 מיליון פרנקים ידרוש מדי שנה שנה לשם רבית ואמורטיזציה 2 מיליון פרנקים בערך. כערובה למלוה ישמשו נכסי דנידי של הקרן הקימת, הכנסות המגביות שלה לעתיד, ודמי החכירה המתקבלים מן הקרקעות אשר נרכשו בארץ ישראל. כסבורים אנו שערובה זו מספקת במידה כזו שגם בעלי הון זעירים לא יראו סכנה לעצמם לרכוש את שטרי המלוה של הקרן הקימת

^[14] על אחת כמה וכמה מובססת ההנחה שמלוה הסוכנות היהודית יכבוש את השוק, ועל ידי טרנסאקציה ראשונה וגדולה זו יפתח בפני המפעל היהודי בארץ ישראל את שערי האשראי הבינלאומי, זה האשראי הנחוץ לו לשם מימוש תכנית-הכלכלה הלאומית הגדולה. מאידך ימצא ההון במלוה הזה אפשרות אשקעה בתנאים וסכויי רוחים טובים ביותר, כאלו הנתנים כיום, מבחינת אשראי האובליגציות לזמנים ארוכים, רק בתחומי הספר של הכלכלה העולמית.

ואשר למועד ומקום האמיסיה של המלוה שלנו – הנה יש מבחינה זו גורמים בודדים מרובים מדי משנוכל לטפל בניתוחם כאן. מבין תנאי קוניונקטורה כלליים יש להביא, למשל, בחשבון את אלה: תנאי עליה או מבוכה בקוניונקטורה מביאים תמיד לידי גרוי של ספסרות בשוק האשקעה, ספסרות המרחיקה את בעל ההון מנירות ערך בעלי רבית בטוחה לעבר אשקעות רופסות אך מבטיחות רוחים מופרזים. קוניונקטורות יציבות או יורדות כרוכות להיפך בהתענינות רבה בערכים קבועים. כמו כן יש להביא בחשבון את התנאים המיוחדים, היינו לא כלליים, השוררים בשוק זה או אחר. נבחון נא לדוגמא את המקומות העומדים בשורה ראשונה לגבי עניננו – לונדון, ניו יורק, פאריס – וראינו שם בשנים האחרונות שלאחר שביתת הנשק דרך התפתחות הניתנת להשרטט במלים מועטות. עד שנת 20-1919 קימת קוניונקטורה גבוהה וקדחתנית, אשר מקורה בסיום המלחמה, בהחיאת התעשיה והחזרת הייצור "הנורמלי", והיא הביאה עמה ביקוש מוגבר לאשראי. אך מני אז הולך המתחון הזה ונחלש ועובר כמעט לקיצוניות השניה, בהשפעת ההתפתחות של הולוטה ומשבר העבודה והשווק בארצות בעלות הולוטה הגבוהה, והצעות הכספים בשוק נעשות תכופות יותר וזולות יותר. מבחינה חיצונית מצאה התפתחות זו את בטויה בהורדת שער הדיסקונטו הרשמי בבנקים הראשיים, הורדה אשר נפסקה רק בחדשים האחרונים. ותקופות אלו של הדיסקונטה היורדת קלט השוק הלונדוני, כבר לאחר המלחמה, מלוות לשם מחוזות שונים בצרפת, אובליגציות חדשות של מסילות ברזל, מכל המינים וכל הלאומים, ואת המלוה הצ'ילני שהבקוש לנירותיו עלה פי שלשים וחמשה על המכסה הדרושה, עוד ערכים אחרים.

אם יביאו בחשבון מבחינת תכנית המלוה את הגורמים האלה ואת יתר גורמי האמיסיה המכריעים, הרי שאין מקום לשער כי מלוה הסוכנות היהודית יתקל בקשיים גדולים יותר בשוק הכספים מאשר תכניות אחרות, הנתונות לסכנות לא פחות ולסכויי רוחים לא יותר מן המלוה שלנו. אדרבה: יש מקום לשער כי ההתפתחות בשוק הכספים הבינלאומי, מתוך תלות פונקציונליות בתצבורת ההון שבארצות הרכושנות הגדולה, תפנה בעתיד הקרוב בכוון הנוח לענינינו, עד כי התוצאות הממשיות של ביקוש האשראי מצדנו תעלינה בהרבה על תקוותינו הצנועות.

לעומת זה ציינו רבים, – ובעת האחרונה אדולף ביהם

^[15], – את העובדה כי הנסיונות שנעשו מטעם מוסדות ציוניים להפיץ מניות שוק החפשי, כגון Palestine=Land=Development Co, המלוה העירוני של תל-אביב, לא הסבו את לב הבנקים בעולם לאשקעות ארץ-ישראליות. ברם, נסיונות אלה אינם פוגעים בסוכנות היהודית. ההשואה בין נסיון הטרנסאקציה שנעשה ובין הטרנסאקציה העתידה ליעשות מוטעית היא ואין לה רגלים. דבר אחד בהופיע בשוק הכספים איזה שלטון עירוני, בלתי יודע כלל בחוגי ההון, ובידו תכנית מלווה קטנה של 75,000 לירות, או חברת קרקעות, לפי מושגים אירופיים חברת ספסרות בקרקע – הרוצה לפתוח בעסקים בארץ שוממה והיא מציעה את מניותיה בשוק – ודבר אחר לגמרי הוא בבוא הסוכנות, בתורת ביאת כוח העם היהודי שנתאשרה מבחינת המשפט הבינלאומי, והיא גם המוסד המרכזי והמנהל להתישבות בארץ ישראל, ומבקשת מלוה מיליונים על יסוד ערובות מיוחדות, מלוה שבעזרתו תפתח את הארץ על ידי התישבות בקנה מדה גדול. מבחינה זו מכריעה הדוגמא שצוינה פעם על ידי הרצל: בדרך שבה התנהלו כרגיל עגלות הדואר כשהן ריקות למחצה – נבנתה מסלת ברזל וקרונותיה, על אפם וחמתם של הפקפקנים, היו מלאים תמיד נוסעים. הרכבת היא שהצליחה ללכד את כל שטח התחבורת ולעצב את דמותה הכלכלית.

נוסף על הגורמים הכלכליים כספיים אשר הזכרנו עד כה והנותנים מקום להערכה חיובית לגבי המלוה שלנו, פועלים בכיוון זה כמו גורמים פוליטיים. במדינות שונות קיימים כיום אינטרסים עצומים אשר מבחינתם אין זה היינו הך מי הוא שיתפוס עמדת השפעה מכרעת בארץ ישראל המתפתחת במהירות ועולה כפורחת על ידי עלית היהודים והתישבותם הגדולה, ואת הפיקוח על עושר טבעי וכנסים בשיעור גדול ביחס, נכסים שיתארגנו בסינדיקט של הסוכנות היהודית. ובמקרה שהשקו אשר נפנה אליו ראשונה, בעקב נטיותינו הפוליטיות ונימוקים מעשיים, יעמוד מרחוק – אין עדיין פירוש הדבר כשלון גמור. ישנם שוקים אחרים אשר יהיו נכונים להענות לצרכינו בחפץ לב.

אגב, יש להעיר כי צרכים אלה, הגדולים כשהם לעצמם מכריעים מבחינת תנאינו אנו, הנה ביחס לדרגת התצבורת הקימת בארצות הקפיטליזם המפותח ביותר וביחס לאשקעות ההון הנהוגות שם הריהם זעירים ביותר וקלי ערך. אשקעותיה של אנגליה בלבד בחו"ל הגיעו לפני המלחמה לכדי 3 וחצי מיליארדים ליטראות שטרלינג, מזה במושבות הבריטיות, והודו בכלל זה, סכום של 1,750,000,000 ל. בערך

^[16]או מספרים מחכימים עוד יותר: ה"טיימס, מן ה-25 ליולי 1917 חשב ומצא כי הוצאות המלחמה של אנגליה בלבד, בלעדי בני בריתה, הגיעו – לפי הכרזות בונאר לאו בבית הנבחרים (ב-9 למאי 1917, 12 ליוני 1917, 20 ליולי 1917) – לסכום יומי ממוצע של 6,277 מיליונים לירות, או לסכום עגול של 7 מיליונים לפי הוצאות המלחמה הבריטיות הכלליות. אפילו בחוג המשטר הכלכלי והחברתי השורר כיום הרי זו אולת ורעות רוח לחשוב כי סכום כזה אשר הומצא יום יום במשך ירחים ושנים על ידי ההון על מנת להרוג אנשים חיים, לנתוץ ערים וכפרים, להכחיד נכסי כלכלה – לא יתגיס פעם אחת ויחידה על מנת ליצור מקומות עבודה והתישבות ומולדת לרבבות אנשים.

אגב אין זה מן ההכרח כי סכום המלוה אשר שוער כאן בשיעור של 8-7 מיליון לירות ימסר בבת אחת לידי הסינדיקט. אדרבה: יש להמנע מטעמים שונים ממעשה כזה. ובראש ובראשונה כדי שלא יעמס למן היום הראשון של פעולת הסינדיקט, ומתוך זה על עבודת ההתישבות כולה, כל נטל החוב ותשלומי הרבית. וגם משום שבתהליך הכללי בא"י לא תתכן הפעלה פרודוקטיבית פתאומית שלכל הון המלוה כולו. רק לאט לאט ובהדרגה, בהקבלה "אורגנית" להתפתחות הכללית של התהליך הכלכלי, העליה ועבודות ההתישבות ידרש עודף ההון הפרודוקטיבי מבחינת כלכלה לאומית ותתכן הפעלתו השלמה. ורק בהקבלה להתפתחות זו, לאט לאט, ובהתאם לצרכים יוסע הון המלוה לארץ ישראל. ובכן איפוא עיקר הפעולה השיטתית של הסינדיקט איננו בשימוש למעשה בכל סכום המלוה המרוכז, אלא באפשרות השימוש הבטוחה.

השיטה המעשית ההולמת את מצב הדברים האלה היא בערך כזאת: המוסד הכספי, המוציא את המלוה, מקבל לידו חלק מסוים מן האובליגציות לפי שער האמיסיה. על בסיס זה ועל סמך שטרות המלוה נפתח לסינדיקט, כמובן תמורת רבית מתאימה, חשבון אשראי בשיעור האובליגציות שנלקחו, ואז פותח הסינדיקט בפעולותיו. ורק משנסתיים האשראי הזה, לאחר שהוסע ההון בהדרגה בהתאם לצרכי עבודות ההתישבות המתקדמת – יוצאו ניירות הערך של המלוה אל השוק הרחב.

בינתים תתקדם עבודת ההתישבות הגדולה והשיטתית של הסוכנות היהודית בארץ, רבבות עולים חדשים עובדים יתוספו, מושבות חדשות תוצרנה, המושבות הקיימות תרחבנה את שווקן ותבססנה על ידי כך את קיומן הכלכלי, המלאכה והתעשיה בערים תתפתחנה ביתר עוז, וכל הארץ תתעשר ותגדיל את כוח ייצורה, ותנתן אפשרות לראות ביתר דיוק את סכויי ההתפחות הכלכלית. בתנאים אלה יתכן כי קליטת המלוה בשוק החפשי תהא עוד יורת קלה ויתרונותיה מרובים.

1. A Ruppin, Der Aufbau des Landes Israel, 174 Hermann Glennn, Des Problem der Ansiedlung “Der Jude”, 111, Helt 11.40
2. זהו אחד מנימוקיו של רופין, לשל, כנגד תכנית המלוה. יתר טענותיו מובאות להלן.
3. H, Goslar, a, a, O, 706
4. בחשבון הערכה זה נקבעו הקרקעות במחירים נמוכים למדי, 100,000 דונם – ב-3 לא"י הדונם, 300,000 – 9 לא"י, 100,000 – בלא"י אחת. על ידי כך התכוונו לציין את ההבדלים
5. עי' משה סמילנסקי, "הפועל הצעיר" 1912. אריה טרטקובר: Bodenfrage und Bodeupolitik in Palastina, “Der Jude”, VI, 12
6. Parvus Der Wirtschafliche Rettungeweg, 30.
7. נציין לדוגמא את הבעיה אשר עוררה קשיים רבים במלוה המצרי משנת 878, אשר כבר הזכרנוהו לעיל, והעתידה אל נכון למלא תפקיד מסוים גם במלוה של הסוכנות היהודית. הזכויות הממשיות על נכסי הערובה נתונות כמובן לבעלי-החוב, היינו לבעלי האובליגציות. אלא שכידוע התחיבויות איפותיקאיות על שם בעלי אובליגציות אין בהם ממש לפי משפט הקנין הבינלאומי. ורק לאחר שנמצא המוצא, והמוסד maison contractante de l’emprunt נתאשר כמורשה חוקי ובא כוח לכל בעלי החוב (האלמונים) המפוזרים בארצות שונות – ניתנה אפשרות להגשים את המלוה. ואמנם האיפותיקאות על הקרקעות נרשמו על שם בית רוטשילד בפאריס ולונדון. ואשר לשאלות הארגון – חשיבות יתרה נודעה לשאלת ההרכבה של דירקטוריון הסינדיקט. התוקף המכריע של דירקטוריון מוכרח להמצא בידי צירי הסוכנות היהודית עצמם. נוסף על כך יש לייצג בדירקטוריון גם את שאר המוסדות הכלכליים של הסוכנות היהודית (בנק המשנה של הסינדיקט וכו'). מאידך גיסא תבאנה תביעות לייצור בדירקטוריון גם מצד חברת האימיסיה של המלוה, ומצד האדמיניסטרציה של ממשלת המנדט, – אם יקבע מושב הדירקטוריון בא"י גופה, – וכמו כן מצד באי כוח הערבים המשותפים בסינדיקט. הצעות ליישוב הביעה הזאת אפשר להתקין רק על יסוד חקירות מדוקדקות, היוצאות מגדר המסכת הזאת ותכליתה.
8. “Vorwarts”, 31 Dezember 1922
9. Goldscheid, a, a, o, 87
10. Th. Schiliting, London als Anleigemarkt der englischen Kolonien, 19.
11. ת. שילינג, עמ' 5. בזמן שהתחילו המושבות ללוות כסף באנגליה, לא היו נירות-ערך אנגליים אשר רווחיהם עלו על 3%... ע"י כך ניתנה להן לארצות החדשות האפשרות לקבל מלותו תחילה ב-3%-4, מלבד יוצאים מן הכלל
12. Vorwarts 24.1.1923. “Die neuen sachsichen Anleihen”
13. A, Lansburgh, Der Kapitalmarkt in und nach dem Kriege
14. Ruppin, Aufbau des Landes Israel, 174
15. Judische Rundschau, No, 10 Palastinabellage, 1923
16. G. Paish, Great Britain capital investment etc, Journal of the Royal statistical society 1911, 167.