דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/ההתישבות המודרנית והאשראי הבינלאומי

ד. ההתישבות המודרנית והאשראי הבינלאומי

אם רוצים לייסד מדינה– אין לעשות את הדבר בצורה אשר לפני אלף שנה היתה הצורה אפשרית היחידה. אולת היא לשוב אחור אל דרגות תרבות עתיקות, כפי שרוצים בכך כמה וכמה ציונים.

(תיאודור הרצל, מדינת היהודים.)

ברם, דרכים חדשות אלו, אשר הסוכנות היהודית מצווה לתור לה כדי לספק את צרכי המפעל ההתישבותי המוטל עליה, – אין להמציאן מתוך שרירות לב בכל העולה על רוחנו. התכנית הממונית צריכה להיות בשרטוטיה הכללים כעין תוצאה הכרחית מנתוח העובדות שבעין, כשם שנערכת התכנית לפוליטיקה חיצונית מתוך בדיקה והערכה של הגורמים הפועלים זה על זה, או זה כנגד זה, במערכת המדינות, או כשם שקונסטרוקציה טכנית עולה מתוך הכרת המטרות, דרכי הפעולה ואפשרויות הפעולה של הכוחות והחמרים הנתונים לכך. ואם גם תהא התכנית הזאת בנויה על יסודות נועזים וחדשים לגמרי, הנה עם התפתחות הענינים תתפתח אף היא ותפלס לה דרך; יתכן כי ביצועה יתקל במעצורים לשעה, אך הצלחתו הסופית היא דבר שבודאות כהכרת העובדות עצמן אשר מהן יצאה. אם מתוך האמור עד כהן נתחוור כי ההון הגדול – ומרוכז ככל האפשר – הדרוש לבנין הארץ אין לגיסו, בתנאים הקיימים, בדרך הפעלת ההון הפרטי של אנשי עסק יהודים, כי על כן חסרים עוד לכך תנאי כלכלה מוקדמים ואלה עתידים להווצר דוקא על ידי ההון; וכמו כן אין לגיסו בדרך מגביות לאומיות, כי על כן גבולותיהן האובייקטיביים צרים הם מכדי היות יותר ממכשיר כספי מסייע – או אז הגענו לדרך שלישית: לחפש את האמצעים, הדרושים לנו לשם ביצוע מפעלנו הישובי, באותם המקומות שבהם נצטבר הון – הניתן לריכוז במידה מרובה – מתהליכים כלכליים שבעבר ועומד מוכן לשימוש מתוך סכויי רווחים. ועל ידי כך נהפכת שיטת המימון של בנין הארץ לשאלה של אשראי; הפוליטיקה הכספית של הסוכנות היהודית עורכת את חזיתה הראשית לעבר ההון המחפש לו מקומות אשקעה. מגמתנו היא איפוא לבחון את האפשרויות הנתונות לסוכנות היהודית, – למשוך לבנין ארץ את ההון המבקש לו מקום אשקעה, כלומר להוציא לפועל את ההלואה הלאומית של היהודים, – ולקבוע את הצורות הנאותות לכך.

ולדעתנו יש לקבוע לגבי ההלואה הלאומית היהודית הפנימית יחס דומה ליחס אל ההלואה החיצונית בשוק הכספים הפתוח, למדדה באותה אמת מידה ולהעריך את סכוייה בדומה להלואה חיצונית. צורת הלואה הפנימית גלומה היתה מאז ברעין האשראי שלנו, ובה היו מדיינים בכובד ראש מבחינת שאלות התישבותנו. ומוזר הדבר: בין מגיני ההצעה הזאת, אשר רב היה מספרם דוקא על ספסלי השמאל הציוני, היו לא מעטים אשר פקפקו בעת ובעונה אחת בבסיס האשראי של מפעל התישבותנו – ולאו האשראי הבא מן ההון היהודי הפנימי. הללו מודדים את סכויי ההלואה החיצונית והפנימית בקני מידה שונים לגמרי, וסבורים הם כי אשראי שיבוא מידי הון "לאומי" עלול להסתפק בתנאים זעומים שאינם מקובלים בדרך כלל בשוק הכספים העולמי. ויש אשר הם מצפים גם בשטח זה לישועות ונחמות מאי-אלו קומבינציות שבארגון ואמצאת צורות מיוחדות. ביחוד מאמינים בכך אלה הסבורים, כי יש לאל ידם לעורר גם את היזמה הפרטית על ידי יצירת נקודות ארגון מסוימות בתורת "שלטונות עידוד". על תוכן חבורו של אחד האדונים האלה, אלפרד נוסיג, מודיעים "מחוגים מקורבים אליו" כדבריו האלה: "כאמצעי רב סכויים ליצירת הון הדרוש לבנין הארץ – מציע נוסיג לא את מגבית התרומות, אלא הלואה לאומית. ברם, ברור לו כמו כן כי הלואה כזאת עתידה להצליח רק אם יעלה בידנו למשוך את כלל ישראל לסייע למפעל הארץ-ישראלי במידה מרובה מאשר עד כה. דבר זה עלול להתגשם, לדעתו, רק על יסוד הסתדרות יהודית חדשה בהיקף עולמי". (ידיעות-בנין-הארץ, 8/9 עמ' 60). אולם הערכה "אידיאליסטית" מעין זו בדבר ההון "הלאומי" מצד אחד ואמונה יתירה בארגוניות מצד שני – אינן אלא אילוסיות בלבד העלולות שוב להכזיב תקוות נמהרות. אם יש את נפשנו לראות (מבחינה פסיכולוגית) בהלואה הלאומית ובפעולתה לא תרומה הבאה בסתר פנים; אם רוצים אנו לשוות לה (מבחינה כספית-מעשית) היקף ההולם את הצורך בהון אשר למפעלנו הישובי; אם רוצים אנו כי תקיף למעשה (מבחינה סוציאולוגית) את הקבוצה הבינונית ואת הקבוצה הגדולה של ההון "הלאומי", ולמשוך את שתיהן במידה רבה לתוך חוג פעולתה – יש ויש לבנותה על בסיס איתן ומקובל גם מבחינת ההון הבינלאומי. ואם כן, לאחר ההנחה המוקדמת הזאת, אין עוד כל יסוד לצמצם, מטעמים הזרים לעצם הענין, צמצום מלאכותי את חוג פעולתה של ההלואה רק בשדה הפעולה של ההון "הלאומי". ולעומת זאת אפשרית ההנחה, ולא רק אפשרית אלא גם מוצדקת מאד, כי ביום שיפרץ הסכר ויצאה הקריאה מטעם הסוכונת היהודית, בתורת מנהלת המפעל הישובי היהודי, אל שוק הכספים העולמי הבינלאומי, – תתגלה ערנות יתרה מצד ההון "הלאומי" לגבי דרישותיה של עבודת הבנין בארץ-ישראל. ואשר לאופיה של ההלואה הראשונה לסוכנות היהודית, מבחינת צורתה הפיננסית-מעשית, מודה אנכי בנימוקים שבהם דחה לפנים הנס גוסלאר את ההלואה הלאומית בשעת ההתפתחות הנוכחית של ישובנו. "הלואתנו אנו" – אומר הוא בצדק – "אין לה להיות הלואת-רחמנות... הלואתו של הישוב היהודי הצעיר, אשר האשראי שלו בשוק כספים הבינלאומי תלוי בשיעור ה"חתימה" שלגבי הלואה זו. ובדרגה שלאחרי כן – בתשלומים המסודרים של הקרן והרבית, – הלואה זו מן ההכרח שתהא רצינית ומסוגלת לעמוד בכל מבחן מטעם מקצוע הכספים... ובראש ובראשונה אין להביא כאן לידי צרוף מסוכן ודילטנטי של הלואה וצדקה, היינו תרומות עם"... ומשום כך יש להוציא מלכתחילה, כשבאים בחון את האפשרויות הפתרון לבעית כספינו בדרך האשראי, כל השערה, כי ההון הלאומי, או בעלי הנדבות יעריכו הערכה שבותרנות את טיבה ומידת בטחונה של הלואת הסוכנות היהודית. מנקודת השקפה זו הרי שההלואות השתים, החיצונית והפנימית, משפט אחד להן מבחינת ההנחות המוקדמות, תנאי ההגשמה, ופעולותיהן האפשריות.

עיקרה של השלאה אינו איפוא אלא זה: לברר באיזו תנאים ובאיזו צורות אפשר לבצע הלואה לאומית יהודית בשוק הכספים הבינלאומי, מבלי שיהא מקום לפקפוק כלשהו באפיה הרציני-ללא-דופי, מבחינה כספית, של הפעולה. בד בבד עם ה"כיצד", יש להכריע גם ב"מתי" וב"איפה". בשאלת הכנסת הון-האשראי – קשורות קשר בל ינתק גם שאלות הבטחון, האמורטיזציה, שער הרבית המתוקנת והמושכת את לב המלוים. מחטיבות אלה, ומכמה חטיבות אחרות, יש להרכיב את תכנית ההלואה בתורת "יש" מדויק האמורטיזציה, שער הרבית המתוקנת והמושכת את לב המלוים. מחטיבות אלה, וכמה חטיבות אחרות, יש להרכיב את תכנית ההלואה בתורת "יש" מדויק ומוצק, המשמש מצע לבחינה והערכה בנידון הסכויים והאפשרויות של הצעה מעין זו.

בטרם ניגש לבחון בחינה מפורטת את כל סבך השאלות הנפתחות כאן, יש לפתוח בראשי פרקים, מתוך שנקדים במידת מה את תוצאות הבחינה העתידה לבוא, ולסכם את התכנית הכללית מבחינת עיקרי הרעיונות הטבועים בה. בעוד שהפרטים יתלבנו מתוך תאור הדברים הבא להלן, תנתן כאן מלכתחילה סקירה מקיפה על כל התכנית, שיש בה גם להקל על תפיסת הפרטים. ויתר על כן. על ידי כך יוטעם מלכתחילה, – מה שיש להטעים ולחזור ולהטעים בשעת הערכת תכנית מבוססת על אשראי צבורי, – כי אין לשים חיץ בין הבעיות והצורות המוצעות של הכנסת ההון ובין הנהלתו ודרכי שמושו, שכן כל אלה אינם אלא חוליות שונות בשיטת כספים אחידה ומקושרת קשר אורגני. כי שוני החל בצומת חלקים אחת, גורר אחריו בהכרח גם שנוי בכל הדבר בשלומות; כל חלק מן החטיבה הוא בגדר תפיסה סוף סוף רק במסגרת הכלל, ורק בה הריהו ניתן להגשמה. מכאן איפוא, שלא רק לשם הבנת התכנית של הלואת הסוכנות היהודית, אלא גם לשם הגשמתה – יש צורך בסקירה ברורה על פני כל התסביכים, המהווים חלקי שיטה כספית-פוליטית כזאת.

הבנה ננסה איפוא לשרטט בראשי פרקים את הנקודות העיקריות המכריעות בביצועה של תכנית האשראי:

ראשית: הצורך בהון לשם מפעל ההתישבות היהודית בארץ-ישראל, שמשמעו צורך בהון גדול ומרוכז העלול להבטיח את הגשמת תפקידינו הישוביים – צורך זה אפשר למלא בתנאים הקיימים רק בדרך האשראי בשוק הכספים הבינלאומי בצורה של הלואה.

שנית: נושא ההלואה הזאת היא הסוכנות היהודית – בתורת ביאת כוח מוכרת של העם היהודי, ובתורת המוסד המנהל של מפעל ההתישבות בארץ-ישראל. בידיה נמצאת ההנהלה והיא גם הקובעת את הדרכים לשימוש בהון זה. לשם כך היא יוצרת את האורגנים המיוחדים הדרושים לכך.

שלישית: אישור ההלואה הראשונה לסוכנות היהודית יתכן, בתנאים הקיימים, רק על יסוד ערובות מספיקות, אשר בערכן תלויה מידת הסכום המכסימלי של ההלואה. ערך זה מצדו נקבע על ידי גודל הערכים הניתנים כבר כיום להתארגן בתורת הון לאומי המקבל על עצמו ערבות. ערבים אלה מלוכדים באורגן הנהלה מיוחד, "הסינדיקט של הסוכנות היהודית".

רביעית: הון ההלואה, הנמסר לידי הסינדיקט של הסוכנות היהודית, יוקדש – על כל פנים בחלקיו המכריעים – לאשקעות מכניסות רוחים ולמטרות כלכליות פרודוקטיביות. תוספת ערכן של הערובות שניתנו בשעת ההלואה, תוספת הבאה כתוצאה מאשקעות נוספות של הון, מגדילה ת ההכנסה שנפתחו מחדש – מצטרפים גם הם, עד גבול ידוע, לנכסי הערובה או ניתנים לשירות החוב הצבורי.

חמישית: תשלום הקרן והריבית של ההלואה אינו מבוסס על מכסות ההכנסה הנאספות בדרך הנהלתית (תשלום או מכס) או בדרך מסים בלבד (כהפרשות ישרות ועקיפות), אלא על ההכנסות הכלכליות הנורמליות של ההון המושקע. אין דבר זה מוציא מן הכלל את מגביות התרומות הלאומיות; אף הן תהיינה כלולות במסגרתה של שיטת ההכנסות הכלכליות האלו, ומקומן יקבע בשטח של תפקידים מסוימים ההולמים אותן, אם לשירות החוב הלאומי ואם לשם מלוי התפקידים הנמצאים בחוץ למטרות השימוש של הון ההלואה.

ששית: כדי להגיע למכסימום ההכנסות האלו, או לפחות כדי להבטיח את ההכנסות הדרושות לתשלומי רבית כסדרם – יש לרכז את הנהלת ההון והשימוש בו בידי הסתדרות כלכלית גדולה, הפועלת כמפעל אחיד ומנוהלת הנהלה מרכזית לפי תביעותיה של ההתישבות הלאומית. מלבד שורה שלמה של מוסדות כלכליים, הממלאים תפקידים ישוביים מיוחדים, כגון חברה לגאולת קרקעות והכשרתן וחברה להובלה–מקימה הסתדרות זו בראש וראשונה מערכת אשראי על יסוד כלכלי רגיל, אשר במרכזה עומד בנק מרכזי ולו זכות להוצאת שטרי ערך ^[1]

שביעית: על ידי ארגון הסתדרות זו תנתן לסינדיקט הסוכנות היהודית האפשרות לבצע את כל התפקידים בשטח העליה והכספים, בשטח התכניות הישוביות בעיר ובכפר, בשטח הייצור של החקלאות והתעשיה, לאמר את התפקידים ההכרחיים של בנין הארץ, וכיון שעל ידי כך תיהפך הסוכנות היהודית לגורם מכריע, עצמאי בעבודתו המעשית, הקובע את מהלך ההתפתחות הכלכלית של הארץ – הרי שהיא תיצור באמצעות הסתדרות האשראי שלה גם אחת ההנחות המוקדמות שהן בבחינת הכרח לפעולתו המוצלחת של ההון הפרטי, פעולה אשר תחומיה נתחמים על ידי התנאים הכלליים. ובזה נעוצה כבר התכנית הכספית בתכנית ההתישבותית.

וכי התכנית אשר נרמזה כאן בשרטוטיה הכוללים ביותר, התכנית הכספית הגדולה ורחבת ההיקף של הסוכנות היהודית, אינה רק שלד רעיוני בלבד, אלא קשורה קשר בלתי אמצעי וחי עם המציאות הארץ-ישראלית ועם עובדות החיים העממיים היהודיים, וצמחה מתוך הערכה ריאליסטית של המציאות הזאת – בכך נוכח מתוך תיאור הפרטים ובחינתם. כי אמנם לא תמיד יש לראות את הדבקות העקשנית במושגים, הלך מחשבה ושיטות עבודה נושנים – או ההליכה המרושלת בערוצים סלולים כדרך המעשית ביותר והמובילה למטרה. ורק בעיני פיליסטר, המשתמש שלא כהלכה בתבונתם הבהירה של גדולי המומחים במדע הכלכלה, עלול רעיון נועז, המורה על דרכים חדשות, להיות משהו מתנכר לחיים ומשהו דמיוני. ברם, מימוש הרעיון הזה קשור בהנחות מוקדמות מרובות. לשם כך נחוצים אנשים בעלי השכלה ונסיון ועין חדה, המסוגלים לתפוס את הרעיונות המכריעים ולהפוך הלכה למעשה. לשם כך נחוצה עבודת הכנה ראויה לשמה, כשם שנוהגים לכונן את המכונה בדיקנות יתרה בטרם יביאו לידי תנועה גלגלים ובני-גלגלים. לשם כך יש נחיצות בתכניות פעולה מעובדות עד לפרטי פרטיהן, הנהגה מאורגנת בקפידה, מרץ וקור רוח בהגשמת האמצעים השקולים והמחושבים, ועוד כמה וכמה דברים, סגולות, כוחות, רעיונות ומכשירים.

אך לא רק הצרכים והאפשרויות בלבד, המתבלטים בתוקף העובדות של חיי העם היהודי ועבודת ההתישבות בארץ-ישראל, הם הם הדוחפים אותנו אל דרכי הפוליטיקה הישובית והכלכלית המשמשות תוספת הכרחית לכך, בקבעם את צורת השימוש, ההנהלה, תשלום הרבית ותשלום הקרן של הון המלוה; אלא דוחפים אותנו לכך גם הגורמים הקובעים את התקופה הנוכחית בהתפתחות הכלכלית של העולם. גורמים אלה הם גם הקובעים את מצב המפעל ההתישבותי בארץ ואת הצורות אשר עליו ללבוש מהכרח – בהתאם לדרגת הבגרות של התנאים הכלליים, חברתיים וכלכליים. ולא רק הציוניות בתורת תנועה לאומית, פוליטית, או רוחנית, אלא גם הציוניות בתורת כוח הבונה ישוב וחברה אינה נתפסת אלא כתופעה חלקית בתהליך השתלשלות רחבה וגדולה יותר, היוצאת מעבר לתחומי אומה אחת. אין אנו מישבים ויוצרים כלכלה בתוך חלל ריק ובתקופה היסטורית מפשטת. אנו מישבים ופועלים מתוך קשר בלתי אמצעי לכל העולם הסובב אותנו, בתוך פרק מסוים וממשי של ההתפתחות ההיסטורית, ובתוך תנאים מסוימים וממשיים של הכלכלה העולמית והחברה העולמית. וכשם שאין אנו יכולים להוציא את עצמנו בדרך כלל מתחום ההשפעות הרבגוניות וההפעלות של הכוחות ההיסטוריים, וכשם שאין אנו יכולים להעמיד עצמו מתוך שרירות לב מחוץ לחוקים הפיסקאליים-כימיים, כך אין כלכלתנו או התישבותנו יכולה להמלט מהשפעתם המכריעה של תנאי ההתפתחות הסוציאליים והכלכליים הפועלים בימינו אלה במלוא עולם. הללו כופים עלינו את ההכרעה מבחינת השיטות הרציונליות ביותר, ומשום כך רצויות יותר, בעבודת ההתישבות, בארגון העבודה, במימון, ביצירת ההון והנהלתו – לכל צורותיהם של אלה. שכן בבחירה זו תלוי גם תוכן התפקיד שיש לייחס למהלך חיים מסוג זה, לאמר התישבות במסגרת של שיטה כלכלית וסוציאלית בת זמנה, ואותו תוכן הוא הקובע ביסודו של דבר את כל הצורות אשר ילבש מהלך חיים זה.

האינטואיציה של הרצל מכירה גם בשטח זה את הגרעין העיקרי, והוא הביעו – אם גם במלים כוללות – ב"מדינת היהודים". "אם רוצים לייסד מדינה" – כך כתב שם – "אין לעשות את הדבר בצרוה שהיתה הצורה היחידה האפשרית לפני אלף שנה. אולת היא ללשוב אחור אל דרגות תרבות עתיקות כפי שרוצים זאת כמה וכמה מן הציונים". אך לא רק השיטה היחידה ואפשרית מלפני אלף שנים בשטח ההתישבות ובנין הארץ – היא נושנה ובלתי מתאימה כיום. אלא גם הציונים הרוצים להגשים את התישבותנו ואת מימונה בעזרת שיטות ואמצעים אשר רק לפני מאתיים וחמישים שנה היו היחידים האפשריים, בתקופת האחים הצילנים, או אף לפני מאה שנים בתקופת "המסע למערב" – אף ציונים אלה מקומם במוזיאון; אם לא במחלקת הגרזן והפלך מתקופת הארד, על כל פנים במחלקה שבה נמצאים הקטר של סטיוונסון או מקטרתו של סיר וולטר רליי. ולפיכך עלינו להכיר את הגורמים הקובעים בשעה זו בעולם את ההתפתחות החברתית והכלכלית עולמית, את התפקידים המיוחדים אשר הקולוניזציה ממלאה בדרגת התפתחות זו, את צורות ההתישבות ודרכי המימון וארגון הייצור המותנות על ידי כך – והכרה זו תשמש במידה ידועה הנחה מוקדמת שבהכרח גם לגבי קביעת השיטות והצורות של בנין הארץ. רק שיטות ואמצעים ההולמים את דרגת ההתפתחות ההיסטורית הנוכחית – עלולים להוביל אותנו למטרה.

אך יחסי הגומלין הכלליים, אשר בהם דובר עד כה, עוד טרם הוארו כראוי. המדע הרשמי נשאר תלוי ועומד כאן, כבשטחים רבים אחרים בחקר הסוציאולוגי והכלכלי, בחיצוניות בלבד, והסתפק בהתאמה זעומה של מערכת מושגים כוללים לשרשרת עובדות היסטוריות. בראש וראשונה תלוי הקולר בצואריהם של אלה הקרויים "היסטוריונים פוליטיים", המרביצים ממרומי הקתדרות של אוניברסיטאות בורגניות את תולדות המושבות וההתישבות. בעיני הסיעה הזאת שכולה "היסטוריונים צרופים" נראתה מאז ומתמיד החקירה בדבר ימי ההתישבות לאור Principium divisionis מבחינת ההליכה בראש של השלטון האישפני-פורטוגלי או הולנדי, או הצרפתי, או האנגלי – עדיפה וחשובה מן החקירה בכוחות הסוציאליים והכלכליים אשר פעלו מאחורי התנועה הקולוניאלית, בפרקי הזמן השונים, וקבעו את דרכיה ומגמותיה. ואפילו במחקר החדש על נושא זה, הלא הוא הספר "דברי ימי ההתישבות החדשה" לויט ואלנטין, כתוב לאמור: "חלוקה זו לתקופות, המעדנת ומפרידה לחלקיו את הניגוד ההיסטורי הגדול בין מעצמות קולוניאליות עתיקות ומעצמות עולמיות חדשות, חלוקה זו נראית בעיני טבעית ביותר ומעשית ביותר; כל חלוקה אחרת, הנוטלת את העיקרון המכריע מתוך התפתחות הרעיונות הפוליטיים, הריהי, לדעתי, נועזה יותר משהיא קולעת את אל המטרה – כגון, למשל, קביעת הניגוד בין התישבות של ממלכות והתישבות מרכנתיליסטית. כי מבחינה פוליטית חל השנוי רק בסגנון ההתישבות ולא ברוחה. הרי זו "נקודת השקפה פוליטית" משונה אשר מתוכה אין לראות כלל, כי דוקא ההיפך הוא הנכון; כי בד בבד עם ההתפתחות ההיסטורית השתנה בכללו גם רוח ההתישבות, היינו מני תקופת המרכנתיליזם הקדוש עד לתקופתנו אנו, תקופת קפיטליזם ממוני מבוגר; כי תמורה יסודית חלה מאז בתפקיד ההתישבות במסגרת התנאים הכלכליים והחברתיים כולם; וכי רק תמורה זו בתפקידים היא שהביאה לידי תמורה בצורות ובשיטות ההתישבות, המכונות כאן "סגנון". ברם הרעיון כי לשם הבנת התקופות השונות בדברי ימי ההתישבות יש לבדוק גם מאחורי "האידיאות הפוליטיות", לאמר אותם התהליכים האובייקטיביים של ההתפתחות הסוציאלית והכלכלית, אשר האידיאות הפוליטיות משמות להן רק בבואה או צורות בטוי בלבד, ואשר הם, אגב השתלשלותם, קובעים את הפונקציה של ההתישבות, צורותיה ודרכי עבודתה בתחומי שיטה סוציאלית וכלכלית קיימת, ויוצרים על ידי כך תקופות במציאות, – רעיון זה לא עלה כנראה כלל על דעתו של הפרופיסור ואלנטין.

ואף על פי כן הרי חקירה זו דוקא הולמת ביותר את הבעיה הנ"ל ומביאה מסקנות חשובות באמת. מובן שלא כאן המקום לנתחה. אף אם נצטמצם כאן רק בחקירת ההתפתחות הקפיטליסטית בזמן החדש באירופה–עלולה סקירה זו לפרוץ את תחומי החבור שלנו. אנו רשאים איפוא לכל היותר לנסות ולשרטט רעיונות יסודיים אחדים, בקויהם הכלליים ביותר, ולהאירם על ידי כמה פרטים מתאימים.

נבחון איפוא, מנקודות ההשקפה שצוינו עד כה, רק את תקופת הקאפיטליזם המודרני מראשיתו ועד היום הזה. בכל פרקיה של אותה תקופה היו התנועות הקולוניאליות ותהליכי ההתישבות קשורים קשר אמיץ בהתפתחות החברתית והכלכלית-רכושנית בכללותה, החל בתקופות שבהן היו הארצות שמעבר לים, שנתגלו מקרוב, בבחינת "מרכזי האקומולציה המוקדמת", לפי תיאורו המזהיר של מרכס, – ועד ימינו אלה שבהם ניתן תפקיד של השפעה יתרה בתוך ניגודי האינטרסים של המעצמות – ארצות חסות ושטחי מאנדט. ואף על פי כן – אם להשתמש בנוסחה חריפה במקצת–הרי רק השם ועצם העובדה של ההתישבות הם המשותפים לכל פרקי ההיסטוריה הרכושנית. ואשר לצורות, לשיטות, ולתוכן תפקידיהן של עבודת ההתישבות, – הרי כל דרגה ודרגה בהתפתחות הרכושנית מבליטה גם דרגות מקבילות, שיטות מקבילות, ויסודות התישבות מקבילים. וכשם שלכל פרק במשטר הכלכלי והחברתי מקביל מבנה מסוים של הייצור – מלאכה, תעשיה או תעשיה גדולה, – ומבנה מסוים של דרכי התחבורה– בכל התקופות אשר קדמו לתחבורה העולמית המודרנית בהווה, – ומבנה מסוים של יחסי טלפון ויחסי חליפין, – היינו בהמשך ההתפתחות החברתית והכלכלית, – מתפתחים ומשתנים גם כל יסודות הקולוניזציה: הן הפוליטיקה הכלכלית של "המושבות" המסופחות והן הצורות הכלכליות של שלטון "העולם הישן", ארצות המטרופולין, במושבות; הן כיוון הייצור הקולוניאלי והן שיווק התוצרת, הן הערך המיוחס למושבות בכלל המשק הלאומי, וכמו כן בחירת האמצעים להגשמת הפעולה הקולוניאלית, יצירת ההון והנהלת ההון, צורותיה המשפטיות והשפעותיה הפוליטיות. מכאן איפוא מתהוה משויה מרכבת ביותר אשר בחלקה האחד עומד טפוס ההתישבות באחת התקופות, ובחלקה שני – יחסי הייצור, תנאי התחבורה, צורות שלטון, ובראש וראשונה גם תנועת האוכלוסין ב"ארצות הישנות". למשל: בראשית המאה הט"ז, לאחר גלוי אמריקה והפקת ה"כף", בשעה שהארצות החדשות נכנסו לתחום ראייתן של האומות האירופיות, היו, כידוע, חטיבות הכלכלה של האומות האלו, מבחינת עצמן, חוגים צרים ביחס, וסגורים כמעט, חוגי ייצור, חליפין, תצרוכת ותוצרת-משנה פשוטה. סחר המרחקים, הענף היחיד של הפעולה המשקית אשר יצא במידה ניכרת מעבר לגבולות העיר או המחוז – הקיף לפי זה בראש וראשונה את הקנינים שמחוץ לתצרוכת הרגילה ומחוץ לתוצרת השכיחה, את קניני המותרות והמלחמה המסחרית לצרכי מותרות – מתכות יקרות, אריגי אטון, אבנים יקרות – היא שהגבירה את הדחיפה אל הארצות שמעבר לים, עד כי שנה שנה דחפה להפלגה את יורדי הים עזי הנפש, התגרנים-ההרפתקנים, את הנוסעים מלאי רוח הגבורה. בארצות החדשות חפשו רק את אוצרות הודו – ותו לא. "המלך ההודי אשר קבל בכלכותא את פני הפורטוגיזים אמר להם, כי יש לו ענבר, פלפל, מיני בשמים וקנמון, פנימים ומרגליות, ואילו מן הנכרים רוצה הוא לקבל זהב, כסף, אלמוגים ושני ^[2]

וכשנידלדלו בימים ההם במושבות אוצרות החמרים האלה או הדומים להם–מדלדלות גם המושבות, ולפעמים עד כדי ירידה גמורה, ומתמעטת והולכת ההתענינות בהן, עד שצומחות צורות שמוש חדשות, עם השתנות תנאי הכלכלה בארצות המטרופולין, ובעקב אלה – גם סכויים ואפשרויות להתפתחות חדשה. ובהתאמה לכך, הן "שיטות ההתישבות", "צורות ההתישבות", בקיצור הטפוס שבמבנה הקולוניזציה שבאותה תקופה על סף הקאפיטליזם המוקדם."אשר יסדו הספרדים והפורטוגיזים – לא היה בעיקרו של דבר אלא שרשרת משרדים מסחריים, מקומות אגירה ומיחסון, מקומות אספקה וציוד, אשר הוקפו מבצרים וכללו תמיד גם ישוב של משמשי הדת

	[3] צורת המבנה של הקולוניזציה היא שקבעה גם את השיטה של גיוס ההון. מימון הקולוניזציה, בהתאם למידה הקלה של תצבורת ההון המצויה שעליה עמדו אז בארצות אירופה, יכול היה לבוא רק על ידי אוצר המדינה (מסעות תגלית), או על ידי צורות שונות של הקומנדה (חברות אניות, חברות ראשונות לסחר מרחקים). "רק על ידי כך שחטיבות-הון זעירות נצטברו בידי יחידים-אפשר היה בכלל לפתוח בסחר מרחקים, ולא גם בקנה מידה צנוע. [4]נכס אחד היה נטול ערך לגמרי ולא מילא כל תפקיד בתקופה ההיא של הקולוניזציה: הקרקע מבחינת עצמו. מאות בשנים נחו בשממותם השטחים הפורים ורחבי הידים של אמריקה הדרומית, למשל, נפוח בואנוס איירס, קאראקאס וכו', כי על כן לא היו בהם סימנים של מכרות מרגליות או מתכות יקרות. ואפילו בשנת 1603, בימי הנרי הרביעי מלך צרפת, כשיצאה משלחת שאמפלין לקנדה, ארץ התופסת שטח עצום של אדמת שדות, יערות, ערבות ציד, – התקיף סולי את הרעיון לפתוח שם בהתישבות, ונימוק נתן לדבריו, כי אין ליישב ארצות צפוניות ממעלת הרוחב הארבעים, שכן אין בהן מקורות עושר[5]. אולם גם רעיונות, הערכות ופעולות שליליים אלה – הזרים לגמרי לעולם מושגינו הישוביים והפוליטיים-הולמים באופן אורגני את כל ההתפתחות הכלכלית והסוציאלית של התקופה ההיא.

עם כל תפרק חדש בהתפתחות הכללית, הסוציאלית והכלכלית, מתהוה תהליך מקביל של תמורה בכל המבנה של הקולוניזציה. פונקציות חדשות, שיטות מימון חדשות, צורות עבודה וחליפין חדשות, – מופיעות ויורשות את מקום הפונקציות, השיטות והצורות של תקופת הקולוניזציה הקודמת. וכך נוצר טיפוס חדש של קולוניזציה, והתבצרותו מציינת דרגה חדשה במהלך ההתפתחות הקולוניזציונית. כבכל שטחי החיים החברתיים כך גם כאן המדובר אינו כמובן אלא בהכרעה טפוסית של צורה אחת על פני השניה, שכן חילוף פשוט ומוכני של צורת מבנה אחת באחרת שכולה חדשה – חילוף זה מן הנמנע הוא בעקב המהלך האורגני של האיבולוציה הסוציאלית. וכשם שנשתמרו עד ימינו אלה, ימי החברה המעמדית המודרנית, שרידים מן הסדר החברתי הפטריאכלי, מזמן חלוקת החברה לפי האומניות ולפי המקצועות; וכשם שבהכרה הלאומית המבוגרת של ימינו ובחיי העמים המודרניים מעורבים גם שרידי ערכין של שבטים ועדות; וכשם שבימי החרושת הענקית מתקיימות עדיין חטיבות אומנות ומלאכת יד, והצורות החדשות דוחקות את רגלי "הנושנות" ונערמות עליהן – כן מוצאים אנו גם בשטח הקולוניזציה העולמית, עד ימינו אלה, שכבות אשר לפי צורתן ומבנהן נעוצות עדיין באותן ההתחלות של הפעולה הישבנית המודרנית שצמחו על סף הרכושנות הקדומה. אולם ערכן המכריע של השכבות האלו פסק משכבר, ומשכבר נערמו עליהן שכבות על גבי שכבות, עד שהגיעה תנועת ההתישבות לאצטדיה שבו היא נמצאת כיום, – לאחר שנקבעו צורותיה, ושיטותיה ותפקידיה, על ידי צנורות הייצור, תנאי התחבורת, תנועת האוכלוסין, תנאי השלטון של הרכושנות הממונית. אך מוטב שנשאר בתחומי הדוגמאות של השטח אשר התחלנו בו, היא ההתישבות המסחרית; והנה לאחר שסיימו את התפתחותן בשלהי ימי הבינים הצורות הכלכליות הקיימות של האומנות, ונתגלגלו בצורות הטפוסיות של התקופה הרכושנית הקדומה, ולאחר שמצד שני הלכה וגדלה האמידות ועמה צמח כוח קניה חדש לתצרוכת מורחבת – כל אלה תהליכים אשר כידוע השפיע בהם בצד גורמים רבים אחרים גם העושר שבא מן המושבות הראשונות, ובעיקר זרם הזהב והכסף אשר זרם לאירופה – חלה גם בטיפוס ההתישבות תמורה מקבילה מבחינת הצורות והתפקידים. הצורך בגלם הקולוניאלי לגבי בתי החרושת, והצורך באימפורט של חמרי תצרוכת ("סחורות קולוניאליות") מצד שני – נערם כביכול על גבי האינטרס, הפשוט והצר, של צבירת קנינים. נוצרו צורות הניצול השיטתי של המושבות לשם ייצור החמרים האלה, חמרי המונופולין הטבעי שלהן, והלכה וגברה השאיפה לעבוד הקרקע. וכך נתהוו מטעי הקפה, הסוכר, הכותן והטבק. מימון העסקים הקולוניאליים האלה נעשה באמצעות חברות מסחר גדולות, שנמסר לידיהן שלטון עליון או ניתנו להן לפחות זכויות רבות, ובעיקר הזכות לטבוע מטבעות; דוגמה קלסית לכך משמשת החברה הבריטית של הודו המזרחית. בחברות גדולות אלו רוכז "ההון הישבני" בדרגה גבוהה ובקנה מידה רחב, ופירותיו היו רווחי המונופולין העצומים אשר שמעם יצא בכל הארץ. גם צורה זו נשתמרה עד היום – אם כי במידה מופחתת – ככל שנשתמרו התנאים לניצול מונופולי או לייצור מונופולי מסוג זה. כך הוא המצב כיום, למשל, במטעי הגומי, ומצב זה יתקיים כל עוד לא יבוא הגומי המלאכותי לסכל את חשבונות "הייצור הטבעי". לעסקים אלה זורמות אשקעות המטעים הקולוניאליות החשובות ביותר על מנת לזכות ברווחי המונופולין. ואכן רווחי החברות למטעי גומי מגיעים לגובה עצום. בשנת 1910 שלמו מבין 50 החברות הבריטיות למטעי גומי:

3	חברות למעלה	מ-300 אחוז דיבידנדה (בזהב!)
3	"	300-200 אחוז "
7	"	200-100 אחוז "
12	"	100-50 אחוז "
13	"	50-25 אחוז "
12	"	25-10 אחוז "

גם בדרגה זו של התפתחות קולוניאלית שואפים בעיקר להגדיל ולהרחיב את הניצול של השטח הקולוניאלי ועבודת ילידי המקום, ואילו הפיתוח הכללי של המושבה ופיתוח כל כוחותיה היצרניים, הטכניים והסוציאליים, אינו מושך כמעט את תשומת הלב. לשם דוגמא אחת מני אלף יש להביא כאן את תיאורו של סור אחד שהיה בקי בתנאי הודו בתקופת החברה האנגלית למזרח הודו: "הרדז'ות הפרמיטיביים של הודו, הכובשים האפגניים או המונגוליים, אשר לעתים נהגו בעריצות כלפי יחידם, ציינו לפחות את תקופת שלטונם בבנינים המופלאים הנפגשים כיום על כל צעד ושעל... ואילו "החברה" לא חפרה אף באר אחת, לא גלתה אף מעין אחד, לא יצרה אף תעלה אחת ולא הקימה אף גשר אחד לטובת ההודים"

	[6] דבר זה העומד לכאורה בסתירה גמורה לשאיפות הסוציאליות והתרבותיות שבנפש האדם, הולם ביותר את כל מסכת התנאים והמגמות הכלליים של משק הישבנות הרכושני בדרגה הנ"ל, עד כי לא המסלול הזה – בתחום ההתישבות והפליטיקה שלה – אלא הסטיות ממנו הן המעוררות תמיה, בשים לב לתנאים הכלליים והמטרות המיוחדות של הפעולה הקולוניאלית ההיא[7].

והנה היו שרצו לקבוע הבדל עמוק, הבדל שבעיקרון, בין כל הצורות האלו של כלכלה קולוניאלית ובין התישבות המתבססת על עבודתם העצמית של המתישבים, הבדל שנוסח לעתים קרובות על ידי הקבלת המושגים של פוליטיקה ישבנית ופוליטיקה התישבותית. אין אני בא לכפור בהבדל הזה בכללותו. הבדל זה קיים ללא ספק וללא פלוגתא, – מבחינת ההשפעות הסוציאליות, מגמות ההתפתחות בפוליטיקה, הצורות של ארגון הייצור; מבחינת כל אלה עומדת ההתישבות בניגוד לכל צורות הישבנות המיוסדות על ניצול לאין גבול של העושר הטבעי בשטחי המושבות, על ניצול הילודים ועל משק-עושק ללא רחמים. אך דוקא מבחינת עניננו אנו אין לו מקום להבדל זה. ההתישבות הועלת בתקופת הרכושנות המודרנית עומדת בפרקיה השונים בקשר אמיץ לדרגה הקיימת בהתפתחות החברה והכלכלה, ועל ידי הקשר הזה היא נקבעת בעל כרחה בתופעותיה המיוחדות, באמצעים לגיוס ההון, בייצור החקלאי והתעשייני, בסדרים הסוציאליים ובמשטר הפקידות. אף היא בוררת לה את מכשיריה הכספיים, את דרכי ההתישבות ואת כיוונה הכלכלי – לא מתוך שרירות לב ולא על פי אידיאולוגיה מפשטת, אלא התקופה היא המשוה לה את אפיה ואת צורותיה ושיטותיה המיוחדות.

התחנה הראשונה של הקולוניזציה ההתישבותית בתקופה החדשה באירופה, – אם הכוונה בזה לתקופה שבה ההתישבות מעבר לים – של פועלים מהגרים ובעלי מלאכה וסוחרים זעירים – יוצאת מתחום המסגרת של גורל יחידם ומאורעות שיסודם בהלך נפש או במצב פוליטי, ונהפכת לתנועה כלכלית של שכבות סוציאליות רחבות, – תחנה ראשונה זו חלה בתקופת מעבר חמורה של ההתפתחות הרכושנית לכל בחינתה החברתית-כלכלית. בשעה שדרך הייצור הקבועה של תקופת האומנויות נדחקת או מפנה את מקומה לדרך ייצור חדשה הפועלת בסגנון חדש ובקצב חדש, כשהאיגודים החברתיים הישנים מתפרקים, עדות האכרים מימי הבינים מתפוררות ונעקרות במהירות מעל הקרקע, בשעה שתנועת האוכלוסין גדלה והולכת בקצב מהיר בלתי-ידוע עד כה; ובשעה שמצד שני אין הכלכלה החדשה יכולה עדיין לקלוט לתוכה את כל המוני האנשים הזורמים יותר ויותר מן הכפר ומן האומנות שבטלו איגודיה, והמתיחות בין צורות הכלכלה והיחסים החברתיים ותנועת האוכלוסין מגיעה לנקודת הגובה החמורה הראשונה, – אותה שעה נהפכת הדחיפה אל ארצות ההתישבות החדשות שמעבר לים למניע כלכלי בעל כוח וערך רב. מתוך תשלובת זאת של הכרח ושאיפה ואפשרות – מתחילה הדרגה המוקדמת החשובה בקולוניזציה ההתישבותית המודרנית של אירופה. צורות הייצור, שעל פיהן היא מתגלמת, מתאימים בדרך הטבע לצורות הייצור המיינות בתקופה ההיא את ההתפתחות הכלכלית הכללית, והבנויות עוד בעיקרן על עבודה אינדיבידואלית, או לכל היותר על אחוד פשוט בעבודה. כשם שיזמת הפרט והעסק האינדיבידואלי, יליד יזמה זו, שררו עוד בארגון הייצור ומשטר העבודה במטרופולין, כן שמשו אלה גם יסודות העבודה ההתישבותית בתקופה הקולוניזציונית ההיא וקבעו את שיטותיה בכלכלה ובפוליטיקה כספית. החלוץ הבא בגבולות יערי העד הוא הוא הנושא והנשוא של קולוניזציה זו, חותו הפרימיטיבית – שנוסדה באמצעים פרימיטיביים ביותר – היא צורת העסק שלה. אך כדי לבצע באמצעים אלה ובשיטות אלו את הקולוניזציה ההתישבותית – היה הכרח בתנאי מוקדם נוסף, לאמר: הכרח היה להתישבות בימים ההם שתעשה על קרקעות עדית משובחים ביותר, אשר פוריותם אפשרה גם בארץ החדשה והפראית את צורות המשק האינדיבידואליות ששררו בסביבה הכלכלית הישנה במטרופולין, מובן מימלא כי קרקעות עדית אלה לא נקבעו ולא נבחרו בחירה רציונלית, אלא שמשו מרכזי משיכה טבעיים לתנועת ההגירה וההתישבות, כגון מדינות אנגליה החדשה באמריקה הצפונית, או בקעות מיסיסיפי העילית, אוהיו אורקנזאס עובד בינוני מבחינת הכשרון והחריצות יכול היה בעזרת נשק, גרזן, מחרשה, בהמת עבודה אחת או שתים – לכלכל את נפשו אות נפש בני ביתו, ואם שיחק לו מזלו גם לייצר עדפי תוצרת. וזהו הדבר המכריע אשר איפשר בכלל את השיטות הנ"ל בעבודה ההתישבותית: התוצרת הנקיה של מקום מגוריו החדש, פרי הציד והיער והשדה, נתנה לעובד אפשרות קיום. ואפילו מדינה כקרולינה הצפונית, אשר מבחינה יחסית נתברכה אך מעט מזער מיד הטבע, יכלה עוד לבסס את משקה על אכספורט של עצים, זפת, כופר וכדומה. לתנאים מיוחדים אלה התאימו איפוא, צורות העבודה של התקופה ההיא. "הראשונים אשר חדרו למערב הרחוק והפראי היו הציידים: הם הקימו בקתה ביער, בראו כברת יער לשם הגנה ושדה. אחריהם באו החואים החלוצים: הם קנו מאת הצייד את אחוזתו במחיר מצער, הצייד היה נודד-הולך הלאה, ואילו אלה רכשו להם אחוזה ממש, הקימו בית-עצים איתן והמשיכו לברא את היער"

	[8] וגם את יתר ענפי המשק בארצות הקולוניאליות יש לראות כתלויים בתנאים היסודיים הנ"ל. אף מבחינת תקופה מאוחרת הרבה יותר מתאר סופר בן-הזמן את התנאים כדלקמן: "איש לא יתמה להגירה הגדולה מאירופה, בשימו אל לב כי שכר העבודה אצלנו עולה פי שנים וההון מכניס פי שנים מאשר באירופה, והקרקע עוברת על נקלה לקנין הפרט ובמחיר קטן ממחיר החכירה השנתית באירופה"[9]. אגב, אלה הרואים בשיטות הקולוניזציוניות הנ"ל את פסגת החכמה גם לגבי המאה העשרים,על כל פנים מכבה בחינות מן המאות הי"ז או הי"ח, וגם לגבי ארץ-ישראל, אשר לא תעמוד כמעט בהתחרות כלפי מיסיסיפי, אינדיאנה או אפילו בואינוס אירס, – ישימו נא אל לב מה היה קצב ההתישבות ותנועת העליה בימים ההם ובמקומות ההם, על אף התנאים הטבעיים של המקום. מספר האוכלוסין האירופיים באמריקה הצפונית עלה בשנים שבין 1640 ו-1690 רק מ-40,000 ל- 200,000 בלבד. העליה השנתית הממוצעת הגיעה איפוא כדי 3200, משנת 1690 עד 1740 – מ-200,000 עד למיליון. העליה השנתית הממוצעת – 16,000. משנת 1740 עד 1700 – מיליון וחצי. העליה השנתית הממוצעת – 25,000. בכלל המושג הזה של עליה שנתית נמצא גם הרבוי הטבעי של המתישבים. ואשר לעליה עצמה, הנה אפילו במשך השנים 1820-1775 לא הגיעה למעלה מ-250,000 איש, כלומר עליה שנתית ממוצעת של 5550 בערך. ועוד בשנות העשרים של המאה שעברה אין ההגירה אל היבשת העצומה שבצפון אמריקה מגיעה למספר של 30,000 מהגרים לשנה, – זה המספר שנקבע בתכנית העליה לארץ ישראל, תכנית שעובדה על ידי רופין, ואשר עלינו אמנם להגשימה אם יש את נפשנו להיות נאמנים לתעודתנו. ההגירה לארגנטינה לא עברה אפילו בשנות החמשים של המאה הי"ט – היינו באצטדיה מאוחרת יותר של הקולוניזציה – את המספר של 6000 נפש לשנה. בשנת 1857 נכנסו שמה 4951, בשנת 1862 – 6700 איש. רק בשנת 1867 קובעת הסטאטיסטיקה המסודרת כי נכנסו 13,228 מהגרים לארץ, בשנת 1870 עולה המספר עד 30,898, ושוקע בשנה שלאחריה עד כדי 14,626. ולא עוד אלא שמספרים אלה אינם כוללים את מספרי היוצאים, שנקבעו רק בתקופות המאוחרות והגיעו עוד בשנים 1910-1890 באופן ממוצע ל-65-55 אחוז ממספיר העליה, במכסימום 225,7 אחוז (1891), במינימום 19,9 (1896). וכלום יעלה על הדעת כי יש בהם בשיטות, בצורות ובקני המידה, המסומנים בזה, כדי לבצע כיום בארץ ובעלת שטח ותנאים טבעיים כארץ ישראל עליה יהודית גדולה, אשר תגיע בערך למספרים האמריקניים והארגנטיניים שצוינו לעיל, ולהשריש את כל העליה הזאת בארץ? הללו הם השיטות, האמצעים וקני המידה של התקופה הראשונה בקולוניזציה ההתישבותית, התישבות על קרקע עידית בזמן המשק-הכלכלי הפרטי, וזוהי הדרגה הראשונה והיחידה של הקולוניזציה ההתישבותית בכלל שאפשר לומר עליה כי היתה עלולה להתגשם על יסוד היזמה הפרטית.

בדרגה הסמוכה לזו מסתמנת תמונה אחרת לגמרי. תנועת ההגירה וההתישבות המוגברת, המתחילה שנית באמצע המאה הי"ט, חלה בתקופה שבה גדלה התעשיה במהירות רבה מתוך השימוש באמצעים הטכניים החדשים, התחבורת העולמית מתפתחת במהירות שוטפת, ובקשר לכך חלה אינטנסיפיקציה והתפתחות כללית במשקי העמים באירופה – עד כי זרם המהגרים נקלט ונשתרש בלא עמל רב, אף כי האוכלוסין גדלים מבחינה כמותית במידה שעוד לא היתה כמוה. רק לאחר שהוגשה מצד אחד נקודת גובה בפריחה צעירה זו של הרכושנות התעשיינית ובאה מעין נקודת-רויה מסוימת בכושר הקליטה של עודפי אוכלוסין, ומצד שני הגיעו עמים חדשים – בראש וראשונה הסלבים שבאירופה המזרחית – לאותה מדרגה של התפתחות כלכלית-רכושנית הצופנת בקרבה, כפי שראינו, את הכורח הראשון בהפרשת חלקים מסוימים של האוכלוסין,– צצות שוב תנועות המוניות גדולות, הנדחפות לחפש מקומות מקלט מעבר לימים. תנועות אלו, אשר לא פסקו מני אז, הקיפו כבר בהכרח ובהדרגתיות את שטחי הזבורית בהתישבות, לאחר שטח המיסיסיפי בצפון אמריקה בא המערב הרחוק, שטחי ההתישבות ממדרגה שניה כגון קנדה ואמריקה הדרומית, וממדרגה שלישית – כגון אוסטרליה, אלג'יריה, זילנדיה החדשה, ומדינות הבורים באפריקה הדרומית. אולם עם התנאים החדשים של דרגה חדשה זו תובעת ההתישבות שיטות אחרות ואמצעים וקני מידה אחרים לגמרי. וכדי ששטחי ההתישבות ימלאו את התפקידים אשר הולטו עליהם בעקב האצטדיה של ההתפתחות הכלכלית הכללית בעולם, – יש צורך באשקעות כספיות עצומות כל כך, שהיחיד החלוץ אינו יכול עוד להשאר נושאה של תנועת ההתישבות. האשקעות הנחוצות עוברות כבר את גבול יכלתו של היחיד אפילו מבחינת המשק הבודד, על אחת כמה אם רוצים להליט בשטחי ההתישבות, כגוף שלם, המוני מהגרים גדולים, הלקטה פרופורציונלית בפרקי זמן דומים, העולים מבחינה יחסית על מספר המהגרים שבתקופת העבר, תקופת התנועה ההתישבותית החפשיה בארצות שנחנו מטבען באפשרויות עשירות יותר. כאן יש לארגן את העליה ולתמוך בה; להכליל את הארץ החדשה בתחבורת המודרנית, כלומר להשיג בשנים מועטות את ההישגים אשר המטרופולין הגיעה אליהם רק במשך דורות. דבר זה דורש אמצעים עצומים; התפתחות מהירה ורב צדדית ככל האפשר של כל הכוחות היצרניים וענפי הכלכלה בשטח זה – דורשת פעולות שיטתיות, ולעתים קרובות היא כרוכה גם בהוצאות מרובות. התנאי המוקדם ההכרחי לכך – התאמת דרכי הרכושנות לתנאים המיוחדים של דרגת התישבות זו, ושיבוץ הצורות של עבודת ההתישבות במסכת הכלכלית של התקופה הכספית המרוכזים, הדרושים כאן יתכן להפרישם רק מחטיבות כלכלה אשר הגיעו לדרגה גבוהה כזאת של תצבורת ההון שיש בכוחן להפריש את האמצעים, שנצטברו בתקופות כלכלה שעברו, בתורת אשראי לשטחים החדשים. נוסף על כך מסייעים גם צרכיו הטבעיים של ההון הנצבר, שכן הוא עורך ציד נמרץ לאפשרויות אשקעה וניצול ונמשך לשטחים בלתי מפותחים ולמושבות המבקשות להן אמצעים הנה כי כן מתגייסים הכספים הבילאומיים לפוליטיקה הכספית של ההתישבות. נוצר שוק "הערכים האכסוטיים", עולה שטר-הרינטה הקולוניאלי, האובליגציה של מסילות הברזל ומניות הבנק שמעבר לים מתבצרות בבורסות העולם. נושא שיטת המימון הזו, המתבססת על האשראי הבינלאומי, לא יוכל להילות המתישב האלמוני, כי אם רק החברה קולוניאלית כגוף שלם, באמצעות מוסדותיה הפומביים והרשמיים. המדינה, ברית הנפות, שלטון הקהילות שבארצות ההתישבות החדשות – נהפכים לנושאים ראשוניים של הפוליטיקה הכספית, ועל ידי כך שלא עבודת ההתישבות. עם מציאות ההון הזה נבנות מסילות ברזל, נמלים, תחנות חשמל, נערכת תחוקה קרקעית המקימה תריס לישוב בפני מעמסות יתרות, נקבעת פוליטיקה כלכלית אשר תכליתה לפתח את התעשיה ואת המסחר של המושבה, שטח ההתישבות החדש מתכשר לשם קליטת עודפי האוכלוסין של ארצות ההגירה – ו"אגב" כך הוא גם יוצר להון הבינלאומי שוקי תצרוכת חדשים, שטחי גלם חדשים וארצות הכנסה חדשות.

כל המגמות והתופעות האלו, המסתמנות תחילה רק בהדרגה ובצניעות, הולכות ומתבלטות, הולכות ומתפתחות בד בבד עם התפתחות הכלכלה העולמית הרכושנית, מתוך עליות קפיצה ובשיעורים הגדלים ללא מעצור. ובמלוא היקפן – ומבחינה מסוימת בנקודת הגובה של אפשרות התרחבותן–הריהן מופיעות לעינינו בבואנו לבחון את תנאי ההתישבות ושיטותיה בתקופתנו אנו, הנקראת דרגת הרכושנות הממונית. בחינה זו מראה לנו בעליל, כי גם בימינו אלה קשר גומלין זה הוא הקובע מהכרח את השיטות והצורות של התישבות, ובכלל זה גם ההתישבות היהודית בארץ ישראל. כל תנועת התישבות בתקופתנו אפיה נקבע על ידי הגורמים הפועלים בכלכלה העולמית, גורמים ניתנים לשרטוט מצומצם בצורה דלקמן:

הרעב לשוקים למען התוצרת (אירופה המערבית, המדינות המזרחיות באמריקה הצפונית, יפן), ארצות השואפות להתרחבות ללא גבול לשם "הגשת עודף הערכים", רעב זה מחריף ביותר מצד אחד על ידי התחרות הגוברת, ומצד שני על ידי האינדוסטריאליזציה המתפתחת של ארצות עניות-חרושת. רעב זה דוחף את הארצות הנחשלות לתוך החוג של השוק העולמי ומחיש ככל האפשר את הגדלת כוח קניתן. הנחה מוקדמת לכך היא הענקת הון כדי שובע, במהירות יחסית, גם לחלקי הארץ העניים מהון ביותר.

בקשר לתמוטה המתגברת במונופולין הייצור של המדינות הקרויות מדינות תעשיה – בא גם צמצום פרוגרסיבי ומקביל של בסיס הגלם שלהן. עובדה זו מביאה לידי שאיפה אדירה, שתכליתה לספח ולהכשיר את כל חלקי הארץ "החפשיים", בכלל זה גם את קרקעות הזבורית, לשם ייצור חמרי ההלבשה והמזון הקולוניאליים שהם בבחינת הכרח. זאת ועוד אחרת: עם התפתחות המשק הפרטי, בחקלאות ובתעשיה, בארצות החדשות – מצטמצם בהדרגה גם בסיס האשקעה בפני ההון התר אחרי אפשרויות רווחים. הון זה נדחף איפוא אף הוא להקיף בחוג פעולתו גם את שטחי האשקעה הקטנים יותר והרחוקים יותר.

עם צמצומן של אפשרויות השיווק, של בסיס הגלם ואפשרויות האשקעה – הכרח הוא כי יגדל הלחץ של עודף האוכלוסין, ברצות עתיקות והמפותחות ביותר, על מצע הכלכלה שבמקום. והתוצאה מזה–הוא דחיפה מוגברת להגירת המונים, המעמידה בראש הענינים את השאיפה לכבוש מקומות קליטה חדשים לשם קולוניזציה התישבותית.

גורמים אלה משפיעים יחדו בכיוון אחד – להכליל את השטחים הפתוחים עוד לפעולה הקולוניאלית בתוך צומת הכלכלה העולמית. אולם השטחים המשובחים והפורים נכבשו משכבר והם בבחינת סגורים. ורק הקרקעות המוזנחים כמעט או המוזנחים לגמרי, האזורים קלי הערך או פחותי הערך לגמרי – הם הניתנים עוד לשמוש. "המערב היבש" של אמריקה וכמה נפות בסודאן – מקבלים חשיבות מבחינת ייצור הכתנה

	[10] ארם נהרים נערכת כיום כארץ העומדת להשפיע בעתיד הקרוב חמרי גלם. לאחר הארצות ממדרגה שניה בא תורן של ארצות ממדרגה שלישית ורביעית לגבי תנועת ההתישבות: סיביר, אסיה הקטנה, אזורים מסוימים באפריקה הדרומית-מזרחית ודרומית-מערבית. אם כי במקומות אלה ניתנו כמובן רק סכויים מוגבלים ביחס[11] גם לייצור וגם להתישבות, ולפיכך דרושים שם, לשם הגשמת מטרת ההתישבות, אמצעים גדולים הרבה יותר מאשר מקרקעות משובחים. מכאן הצורך בשיטות חדשות ההולמות את התנאים המיוחדים, פוליטיקה כספית והתישבותית מבחינת גיוס הון גדול ושימושו. לגבי המערב הרחוק שבאמריקה מביע דרמשטטר את הדבר הזה על ידי פרט אחד: "תקנות אלו (החוק המונע את הפקת הנחלאות הקטנות), אשר כוחן יפה עוד כיום והן מתאימות ביותר לשטחים הפורים של עמק מיסיסיפי – אינן ניתנות לשימוש בחלקים בלתי-מיושבים של ארצות הברית[12]. דרושים היו נסיונות מרובים כדי להחליף את השיטות הפגומות, שבאו בירושה מתקופות התישבות אחרות, בשיטות חדשות והכרחיות

הצמצום המתגבר והולך, מבחינת הכלכלה העולמית, בקרקעות הטובים לעבוד ולהתישבות – מבטא גם בהתפתחות מחירי הקרקעות, אשר עלו לאין שיעור במרוצת המאה האחרונה. עוד ב-1803.4.30 נחתם החוזה אשר לפיו מכרה צרפת את מושבתה לואיזיאנה לארצות הברית במחיר 80 מיליון פרנקים. "חשבו ומצאו כי האקר נמכר כאן במחיר פחות משני סנטים"

	[13] ספרד קבלה על פי חוזה המכירה משנת 1819 5 מיליונים דולאר במחיר פלורידה, כלומר 33 דולאר תמורת קילומטר מרובע. עכשיו צא והשוה לעומת אלה את המחירים שמשלמים כיום בעד שטחים שערכם פחות בהרבה, לאחר שתוציא כמובן מכלל השואה זו את מחירי המונופולין אשר יסודם בנימוקים לא-כלכליים, כגון בחלקים מסוימים בארץ ישראל. המסקנה תהיה: הכרח בדרגת ריכוז גדולה של ההון הבא לשמש את עבודת ההתישבות בתורת מפעל מכניס רווחים.

על ידי כך פועל ההון המרוכז פעולה ישרה על ספירת ההתישבות, וכתוצאה מכך נשלמת ההתישבות על צורתה ושיטתה לתוך תנאי הייצור הכלליים הנקבעים על ידי מבנה הכלכלי של הרכושנות הממונית. וכשם שההון, בקרב הארצות הרכושניות ביותר, מרחיק למעשה את האנרכיה בייצור, ועל ידי חדירת ממון האשראי לתעשיה, מרחיק למעשה את האנרכיה בייצור, ועל ידי חדירת ממון האשראי לתעשיה, לתחבורת, ולמסחר הגדול, ועל ידי צרופי מפעלים הוא משלב לחטיבת ארגון אחת את כל התהליך המסובך של הייצור – כך הוא הופך גם את השיטה הליברלית הבלתי מתוקנת של הפעולה הקולוניאלית להתישבות מאורגנת ושיטתית. גורם מוסת משמשים גם כאן הבנקים, כשהם מפרישים את הכספים המרוכזים לעבודת ההתישבות בצורת אשראי לזמנים ארוכים, ועל ידי כך הם מארגנים מבפנים את כל ההתישבות כולה, למן עבודות ההכשרה הראשונות ובנין נמלים, ועד למסלות הברזל ותחנות הכוח ועד לחלוקת הקרקע וארגון התחבורת והאשקעות לתעשיה.

לשם ביצוע עבודות התישבות והפיקוח עליהן – מופיעים ברוב המקרים אותם הגופים אשר רק הם עלולים לפי מהותם להיות נושאי ההלואות הגדולות הבלתי-אישיות והעומדות להשתלם במש דורות שלמים. האגודים והמוסדות החברתיים, האורגנים המדיניים והדומים למידיניים – נוטלים על עצמם את הנהלת העליה ואת עבודות ההכשרה וההתישבות עצמה, ועל ידי כך נוצר פיקוח מרכזי על מהלכה השיטתי של ההתישבות. נוצרות קרנות-הסיוע הצבוריות, הבנקים המיוחדים להתישבות פנימית וחיצונית, נקבעים חוקי ההתישבות, מתגבש רכוש הרינטה, מתיסדים המושבים; מימון בערבוה קבוצית, עליה מאורגנת, מונופולין צבורי בקנין הקרקע וחכירתו, ארגון צבורי בבנין ובעבודות השבחה – כל אלה נעשים לסגולות יסודיות של הפוליטיקה הישובית, הן פנימית והן חיצונית. רק בצורות כאלה אפשר לבצע כמה תפקידים בהתישבות שבדרך אחרת אין להגשימם כלל. ושוב דוגמא אחת מני רבות: המערב השמם שבצפון אמריקה. "לאחר שנתרבה הדוחק בקרקעות חפשיים באזור הפורה, הסבה ממשלת הברית את לבה אל השטח הענקי אשר במערב הצחיח, ובהנהלתו של רוזוילט, שהתענין במיוחד בבעיות אלו, נקבע חוק הקרקעות החדשים ב-17 ליוני שנת 1902, אשר ייפה את כוח הברית לבצע את ההשקאה בשטח קרקעות הצבור. מקץ שנת 1907 הוצאו כ-33 מיליון דולאר מכספי הברית לשם עבודות השקאה, ויש תקוה כי פור עוד שטחים רחבי ידים בדרך זו, ועוד רבבות ואולי מיליוני אנשים יוכלו להתישב במערב. ההתישבות נעשית כאן בדרך חדשה, כיאות לתקופה החברתית-פוליטית שלנו"

	[14] מאידך גיסא אופיני מאד הכשלון שנכשלו כל הנסיונות להשכין בכפיפה אחת את תנאי ההתישבות שבדורנו ושיטות וצורות של ימים עברו: החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית. מכאן נמצאו למדים כי פוליטיקה התישבותית כזו של ביסמארק, אשר חישב לבנות הכל על הכוחות העצמיים של המתישבים וחברות הן פרטיות, היא פוליטיקה שעבר עליה כלח, ויסוד כשלונה הוא בקוצר יד האמצעים הפרטיים האלה. אלה התנאים שבהם מתנהלת ההתישבות בדרגת התפתחות זו המציינת בימינו את כלכלת העולם. ומכיון שתנועת ההתישבות גם בתקופה זו משתלבת בשלמות וללא פגם בכל המבנה הכלכלי של השעה, הריהי יוצרת בהדרגה טיפוס מיוחד שלמבנה ההתישבות, טיפוס ההולם, – מבחינת התפקידים, דרכי העבודה וצורות העבודה עד לפרטי פרטיהן, – את התנאים הכלכליים של דרגת הרכושנות הממונית. טיפוס זה מבליט במהלך התפתחותו את הכיוון הברור לעבר התישבות גדולה – מאורגנת ומנוהלת הנהלה מרכזית, – שמקומה בארצות הגלם וההתישבות הנתונות עדיין לשימוש, ואמצעיה הון גדול ומרוכז מאד, הזורם בצנורות האשראי הבינלאומי ממרכזי התצבורת אל שטחי האשקעה הקולוניאליים העומדים על הפרק.

מגמות אלו שבהתפתחות פועלות גם במפעל הבנין היהודי בארץ ישראל. רק מתוכו מסתמנת האפשרות להגשמה הכלכלית של המפעל, ובזה טעם הדבר אשר רק בדורנו הפכה שאלת ההתישבות הגדולה בארץ ישראל לבעיה אקטואלית ותנועה חברתית. מגמות אלו הן גם הקובעות את אופיה וצורותיה ושיטותיה הכספיות של ההתישבות הא"יית. ורק אם יפנה המפעל היהודי לעבודת התישבות מאורגנת, עשויה לפי קנה מידה גדול, מנוהלת הנהלה מרכזית ומבוססת על הון מרוכז מאד – יוכל למלא את התפקידים אשר הוטלו עליו. וכלום יתכן בדרך אחרת לפתח ארץ בעלת תנאים טבעיים וכלכליים כארץ ישראל, עד כדי קליטה של רבבות אנשים והתערותם בה? ובעיקר, כלום יתכן בדרך אחרת לבצע את הדבר הזה באותו קצב שאנו מצווים עליו גם מטעם המצוקה הלאומית וגם מטעם המצב הפוליטי של עמנו?

מתוך כך אולי נראה בברור מה מגוכחה היא אותה התעלמות מעובדות, שמצטיינים בה כמה מומחים ופולטיקאים ציונים הרוצים בכל מחיר – מתוך דוקטריניות של בורגנים זעירים – לדחפנו לעבר השיטות שבהן אפשר היה עוד לפני מאה וחמשים שנה לבצע ולממן את ההתישבות באוהיו ואינדיאנה, אך אין בהן סיפק כלל וכלל כדי לבצע כיום ובארץ ישראל מפעל של התישבות גדולה. איזו העזה רעיונית משונה יש בהכרזה, כי דוקא ארצות חקלאיות בלתי מפותחות, שישובן קלוש, נצרכות לאשקעה כה עצומה של הון, ששום חברה ישובית ותהא גם העשירה ביותר,אין בכוחה לבצע מפעל מעין זה, ומכאן מסיקים מסקנה בדבר אפשרות של התישבות המונית על יסוד יזמה פרטית! או ביתר קיצוניות וחוסר הבחנה – אם באים ומסיקים מן המצוקה הכספית המורגשת כיום בהתישבות היהודית, כי "שום מוסד מרוכז אין בו כדי להשתלט בכוח עצמו על הבנין הישובי-כלכלי של ארץ. מרבית הפעולה תיעשה על ידי יזמה פרטית והון פרטי"

	[15] האדונים הללו נשארו קופאים על האלפא ביתא שלהם. ואילו ההתפתחות הכלכלית העולמית היא נועזה למדי לבלתי שים לב לכך. התפתחות זו מסמנת לפנינו ולפני הסוכנות היהודית בכל תוקף את דרכיה החדשות למימוש מפעלנו, שהן אמנם דרכים מסוכנות ומלאות חתחתים, אך יתרונן הוא בזה שהן מובילות אל המטרה.

הכרה זו מורגשת כבר בעצם השקפותיו של הרצל ועל בנין הקהיליה היהודית, – אם לא מתוך ביסוס מדעי שביודעים, הרי בכוח אינטואטיבי ברור שאין דומה לו. עוד ב"מדינת היהודים" מתוארת עבודת ההתישבות כהתישבות גדולה מאורגנת ארגון שתופי, מנוהלת הנהלה מכזית, על פי תכנית כלכלית קבועה, ומיוסדת על הגירה ועליה שיטתית ומאורגנת של המוני העם. ה"חבורה היהודית", המופיעה ב"מדינת היהודים" כאורגן המנהל את הבנין, נוטלת על עצמה את התפקידים הנובעים מזה: היא מגשימה פירוק העסקים של המהגרים, מנחה את ההגירה, מגשימה בקנה מידה גדול את עבודות ההשבחה בשטח ההתישבות, מקימה מתוך מונופולין צבורי את הבנינים הנחוצים, מפקחת על ההובלה, על הספקת צרכי האוכל ועל הייצור. ואשר לצד הכספי של בנין הארץ, – הרי נוקט הרצל תמיד את ההנחה היסודית בדר הון גדול מרוכז. ב"אלטנוילנד" מתוארת "החברה היהודית", שברשותה הון בן שני מיליוני לירות, והיא משמשת כלי שרת כספי לשם ממוש תכנית הבנין. מכאן גם הפוליטיקה המעשית שלו לתצבורת ההון בקרנות הלאומיות ובכספי הבנקים. גם בתכנית ההתישבות שהותקנה ע"י רופין בצורה ממשית, אנו מוצאים הנחה מובנת מאליה, כי בסיס פיננסי לפעולות, ישמש ההון המרוכז של "חברת ההתישבות היהודית". הון העלול לפי השערתו להגיע – אמנם ללא ביסוס מפורש – לכדי 500 מיליון פרנקים ^[16]

ומתוך התפקיד של גיוס כספים לשם ההתישבות בשעור זה ובריכוז זה – מן ההכרח שבעית ההון בבנין הארץ תיהפך לבעית האשראי. מציאות חייהם של היהודים, תנאיה של ארץ ישראל, מגמותיה של ההתפתחות הכלכלית בעולם – כל אלה מטים אותנו לדרך זו. ומשום כך מצווה הסוכנות היהודית לרכז את הפוליטיקה הכספית שלה בפתרונה של בעית האשראי.

1. כוון שבמקום זה נבחר בעיקר רק הגרעין הכלכלי של תכנית האשראי פסחתי במכוון על כמה וכמה שאלות חשובות מבחינת מתן צורה ארגונית. לא נגעתי כאן לא בבעיות כלכליות של הארגון (ההרכב של הנהלת בנק-השטרות או של הנהלת הסינדיקט) ולא בשאלות מיוחדות כגון זו בדבר גלגול הג'ואיש קולוניאל טרסט לבנק מרכזי. דברים אלו יבואו בפרקים הבאים במידת הצורך ובמידה שלא יפלו למעמסה יתרה על הספר בכללו.
2. V. Valentin. a. a. O. 42.
3. V. valentin .a. a. O. 44.
4. Werner Sombart, Der moderne Kapitalismus 1, 1, 302.
5. V. Valentin, a, a, O, 71, 28 עיין.
6. לפי ספרה של רוזה Graf Warren, de l’etat moral de la population indigene, “Die Akkummltio = des kapitals” לוכסמבורג.
7. המשך התמורה בטפוסה של הישבנות המסחרית נתהוה-בארצות המטרופולין שבאירופה בתקופות המאוחרות של הכלכלה הלאומית בימי הקאפיטליזם התעשיני המתבגר והבוגר. התוצרת ההמונית מטילה גזירה להרחיב את השוק לתוצרת התעשינית, ותצבורת ההון תובעת לפתוח שטחי אשקעה חדשים. מתפתח האכספורט אל מעבר לים, אכספורט של נכסים והון, מהוה דרגה חדשה בפעולה הקולוניאלית והולך ונדחק לבין יתר השיטות והצורות, אם כי מתוך מגמה ברורה לבטל את תנאי הקיום של עצמו.
8. V. Valentin, a, a, O, 174
9. Tucker, Porgress of the United States, 80
10. היו ימים והכתנה נחשבה לסוג המטה הזול ביותר, בעולם בעל אפשרות להתרחבות אין-קץ מבחינת ההצע והביקוש – אך הימים האלה חלפו עברו, על כל פנים מבחינת העתיד הקרוב. ולמרבה השואה מועטת התקוה להביא שנוי במצב על ידי הכנסת החומר מחלקי יבשה אחרים.. רק תוספת אחת באה למלא את המחסור הזה. לאמור רבוי היבול באמריקה ובמצרים בשטחי ההשקאה המלאכותית" (John, Manchester Guardian Commerfial) ואר לסודאן המצרי – יש לציין את נפת קאסאלה, שקנתה לה שם בזמן האחרון. נפה זו שטחה הוא בן 120,000 קמ"מ, ומונה כיום 84,000 נפש. משערים כי בעתיד הקרוב יכבשו מארבעים עד חמשים אלף הק' לגידולי כתנה שיתנו יבול כדי 60,000 חבילה בקירוב.
11. דוגמא: שטח החסות הגרמני לשעבר באפריקה המערבית – מנה בשנת 1915 98,830 ילודים על שטח בן 835,100 קמ"מ, מזה 72,000 לבנים, חשבו ומצאו כי אפשר ואפשר להגדיל את הישוב הלבן עשרת מונים.
12. P. Darmstadter, a, a, O. 124
13. פ. דרמשטטר, עמ' 103, האכספרט השנתי של לואיזיאנה הגיע כבר אז כדי שני מיליונים דולר.
14. Darmstadter, a, a, O 202
15. 64 .9-8 בנין הארץ
16. Mitteiluugen des