דרכי הגשמה/הפרובלמות הפינאנסיות של בנין ארץ-ישראל

הפרובלמות הפיננסיות של בנין ארץ-ישראל

חיים ארלוזורוב

גורלה של הציוניות בתורת תנועה התישבותית ומדינית כאחת – תלוי בהכשרתנו הכספית. השאלות הכספיות הן טכניות, וכפי שחושבים רבים – שאלות יבשות. אום כשהן מכריעות בגורל המלחמה המודרנית, כך תלוי בהן גורל ההתישבות המודרנית. חוסר אמצעים כספיים לקה את הציוניות במשך כל עשר השנים הראשונות לאחר המלחמה, ומשום כך – על אף התנאים הנוחים מבחינת המשפט והמצב המדיני, שהיתה נתונה בהם – לא יכלה לצאת כל אותו הזמן מתחום התחלות-הכשרה דלות. מנקודת השקפה של ציוניות גדולה, כפי שאנו מבינים אותה – כלומר, זו האומרת לסייע באופן ממשי ע"י עליה, התישבות ופעולת בנין לפתרון שאלת היהודים ולשמש גורם מכריע בשאלת קיומם של היהודים בתורת אומה – מנקודַת השקפה של ציוניות זו אין ההישגים שלנו בעשר השנים הראשונות לקיום המנדט, עם כל גדלם וחשיבותם, אלא פעולה שבמידה, כביכול. ואולי דוקא בשעה שאנו מעריכים הערכה נכונה את עצם ההשפעה השופעת כיום מהישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל על העולם היהודי והבלתי יהודי – אפשר לקבל מושג נכון באפשרויות ההשפעה הזאת בעתיד עם התקדמות ההגשמה הציונית. אולם הגשמת הציוניות הגדולה עוד טרם החלה, וכל המפעלים הגדולים אשר יצרנו עד כה בארץ, הממשיכים להתפתח גם בתנאי משבר קשים, ויש להם ערך חיוני בתורת יסוד לעתיד מפעלנו ההתישבותי – אינם צריכים להאפיל על הכרתנו זאת.

במשך עשר השנים האחרונות העלינו באופן ממוצע (בסכום כל העליה ויציאה) 9000 יהודים לשנה בערך והשרשנום בארץ. וכי אנו נמצאים כבר בדרך לבית הלאומי? אין אנו רשאים להתחמק מתשובה כלפי השאלה הזאת. לפני זמן לא רב הוצגה לפנינו אותה השאלה בניסוח מדויק מאד, שאין להעלים עין ממנו, מצד אנגלי. עם הדו"ח של ועדת שאו נמצאות הטבלאות הגרפיות של ה' מילס, שיש בהן נסיון לחקור את ההתפתחות המשוערת של יחסי-הכוחות בישוב הארץ-ישראלי לאור הנחות שונות בדבר העליה היהודית ורבוי האוכלוסין בארץ. ההנחות הן לגבי דרגות עליה שנתית של עשרים וחמשה אלף, עשרים, חמשה-עשר ועשרת אלפים – ובדבר עודף הרבוי של עשרה, שנים-עשר ותשעה עשר לאלף. הדוח של שאו מסכם את הדברים האלה כדלקמן:

"אם כי הדיאגרמות מיוסדות על הנחות – יש בהן ענין במידה שהן קובעות את הזמן שבו, בתנאים ידועים, יגיע באופן עיוני במספר מספר התושבים היהודים לזה של הערבים, מתוך הדיאגרמות 3,2,1, אפשר לראות, כי בהתאם לתנאים השונים יקרה הדבר הזה בשנת 1948 1956 או 1969. לפי תנאי הדיאגרמה מספר 4 יוצא, כי בשעה שמספר התושבים הכללי יגיע לשלשה מיליון – יהיה מספר התושבים היהודים בכל זאת פחות בחצי מיליון מהערבים."

למעשה לא הגיעה מכסת העליה השנתית הממוצעת בעשר השנים האחרונות למספר המשוער שבדיאגרמה מספר 4, ולעומת זאת גדל עודף הרבוי הטבעי של תושבי ארץ-ישראל בשנת 1928 24.9 ובשנת 1939 ל-24.6 לכל אלף תושבים. כזאת היא המציאות – ואם כי ארץ-ישראל היתה בכל זאת במשך התקופה הנ"ל ארץ של הגירה יהודית חשובה פחות או יותר, ולנוכח המציאות הזאת אי-אפשר לנו להתעלם ממגמת ההתפתחות היסודית.

אני מדגיש את השאלה הזאת, אם כי לא אוכל כלל להמליץ על תרופה פוליטית-כספית, שתבטל בּן-לילה את כל המכשולים העומדים לפנינו. תרופה כזאת אין במציאות כלל, וחוץ מזה צריך לדעת, כי בשטח הפיננסים יש עוד פחות מקום מאשר בכל שטח אחר לנוסחה דוקטרינרית הנאחזת באמצעי אחד בלבד, תהי מה שתהיה תכניתו הכספית של המפעל היהודי בארץ-ישראל בעתיד – ברור כי היא תהיה בנויה על יסוד צרופים של כמה שיטות. אנו נהיה נאלצים תמיד, כמבטא הגרמנים, "להחזיק בבת-אחת כמה וכמה ברזלים באש", – אם נרצה למלא את הדרישות הפיננסיות של עליה מתמדת וגדולה ושל התישבות עממית שיטתית ומודרנית. הדבר היחידי, שאנחנו יכולים לטפל בו עכשיו הוא – לסכם מחדש את הנסיון של פעולתנו במשך עשר השנים האחרונות. לבחון את מצבנו הכספי הנוכחי לאור דרכי מפעלנו, ולהסיק מתוך סקירה ריטרוספקטיבית כזאת את המסקנות לגבי תכנית פעולתנו הכספית בעתיד.

השאלה הראשונה: מה למד אותנו הנסיון של עשר השנים האחרונות בשאלת הצרכים הכספיים של ההתישבות היהודית מבחינת העליה?

אפשרות הקליטה הכלכלית של המוני העולים מדי שנה בשנה תלויה, כפי שיודע כל הבקי בתנאים המשקיים של ארץ-ישראל ובחוקים של העליה, רק בגודל ההון הצבורי והפרטי, העומדים לשרות ההשקעה והאשראי לזמן ארוך.

נקח לדוגמא את הטבלא השניה של מילס, המניחה את האפשרות של עלית עשרים אלף יהודים באופן ממוצע מדי שנה בשנה, ונשאל את עצמנו: מה הם הקפיטלים שצריכים לעמוד לשרותנו, כדי שנוכל לאפשר את השתרשותם הכלכלית הבריאה והמהירה של העולים הללו בארץ-ישראל? חישוב זה בדבר ההון הנדרש מן ההכרח שיהיה בנוי על מספרים סכימטיים, מכיון שאין ביכולתנו לדעת את פרטי התנאים הבסיסיים שבו יהיו נתונים המפעל הבודד והעולה הבודד, ולראות מראש את דרכם הכלכלית של היחידים וכן מאות תופעות-לואי אחרות. ברם בה במידה שחישוב זה יטפל פחות בפרטים ויתבסס בעיקר על מספרים ממוצעים גדולים ביותר – יהיה בו משום תועלת לשאלתנו.

ד"ר רופין ציין לא פעם, כי ע"י התיישבותו של מתיישב חקלאי (העולה בסכום של 750 לירות בערך) וע"י השתרשותו של עולה במלאכה או בחרושת הזעירה (הדורשת קרוב ל-250 לירות) – יכולים למצוא פרנסה בארץ שני מהגרים נוספים בעלי מקצועות חפשיים, בתורת סוחרים, מורים, פקידים ועובדים בשרות ההובלה. מספר הנפשות של ארבע יחידות עליה הללו מצטרף ל- 10-12. מבחינת אופיה של העליה לארץ-ישראל, המביאה לארץ הרבה עולים רוקים או עולים שהם עדיין בעלי משפחות קטנות – תהא זו טעות מצדנו אם נקבע מספר גדול יותר. באופן סכימטי יוצא איפוא כי כל עולה לארץ נזקק להשקעה של 150 לירות בערך.

אם נבדוק את המספרים האלה לאור הנסיון המעשי של 10 השנים האחרונות – נראה שהצורך הממוצע בקפיטלים התאים במציאות לחשבון זה. נעמיד זה מול זה את סכום ההון שהושקע בארץ ע"י היהודים ואת מספר העולים באותה התקופה ונוכל לעשות את הבדיקה בדייקנות שתספיק למטרתנו. אין ברצוני לקבוע, כסכום ההשקעות היהודיות, את המספרים הגבוהים הדמיוניים שצוינו על ידנו בימי ועדת שאו ואשר לא נעלמו מאז מתוך העתונות הציונית – 45 מיליון לירות. לא אכנס כאן בחקירות ערכו המדעי של המספר הזה, המכיל מצד אחד גם סכומי מעבר לזמנים קצרים של המאזן הא"י, ומהצד השני – את סכומי הצרכנות הפרטית הבלתי –פרודוקטיבית. על כל פנים אין לו כל שייכות אל ההשקעה הנכונה של ההון, שעליו מבוסס מפעל ההתישבות היהודית. נדמה לי כמו כן שמבחינת הארג-מנטציה המדינית שלנו מוטלת בספק התועלת שבמספר זה. על כל פנים יש להצטער על הדגשתו המיוחדת. אם משתמשים במספר זה כדי להראות שעשרה של הארץ גדל לכאורה בסכום מפשט זה – אין הוא מוכיח כלום. ומהצד השני מוכרחה להופיע לפני כל אדם בלתי משוחד שאלה שכנגד: אם נכון הדבר שהיהודים הכניסו לארץ 45 מיליון לירות – היכן תרומתן הפרודוקטיבית בתוך המשק הארץ-ישראלי? באיזה אקטיבים של הכלכלה הלאומית – מלבד ערכי הקרקעות המבוטחים – מתבטאת הכנסת הון עצום זה? וכי אין הישוב נראה לאור זה כצרכן המבזבז הון בלי כל תבונה?

למעשה יש להעריך את ההון שהשקיעו היהודים בארץ בעשר השנים האחרונות – ב-18 מיליון לירות בערך, מהן כ-5 מיליון בבנינים, 4 מיליון בתעשיה ומלאכה, כ-4 מיליון בקרקעות ו-5 מיליון במשקים החקלאיים של הלאום והפרט.

אגב עליה של 90.000 נפש היה יוצא איפוא סכום של 200 לירות לנפש, מבלי שיקבע פתרון מוחלט לשאלה – אם כל העולים השתרשו במשק הארץ-ישראלי. אמנם אפשר שגם הסכום הזה הוא גבוה מדי, מכיון שהוא מכיל סכומים גדולים ביחס שאבדו לכלכלה הארץ-ישראלית מפני חוסר תכניתיות בפעולת ההתישבות שלנו, מחוסר נסיון בענפי המשק השונים בארץ ובבולמוס הספקולציות. על כל פנים אפשר לחסוך את הסכומים האלה במשק התישבותי בעל תכניות המבוסס על הנסיון שקנינו לנו בעבודה. עכשיו ארחיק לכת ואקבע את "שכר-הלמוד של התישבותנו ב-20 אחוז, ואניח שהצורך בקפיטלים בממוצע 160 לא"י לעולה (איש, אשה או ילד), בשביל עליה ממוצעת של 20.000 נפש לשנה דרוש איפוא הון השקעה בסכום 3.200.000 לא"י בערך. ברור שהשקעה זו אינה מזדהה עם התקציב שלנו, אלא מקיפה גם את כל הסכומים המושקעים במוסדות ומפעלים כלכליים בצורת הון השקעה ובצורת אשראי לזמנים ארוכים. תקציבנו הוא למעשה רק חלק של תכנית כספית מקיפה יותר. ולעומת שאלה זו – כיצד לגייס הון בשביל התישבות בקנה מידה גדול – התרכזה ההסתדרות הציונית למעשה בתשובה אחת: קרנות לאומיות. איני רוצה לטפל כאן בשאלת יחסי הגומלין שבין שתי הקרנות הגדולות שלנו – קה"י וקה"ק, ולא בשאלת השיטות שלהן והכנסתן למסגרת של תכנית-בנין יחידה, אם כי יש כאן מקום לחקור ולשכלל הרבה. לפיכך אני קובע את ההכנסות של שתי הקרנות (בממוצע 6-7 מאות אלף לירות לשנה) כסעיף הכנסה אחד.

אין צורך להרבות דברים על חשיבות הקרנות הלאומיות ועל הישגיהן הגדולים במשך עשר השנים האחרונות. החשבון מראה, שכל משפחה יהודית בעולם – מחוץ ליהדות הרוסית – נתנה לא"י בכל שנה בממוצע 10 שילינג (מזה 7 לקה"י ו-3 לקה"ק). קה"י שנוסדה רק אחרי המלחמה, רכשה כמאתים אלף תורמים קבועים, לאמר 10 אחוזים בערך של כל בתי האב היהודיים, מחוץ לרוסיה. רק מעט מהנכסים, שנוצרו במשך 10 השנים האלו בא"י, היו יכולים להוצר בלי השתתפותן האמצעית או הבלתי-אמצעית של הקרנות. השפעתן מורגשת בכל שטחי החיים בארץ. אי אפשר להגיד, כפי שעושה זאת הבקורת הזדונית, שהקרנות לא מלאו את תפקידן. במסגרת השיטות שלהן – הכוונה לשיטות איסוף הכספים והשימוש בהן – עשו הקרנות הרבה, יתכן אפילו שעשו את כל האפשר, עם כל זה יש הכרח לשוב לפרובלימה היסודית ולשאול: באיזו מידה המסגרת הקיימת של הקרנות מתאימה לדרישות ההגשמה של הציוניות? אין לחשוש שהעמדת הפרובלימה בצורה כזו תגרום לתורם שיחדל לראות מעשה הגיון בתרומה הקטנה שלו, מכיון שיגלה את התהום שבין הדרישות והאפשרויות. כל ציוני אחראי יודע להעריך יפה את ההישגים הקטנים, שלגבי הבנין הגדול שלנו אינם אלא כגרגירי חול, אבל בצירופם הם, ורק הם, מהוים את היסוד שעליו נוכל להמשיך את הבנין.

הגענו לנקודת המשבר בהתפתחות הקרנות הלאומיות אותה שעה בדיוק שעשינו אותן למכשיר הכספי היחידי של ההתישבות הלאומית – תחת להכניסן לתכנית פיננסית רחבה ומתאימה לצרכים, ותחת להטיל עליהן בתוך אותה המסגרת תפקידים חשובים מסוימים שהם בגדר הגשמה, הטלנו עליהן תפקידים שהם למעלה מכוחותיהן, ומשנה לשנה הכנסנו אותן לתוך סבך של התחייבויות וחוסר-אונים, עד שנוצרה הרגשה של אי-יכולות אוביקטיבית. אמנם בתנועה הציונית וגם בקה"י ראו את הדברים האלמנטריים האלה מראש, ראו מראש גם את התוצאות, אדרבה, לא חסרו נסיונות להקים בצד הקרנות מוסדות אחרים, שהיו צריכים לשמש מנוף ומכשיר לגיוס הקפיטלים. "המועצה הכלכלית לא"י" נוסדה באנגליה ע"פי האיניציאטיבה של קהי"ס. כמו-כן נשלח אח"כ הד"ר רופין לאמריקה, כדי להכין את יצירת "חברת ההשקעות". אבל לבסוף חזרו שוב למסגרת של תקציב התרומות והשלימו עם המסגרת הזאת, שנראתה כהכרחית ובלתי נמנעת. הסבה לכך היא בזה, ששיטת התרומות היא קו ההתנגדות המינימלית בפוליטיקה הפיננסית של ההתישבות הא"יית.

ההוראות לפוליטיקה הכספית, אשר קבל הקונגרס הי"ג בקרלסבד בשנת 1923, מתחילות בסעיף דלקמן:

1. קרנות על יסוד של תרומות הן לזמן רב הכרחיות בשיטה הפיננסית של בנין א"י. את קרן-היסוד, שממנה ניזון עד כאן התקציב הא"י, ואת הקה"ק – יש לא רק לקיים אלא גם להרחיב.
2. מאידך גיסא יש להדגיש באופן מפורש, כי שיטת התרומות לפי מהותה הכלכלית אינה יכולה לשמש שיטה פיננסית מרכזית

למפעל ההתישבות שלנו. על כן יש לשחרר את שיטתנו הפיננסית, עם התקדמות התישבותנו, יותר ויותר מכספי הקרנות.

אולם בשנת 1927, כשהתקינו את הסוכנות היהודית המורחבת ועיבדו את תקנותיה, נקבע בסעיף 9: "אם המועצה לא תחליט כל החלטה אחרת – תשמש קרן היסוד מכשיר פיננסי עיקרי של הסוכנות לסיפוק צרכי התקציב".

העובדה, שלא השתמשו ביסוד הסוכנות המורחבת – ויש לזכור, כי הדבר היה לפני מהומות אב, לפני הספרים הלבנים והצהרות הממשלה, לפני תבוסת הבורסה באמריקה – בתורת אפשרות ליצירת מכשירים פיננסיים המתאימים לתפקידם, אלא המשיכו את השגרה הציונית – מעידה אולי יותר מסימנים אחרים כי ההרגל הזה ללכת לפי קו ההתנגדות הקטנה ביותר – השתלט על התנועה. ולא עוד אלא שגם לשותפים שלנו, לבלתי ציוניים, התעמולה לתרומות ההתנדבות היא השיטה הנוחה המעוררת פחות מכל שיטה אחרת מתרדמה – לאמר, גם לגבי אלה קו זה הוא קו ההתנגדות הקטנה ביותר.

גם תנועת הישוב בארץ-ישראל, שלרגלי מצב הענינים הנ"ל היתה תלויה מדי שנה בשנה בטלגרמות מאמריקה, קבלה השפעות פסיכולוגיות ידועות, שמקורן בשוק הנדבות – אם מותר להגיד כך – והללו עוררו לבסוף הרגשה של אבדן עצות וחוסר ישע. הרגשה זו, השוררת כיום בחוגים רבים של הישוב, באה לידי גלוי בעיקר בשעה שמנסים לגולל את הפרובלימה הציונית בתורת שאלה של התישבות עממית מודרנית בעלת היקף גדול.

אם קשי המצב שנוצר לרגלי התפתחות זו אפשר להוכיח ע"י שלש עובדות, הנוגעות לעצם הפעולה של הקרנות הלאומיות והכרוכות בנסיון המר של השנים האחרונות. חטא יהיה מצדנו אם לא נרצה לקחת מוסר מפי העובדות הללו, המדברות אלינו בשפה ברורה ובלתי משתמעת לתרי אנפין.

ראשית: תקציב-הבסוס הולך ונדחה ב"לך ושוב" מקונגרס לקונגרס. זו השנה החמישית שאנו מנהלים פוליטיקה של בסוס ללא כל בסוס. אנו מוותרים מפעם לפעם על התישבות חדשה לשם ביסוס המשקים הקיימים, מבלי שיש בכוחנו לבצע אף שמץ מקונסולידציה אמתית. שנית מהעליה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאד אפשרות התנחלות. מתחילת שנת 1926 עד 1 באפריל 1931 עלו לארץ-ישראל לפי סרטפיקטים 12589 עולים. לפי הידיעות של מרכז העליה, 86,2 עד 98 אחוזים מבין העליה העובדת הזאת הסתדרו בערים ובמושבות בתורת פועלים שכירים. ואם יש משום חיוב בכוח הקליטה של הישוב ומשק המטעים הפרטי – הרי מעוררת דאגות ומחייבת למסקנות העובדה, שהמשק הלאומי הולך ומצטמק יותר ויותר ושהקרנות הלאומיות ממלאות תפקיד כה זעום בקליטתה והשרשתה של העליה. העובדה השלישית היא גורלם של 1500 הסרטיפיקטים המפורסמים מאשתקד, שנתאשרו על ידי הממשלה לאחר מלחמת-מחאה חריפה ולאחר כמה חדשים של הגבלת העליה. הדבר אינו בגדר סוד. הוא ידוע – בצורה זו ממש שאני מעמידו לפניכם – גם למחלקת העליה של הממשלה, לנציב העליון, לועד הפועל הערבי, לכל חלוץ ולכל ציוני.

איני מפקפק אף לרגע, כי מצבנו הנוכחי הקשה נובע במידה מרובה מעונת השפל שנשתלחה בעולם כולו, וכמו כן אין אני מטיל ספק כלל וכלל שהמצב הכללי בעולם יכול להשתנות; אולם אם גם נניח, כי התנאים לעבודתנו בעתיד הקרוב יהיו באופן יחסי נוחים יותר, הרי גם אז מעשה נסים יהיה הדבר אם יעלה בידנו להעלות את הכנסות שתי הקרנות למיליון לי"ש. איש לא יכחיש כי מפעל כזה ידרוש התאמצות מיוחדת – בהתאם לכוחה ורצונה של ההתנדבות, וכן בהתאם להיקפה של הקבוצה הסוציאלית שעליה מתבססת פעולת הקרנות. כשם שקשה להעלות באחוזים את מידת התועלת של מכונה, כך קשה להגדיל את מידת התועלת של מכונת הקרנות ברבע או בשליש.

לעומת הנימוקים מסוג זה עושים אנשים אחרים חשבון מיוחד במינו, חשבון זה אומר, כי אילו נמצאו רק מיליון יהודים שהיו מתחייבים לתרום שתי לירות מדי שנה בשנה – דבר שאינו קשה כלל וכלל – היה עומד לרשותנו תקציב של כמה מיליונים לירות. חשבון זה הוא מוטעה ותמים כאחד. מבחינת שיטה זו קשה להבין את פשר הדאגה הקשה המטרידה את העם הגרמני הגדול, עם בן 60 מיליון נפש, לרגלי דיפיציט של 100 מיליון בקופת המדינה שלו שלו. די להטיל רק על חלק מהעם תשלום של לירה לשנה – והחסר יתמלא. ברם גרעונות מעין אלה קיימים ומעוררים דאגות חמורות. יש איפוא להסיק מכך, כי יכולים להיות מקרים שאפילו בתנאים של הטלת מסים בכוח-כפיה עלול עודף קטן בנטל המסים לעלות על היכולת המשקית – עד כדי חוסר סיכויים לגבותו. על אחת כמה וכמה קיים מצב זה לגבי קרנות הבנויות על יסוד התנדבות חפשית.

עלינו לדאוג שנה שנה, כי כספי הקרנות שלנו ינוצלו בשיעור תועלת כלכלית הנמרץ ביותר. צריכים אנו קודם כל לקבוע שזכות הבכורה בהוצאותינו שייכת להתישבות עצמה. הסיסמה – פרודוקטיביזציה של התקציב שלנו. אם נעיף עין על פעולות קרן היסוד בעשר השנים שעברו – נמצא, כי מסכום ההכנסה הכללי של 4.000.000 לי"ש הוצאו רק כ- 27 אחוז לחקלאות, 1,5 אחוז – לתעשיה, 21 אחוז – לעליה ועבודה. המספרים הרשמיים האלה אינם מקנים לנו מושג ברור ומדויק בדבר ההוצאות הישרות להתישבות, משום שגם באלה כלולות הוצאות הנהלה שונות. הפרופורציה הזאת שבהוצאות סכומי התקציב צריכה לעבור מעולמנו. הכרה זו היא כיום נחלת חוגים רחבים בישוב. הכרת האחריות בקרב היהדות הארץ-ישראלית, השאיפה לשחרר עד כמה שאפשר כל פרוטה ופרוטה לשם עליתם והשרשתם של עולים חדשים בארץ – הביאה לידי החלטת אספת הנבחרים, התובעת את העברת עניני הבריאות וחינוך לרשותה ואחריותה המלאה של כנסת ישראל. נתוח התקציב של "קופת חולים", הבנוי ב- 80 אחוז על הכנסות הקופה עצמה, מוכיח כמה מפותחה הרגשת האחריות העצמית הזאת דוקא בחוגים העובדים ודלי-האמצעים של הישוב. הישוב מוכן להגביר את השתתפותו וחלקו בהוצאות לבריאות וחינוך. הקונגרס צריך לקדם את פני המגמות האלו. הוא מחוייב להכריז, כי הסכומים שיוקצבו עכשיו לצרכי חינוך ובריאות – ניתנים לתקופת מעבר בת שלש שנים, ובמשך זמן זה צריכים השירותים הציבוריים האלה לעבור כליל לרשות הישוב והממשלה הארץ-ישראלית.

יש להזכיר כאן עוד שאלה אחת חשובה ביותר, זו שהסתדרות הפועלים החקלאיים בא"י מעוררת אותם השכם והערב. זוהי השאלה בדבר הוזלת ההתישבות.

על יסוד הנסיון בשנים האחרונות מסתמנות כבר כמה אפשרויות של תקונים:

1. הורדת הוצאות הבניה בישובים החקלאיים. בשטח זה רכשנו נסיון רב במשך התקופה שחלפה, ואין אני רואה בתחום זה מקום להפתעות מרעישות וממשיות, אם כי גם בדרך זו אפשר להגיע להישגים ידועים. הדו"ח של מחלקת ההתישבות מטעם הקונגרס בציריך קובע אפשרויות קמוצים בבניה: 290 לא"י תחת 350 בקבוצה ו- 135 לא"י תחת 150 במושב, ורואה אפשרות של קמוצים נוספים מבחינת המצב הכספי (תשלום חובות וכו');
2. השתתפות כספית של המתיישב עצמו בהתאם לסוגים השונים. הארגונים שנוסדו בשנים האחרונות – הוקמו על יסוד השתתפות כספית של החברים בהתישבותם. יסוד משקי העזר בחדרה על ידי ה"איקונומיק קורפוריישן", וגם התכנית של ההתיישבות האלף – הולכים בדרך זו עצמה. אם כי השתתפותו של היחיד אינה עולה אף פעם על סכום של עשרות לירות, ואם כי הצורה הארגונית הזאת נוצרה בראש וראשונה לגבי ההתישבות בשטח המטעים – אין להרתע אחור מפני הנסיון להניח את ההשתתפות העצמית של המתיישב בתורת יסוד כללי של ההתיישבות הלאומית. אני מעריך את הקימוצים מצד שני המקורות האלה – ב-10-12 אחוז לגבי הוצאות ההתיישבות הכלליות (להוציא את מחיר הקרקע). ואין לנו לזלזל כלל ב-10-12 אחוז אלה.

ואחרון אחרון – תנועתנו המאלצת את מתישביה לחיות חיי מצוקה; השואבת את הכנסותיה מהמונים הנאבקים הם עצמם על קיומם הכלכלי והחברתי; השואפת להשתמש בכל שילינג להרחבה האפשרויות של העליה וההתיישבות – אינה צריכה להקל ראש בבעיה כזו. פעולת התיקונים בהנהלה צריכה להמשך בעקביות ולא להסתפק רק במשרדי האכסקוטיבה והקרנות, כי אם להתפשט על כל המוסדות הלאומיים והלאומיים למחצה.

לאחר שהתיקונים האמורים יבוצעו, נוכל להשתמש ברובן של ההכנסות השנתיות לשם יצירת אקטיב כלכלי קיים. אפילו בתקציב אידיאלי, שבו ישמש תקציב הקרנות רק חלק מתכנית כספית מקיפה, יחולו על חלק זה תפקידים חיוניים ביותר, שבלעדיהם לא תיתכן כל התקדמות בטוחה. אני רואה 5 תפקידים ראשיים:

1. לשמש אותו חלק בהוצאות ההתיישבות החקלאית, שמן ההכרח לבטל אותו ולא לגבותו אח"כ (כמוכח מחוזי קה"י שנחתמו עכשיו עם משקי העמק);
2. לשמש עזרה לתעשיה מתחילה או לתעשיה שקיומה הכלכלי בלתי בטוח, אלה שאין בכוחן להשיג הון השתתפות או אשראי רגיל;
3. למלא את ההוצאות הקשורות בעליה ובעבודה הציבוריות;
4. לשמש תשלומי שיעורים לקניית קרקעות;
5. להוות קרן ערובות בשביל מפעלי-אשראי להתישבות.

ברם אילו גם סידרנו את השימוש התכניתי בכספי ההוצאות הלאומיות למטרות אלה, הרי אין לנו עדיין אלא החלק הרביעי או החמישי מהסכום שעלינו להכניס לארץ-ישראל, אם רוצים אנו להשריש בארץ עליה ממוצעת בת 20.000 לשנה. ונשאלת השאלה: כיצד נגייס את יתר ההון הדרוש? בתשובה לכך מצלצלת שוב הסיסמה הישנה, הנשמעת עתה ביתר בהירות; ע"י עידוד היזמה הפרטית. המשקיע היחיד וחברת המניות יפתרו את השאלה, אם רק ישרור שקט בארץ והמצב המדיני יהיה בריא פחות או יותר.

המשק הפרטי גילה כוח כביר בעשר השנים האחרונות – דבר זה הוא למעלה מכל ספק. תמיד הייתי סבור, כי הניגוד בין היזמה הפרטית לבין ההתיישבות הלאומית הוא מחודד באופן מלאכותי בהסתדרות הציונית; צבור הפועלים הכריז לא פעם בפירוש, כי הוא מקבל בברכה את היזמה הפרטית האמתית במשק הא"י, במידה שאינה משמשת שלט נגד ההתיישבות הלאומית ובמידה שאינה יורדת למטה מהמינימום של תנאי העבודה. ואף על פי כן אני חוזר על כך כאן עוד הפעם: אין שכבת ישוב אחרת אשר תכיר יותר מהפועלים – בכמה עקשנות, אהבת הארץ והצלחה משקית השתרשו בשנים האלה בארץ מאות ואלפי משפחות, בעלי חרושת בינונית וזעירה, בעלי-מלאכה גדולים וקטנים ובעלי מטעים בינונים וזעירים, אלה שהקיפו את תל-אביב בזר פורח של שכונות, משקים זעירים ומשקי חלב, במשך השנים האלה קלט המשק הפרטי כ- 8000 פועל בתעשיה ובמלאכה ומספר כזה גם במטעים. ההשקעה היהודית בתעשיה הא"י עולה, לפי מפקד האכסקוטיבה, ל-1,849,000 לי"ש, מלבד אשר בחברת החשמל ובחברת האשלג.

אין גם לדבר על זה שבעל המשק הפרטי רואה את עצמו בלתי בטוח בפני הפועל העברי והסתדרותו. הסתדרות העובדים מוכנה עתה כקודם להביא בחשבון את העובדה, שהתעשיה בא"י עודה צעירה וזקוקה לשמירה מפני זעזועים – ולכרות חוזים קולקטיביים ולייסד מוסדות בוררות וכו'. התנאי הוא, כמובן, שהמשק הפרטי בא"י, בתעשיה ובמטעים, יודה בשכר של הפועל וברמת חייו הרגילה.

אבל אחרי כל אלה ואחרי שציינו כבר את הישגי ההון הפרטי בא"י – נשאלת השאלה: וכי באמת אפשרי הדבר שלאור הנסיון בן 10 השנים נסמוך בעתיד על עסקי ההון הפרטי, ובתפקידינו הציבוריים – משקיים וכספיים – נסתפק רק במסגרת של תקציבי הקרנות? התכנית הכלכלית של ציוני אמריקה, שנתפרסמה זה עתה, מתמכרת כנראה שוב לאילוסיה המסורתית הזאת. מועצת הפיתוח הכלכלי, שהתכנית מציעה עבור א"י – כמוסד המשקי המרכזי – היא כעין לשכת ידיעות והתייעצות. על המועצה לקיים ארכיון משקי, לתת עצות לאנשי משק באמצעות מומחים, לארגן לשכות מודיעין בארצות שונות, לחקור את השוקים וכדומה. כל אלה הנם דברים מועילים מאד. דבר דומה לכך – אם כי בלי מועצה – היתה המחלקה למסחר ותעשיה של האכסקוטיבה, אשר לא סיפקה כלל וכלל את איש המשק הפרטי. ולהלן מה? התכנית האמריקנית מציעה, שמועצת הפיתוח תכוון את עבודתם של המוסדות והחברות הכלכליים, כספיים ואשראיים, ותעבד תכניות להתפתחותם העתידה. אך מאידך גיסא מזהירה התכנית את הנהלתנו בפירוש, שלא תשתתף בעצמה בהנהלת המוסדות האלה או במתן כספים להם. אמריקה היא, כידוע, הארץ שבה חוברו בהצלחה תיאוריות כלכליות תמימות ופרקטיקה משקית רחוקה מתמימות. התכנית האמריקנית שלנו משמשת הוכחה חדשה לכך. במידה שאזהרה זו מכוונת להתעסקות ישרה של האכסקוטיבה בעבודה משקית, משום שהנהלה מדינית אינה צריכה לנהל ברשותה הישרה עסקי משק וכספים, אלא למסור את הנהלת העסקים להנהלות מיוחדות – הרי אני מסכים לה לגמרי, אם כי אין בה כל חידוש. עוד לפני המלחמה שימש יסודה של "חברת הכשרת הישוב" דוגמא לדבר, כיצד תיארה לעצמה האכסקוטיבה הציונית ארגון משקי מיופה כוח מצדה. עד היום התנהלו אפילו שתי קרנותינו, שאינן בעצם אלא מחלקות הכנסה (חוץ מתעמולה), ע"י הנהלות מיוחדות, אם כי בהשתתפות גובירנרים. התכנית מציעה להוציא מרשותה הישרה של האכסקוטיבה את המחלקה להתיישבות ולמסרה לדירקטוריון מיוחד. ברם אם אזהרה זו פירושה שההסתדרות הציונית צריכה להמנע מהשתתפות ואחריות משקית בכלל – מתעוררת השאלה, כיצד תוכל להתקין את פעולת המוסדות המשקיים, להטיל עליהם תכניות לעתיד או לפקח על פעולותיהם? למעשה הרי זה אומר להטיל על האכסקוטיבה תפקיד עלוב ומגוחך בשדה-המשק, להעמיס עליה חובות מבלי לתת לה כל שליטה, שלמה או חלקית, פירוש הדבר הוא לסכן בנקודות מכריעות את ההתיישבות ע"י שלילת היזמה הלאומית והשליטה הלאומית.

רק השליטה הלאומית הממשית לגבי המוסדות המרכזיים – הכספיים והמשקיים – מאפשרת את ההשפעה ואת ההדרכה לגבי השקעותיהם של היחידים. אילו היו, למשל, שלטונותינו חזקים ופעילים בתקופת העליה הרביעית כדי להפנות חלק מההון הפרטי, שזרם אז לארץ, אל המטעים ואל התעשיה הבינונית ולמנוע את עודף ההון מהבנין – היו פני הפרק של העליה הרביעית בדברי ימי המשק הארץ-ישראלי אחרים לגמרי, והמשבר הגדול לא היה יורד עלינו.

רק קונטרולה לאומית ממשית יכולה להשתלט במהירות על המצב – בשעה שהתפתחות המשק מגיעה לידי משבר או ברגע של נחשול-ספסרות. על מטרותיהן והשקפותיהן העמוקות ועדותיהן הצודקות ביותר – לא יכלו חברת הכשרת הישוב והקה"ק להשתלט על קדחת הספסרות בקרקע, שאיימה לזעזע את יסודות מפעלנו. רק מוסד חזק ופעיל עד כדי שליטה על שוק הקרקע – יכול היה לעשות כזאת.

ולהיפך. יש ענפי משק שלמים ומפעלים בודדים מרובים, שערכם הקולוניזטורי אינו מוטל בספק, והם לא יוצרו לעולם ע"י השקעה פרטית או ע"י השקעה פרטית בלבד. למען אלה הכרחית היזמה הלאומית גם מבחינת הצעד הראשון וגם מבחינת ההשקעה. הדבר נכון לא רק לגבי המשק החקלאי המעורב, המשמש עכשיו רכוש התיישבותי יקר ערך, בהספיקו לערים תוצרת-חלב, ירקות ופירות – אלא גם לגבי מטעים שונים (בננות למשל) וכמה מפעלי תעשיה.

הנסיון הוכיח, כי גם לגבי חברות עצמאיות הכרחית באופן פורמלי שליטה לאומית – בזמן שמצבן המשקי נעשה קשה. ענין משקי כללי, או ענין התיישבותי מיוחד, מחייב לפעמים את המוסדות הלאומיים להתערב – כדי להבטיח את עמדותינו מסכנות גדולות, די להזכיר את קהלית ציון ואת מפרץ חיפה. במקרים אלה הוכרחו המוסדות הלאומיים לא רק לקבל עליהם עול קשה מבחינת אחריות כספית – שסיבותיה היו מחוץ לשליטתם – אלא גם את האחריות בפני דעת הקהל עבור המנהגים העסקיים של החברות (בנין עפולה, העיר המרכזית של העמק, הקושנים של "משק"), אשר המוסדות הלאומיים נקיים מהם.

מאידך גיסא מוכיח הנסיון, כי אותם המוסדות הכספיים שלנו, שמבחינה פורמלית חלה עליהם השליטה הלאומית, לא לקו כלל בכל אותן ההשפעות שמיחסים להן (השפעות פוליטיות על העסקים). ולהיפך, בימים קשים הוכחה על ידם התועלת היוצאת מן הכלל של השליטה הלאומית. ראיה לכך יכולות לשמש חברת הכשרת הישוב ואפ"ק.

יוצא, כי ההפרדה המשקית, שרבים מטיפים לה, מביאה לידי כך, שעל אף ההשקעות הציבוריות הגדולות, ביחס, המושקעות במשק הפרטי לטובתו – נדונו המוסדות הלאומיים להשאר תמיד חסרי אמצעים ופעולה עצמית. דבר זה שולל את האפשרות ליצירת בסיס ציבורי לאשראי גדול, ממש כשם שהשקעתו הגדולה של רוטשילד (ציבורת אף היא) במושבות הישנות – נעלמה ולא נודעו עקבותיה בכיסי האכרים, ואלה דחו עכשיו בלעג כל הצעה לעשות את משקיהם כבסיס לאשראי. ההנהלה המודרנית של המשק שומרת את האקטיבה ברשות הציבור, וכך נהפכת זו לכוח משקי שביכלתו לשרת את הציבור כולו.

ואל נשכח לבסוף, כי בשטח המשק הפרטי בא"י אנו נמצאים תחת לחצה הכבד של העבודה הזולה הבלתי-עברית. אל נשכח כי ככל אשר יתרחב המשק הפרטי, ככל אשר תעלה רמת המשק הא"י מבחינת שכר ותנאי חיים וכו' – יגדל הכוח המושך של א"י לגבי המוני פועלים זולים ופרימיטיביים מהארצות הסמוכות, וילך ויתחדד הניגוד הכלכלי בין העבודה האירופית-עברית לעבודה הבלתי-עברית. הצל המאיים של בעיה זו אורב לנו על כל צעד ושעל, אפילו בכוח ריגולאטורים ממשיים לא קל להשתלט עליו.

השאלות המופיעות לפני התכנית הפיננסית הלאומית שלנו בעקב התפשטות תחומיו של המשק הפרטי – מתבהרות עוד יותר לאחר שמנתחים את המושג הכללי "משק פרטי" ליסודותיו החלקיים. כאן מוכרחים תמיד להסתמך על ההנחה הריאלית, שמפעלים דוגמת חברת החשמל או חברת האשלג (אשר התכנית האמריקנית מציגה אותן כטיפוס נורמלי של המפעלים המשקיים בא"י) – הם יוצאים מן הכלל, מכיון שעל יסוד זכיונות ומונופולין יש להן – או על כל פנים יכולה להיות להן – גישה בלתי אמצעית אל שוק ההון הכללי. אולם זכיונות של מונופולין, מלבד כוח המים והאוצרות המינרליים, אינם מעשים בכל יום במשק הא"י. על כל פנים, תביעה זו לפוליטיקה פעילה של קידום שמליצי המשק הפרטי תובעים לשם היזמה הפרטית – אינה מתפשטת כלל על סוג מפעלים זה, שכן צריכי ההון של אלה ניתנים, כאמור, להיות מושגים בדרך עצמאית, ויסודם והתענפותם אינם מסורים בידינו משום בחינה. אם תשאלו את מליצי המשק הפרטי: מהו בעצם המעשה שיעשה לשם קדמת היזמה הפרטית – היו בטוחים כי 99-100 אחוז של הנשאלים יענו ויאמרו: מתן אשראי. אך גם זה טעון נתוח. המכוון אינו לאשראי עסקי רגיל של הבנק המסחרי, אשראי ממין זה ניתן בא"י לא רק ע"י הבנק שלנו, האפ"ק; כמה מוסדות כספיים מן החוץ – ביניהם עובד בשנים האחרונות בפעילות רבה בנק ברקלייס – עמלים, כידוע, בענף זה, ואין לומר שהצורך הרשמי באשראי כזה אינו ניתן לסיפוק. תחומי הפעולה של המוסדות הכספיים מוגבלים ומסוייגים מראשיתם ע"י הכללים המקובלים, שהם חובה לכל הנהלה בנקאית בריאה. בנקים לפקדונות ולמסחר אינם משמשים אלא לפקדונות ולמסחר ואינם יכולים ואינם רשאים לחרוג מתחומם. ואעפ"י כן איני סבור, כי אין אנו זקוקים גם בשטח זה לבנק עובד תחת הנהלה לאומית. משום שגם העסק הבנקאי הרגיל בתחום הישוב היהודי טעון כשרון הסתגלות מיוחד – כלפי הפסיכולוגיה ודרכי המסחר של הסוחר היהודי – וכמו כן רצון מיוחד להביא תמיד בחשבון את המצב הכלכלי. שנית – בנק, שבידו הופקדו כספי הלאום במידה רחבה, עלול להשפיע במשך הזמן, ע"י עצה והדרכה לאנשים המבקשים מקום להשקעת כספים, על כל כוונו של הון ההשקעה, שלישית, גם הרווחים של מפעל כזה אינן נשמטים, כמובן, מתוך המשק הלאומי.

בהזדמנות זו עלי להדגיש, שאם נשקיף על השנים שעברו מימי פרוץ המלחמה – נמצא כמה תקופות בחיי הישוב – בעת המלחמה וסמוך לאחריה, בימי שיתוק המסחר ובימי המהומות – שהישוב לא היה מתגבר עליהן, אלמלא הרחיק הבנק ללכת עד קצה תחום המותר ולא היה מביא את עצמו לכדי סכנת מתיחות יוצאת מהכלל. בתקופות כאלה נתן הבנק למושבות הישנות גם אשראי לזמנים ארוכים, חלף ערובות אפותיקאיות. הבנק השתתף ביסוד מפעלי תעשיה ובנין, כגון "הבונה" ו"סיליקט", ולפני הוסד הבנק האפותיקאי היה גם מקל במתן אשראי לבנין בערים. הוא איפשר גם כמה קניות קרקעיות ע"י אשראי לחברת הכשרת הישוב ולקה"ק הוא גם עזר למחזור הכספים הרגיל של האכסקוטיבה ושל הקרנות. גם האשראי הקיצי לפרדסים נושאי-פרי הוא כיום חלק מן האשראי הרגיל בעל הזמן הקצר. הוא ניתן בשפע ובתנאים נוחים. גם בשדה האשראי העסקי הרגיל של מפעלי תעשיה – החלה בשנים האחרונות התפתחות שיש בה מסום סמנים לפתרון השאלה. בראשית התפתחות זו ניסו להתגבר על השאלה ע"י חלוקת הפעולה בין שלשת מוסדות – החברה הכלכלית האמריקנית (אשר ייחדה את עצמה במידה רחבה לענין הספקת המכונות). החברה הכלכלית לא"י מלונדון (אשר קבלה על עצמה את האשראי לחמרים גלמיים) והאפ"ק (אשר דאגה בעיקר להון חוזר). עכשיו, נדמנ, מתגלית המגמה לבטל את השיטה הזאת ולרכז את האשראי לתעשיה במחלקה מיוחדת באפ"ק. אבל גם כאן מתנהלת הפעולה בתוך תחומים מצומצמים ומסוימים מראש. אין פעולה זו נוגעת במפעלים העומדים להבנות או אלה שעדיין לא עברו את השלב הראשון בהתפתחותם. כמו כן אין לה אפשרות למלא את החסר בהון השקעה, שאין לשלמו מתוך העסק עצמו. ליתר צרכי האשראי לזמנים ארוכים – משמשים מצד אחד הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים (המספק כספים ביחוד לקופות המלוה והחסכון) ומצד שני – בנק הפועלים. אחד הענפים של האשראי לזמנים ארוכים הוא אשראי אפותיקאי עירוני, זה שמוטל עכשיו על הבנק האפותיקאי המרכזי. הסכום הכללי של ההלואות, שניתנו באפותיקאות ראשונות, עלה בסוף 1930 כדי 181,531 לא"י; אבל גם הבנק הזה, אשר הנהלתו היא לפי כל עיקרי הבטחון ממדרגה ראשונה, אינו נותן אשראי לבתים העומדים בבנינם, אל רק לאלה שכבר נושבו או לפחות מוכנים לדירה. מלבד זאת הצטמצם הבנק רק בגבולות ת"א, ולא נתן הלואות לערים אחרות או למושבות. השאלה העומדת כיום לפני הבנק האפותיקאי היא – הגדלת הונו ע"י ממכר שטרי משכנתאותיו בחו"ל. שאלה דומה לזו עומדת גם לפני המחלקה לתעשיה שבאפ"ק.

באופן עיוני צריכים גם הבנק האיפוטיקאי וגם אפ"ק לספק את צרכיהם בקפיטלים באופן עצמי ע"י גישה ישירה לשוק הכספים (מכירת משכנתאות ואובליגציות). למעשה, גם שטרותיו של הבנק האפותיקאי – הנושאים רוחים של 6 וחצי – 7 אחוז – נתקלים בשוק הכספים בחו"ל בכל אותם המכשולים המונחים על דרכו של מוסד אשראי א"יי בודד, הבא לבקש הון בחו"ל וניירותיו אינם מובטחים ע"י הממשלה ואינם רשומים בבורסה. את המכשולים האלה יש להסיר מעל הדרך לפני שנגשים להרחבת ההון. יש עוד סוג של אשראי לזמנים ארוכים המבוקש בא"י בשנים האחרונות – והוא הכסף הדרוש לבעלי פרדסים ישנים ומבוססים לשם הרחבת משקיהם ע"י מטעים נוספים. אין ספק, כי משקים פרטיים רבים במושבות נמצאים במצב כלכלי העשוי לשמש בסיס בריא לאשראי ארוך. אולם אנוכי חולק על העיקר (וכאן לפנינו מקרה מענין של סתירה בין האינטרסים המשקיים הפרטיים לבין האינטרסים הלאומיים) – לאמור שיש לנו ענין לאומי או ישבני מיוחד לתת לבעל 60 דונם מטעים אפשרות לרכוש לו 60 דונם נוספים. להיפך, הענין הלאומי-הישבני דורש להקטין באיזור ההדר את שטח היחידה המשקית ככל האפשר, עד הגבול הנחוץ לקיום משפחה עובדת, כלומר – לא למעלה מ-20 ד'. אולם מה המפעלים העומדים מחוץ לרשת-אשראי זו?

מחוץ לשדה פעולתו של אשראי זה נשאר שטח ההתישבות העממית, הצורך באשראי מצד בעל המטע הזעיר והבינוני ומצד הנוטע שאין לו יכולת לגמור את מטעו, הצורך באשראי מצד בעל התעשיה הזעיר והבינוני שחסר לו כסף נוסף על אמצעיו הוא, או זה שמוכרח להעביר את עסקו על פני הגלים של התחלה קשה, הצורך של המתיישב בשכונה העירונית או של הפועל בשכונת העובדים, שקבלו לאחר עמל ותלאות רבים את מינימום הציוד מאת מחלקת ההתיישבות ומצפים להמשך ביסוסם המשקי – כלומר, כל אותה שכבה כלכלית אשר ביחס אליה יש לנטות מן השיטה המקובלת בתחום העסקים הרגילים ולהסתגל לצרכיה ולתנאיה של התיישבות עממית, זהו איפוא ההון שאין להשיגו ע"י פניה ישירה אל שוק ההון הכלכלי. זהו הצורך בהון שאליו מתכוונים כל אלה המדברים על פתוח היזמה הפרטית באמצעים לאומיים. תמים דעה אני אתם, כי מבחינת הפיתוח השיטתי של העליה וההתישבות העובדת – זהו הענף החשוב ביותר במשק היזמה הפרטית בארץ.

מבחינה זו עומדים לפנינו בעיקר התפקידים הממשיים הבאים:

1. גיוס:
   • האמצעים המושקעים בהתיישבות הלאומית (משקי ההסתדרות הציונית), במידה שלא ניתנו בתורת סיוע להתיישבות שאין לו חזרה;
2. יתר ההון הדרוש למשק המטעים החדש, שישמש מתן הלואות לנוטעים פרטיים לשם קיומם במשך שש השנים עד בו היבול. במקרה זה זכות הקדימה לבעלי 20 דונם.
3. השקעות:
   • השתתפות בהקמת מפעלי תעשיה זעירים ומעוטי אמצעים שסיכוייהם העסקיים והשפעתם הכלכלית-לאומית הם חיוביים;
   • השתתפות במפעלי מטעים חדשים של המתיישבים מחוג הפועלים או בני המעמד הבינוני.
4. אשראי;
   • אשראי לתקופת מעבר לישובי הפועלים הקיימים. כאן הדרך הטובה ביותר – באמצעות בנק הפועלים;
   • אשראי לתקופת מעבר לאגודות ממכר של יצרנים, כגון מגדלי בננות ושקדים ויצרני חלב;
5. הלואות לזמנים ארוכים למתיישבים זעירים על יד הערים.

כל התפקידים הכספיים הללו, המותאמים לצרכיה המיוחדים של ההתישבות העממית, דורשים בעצם מוסדות מיוחדים, אלה שבכוח עצמם אין להם כל פניה ישרה אל השוק העולמי. על כל אלה נוספו הצרכים המנויים לעיל, כגון צרכי הבנק האפותיקאי הכללי לממכר משכנתאותיו, האפ"ק (ממכר מניות להרחבת מחלקת התעשיה) והכשרת הישוב (ממכר מניות ואובליגציות), ואוסף הון לשם הקמת חברה רבת פעולה לקנין קרקעות.

וכיצד נשיג את שוק ההון הכללי עבור הצרכים האלה? כאן מן ההכרח הוא שנשוב אל ענין טרוסט ההשקעה, שכבר דנו עליו כמה פעמים, אולם לא הגיע לידי מעשה – טרוסט שיוציא אובליגציות עצמיות בנות רווחים קבועים נגד מניות או אובליגציות של מפעלים ארץ-ישראליים העומדים בחזקת בטחון. שלש הן הסיבות המאלצות אותנו, לדעתי, לתכנית זו:

1. רק טרוסט-ההשקעה יוכל להוציא בשמו אובליגציה יחידה במקום האובליגציות המרובות של מפעלים א"יים שונים שאין בחו"ל כל אפשרות לבחון אותם. הטרוסט יוכל באמצעות בנק בטוח להבטיח את הופעות האובליגציות בשוק.
2. רק טרוסט-ההשקעה יוכל, ע"י צירוף השקעותין, לקבוע מכסת ריוח ממוצעת לאובליגציות שתספק את מינימום הדרישה בשוק, מבלי אשר יקופחו בשוק זה אותם הענפים שהם הכרחיים להתיישבות ואין ביכולתם לתת את מכסת הריוח הנורמלית (כגון האשראי למשק המעורב). אם נחשוב את הריבית לאשראי התעשיה ב-8 אחוזים (כדרגת הריבית של החברה הכלכלית הניו-יורקית לגבי אשראי התעשיה), האשראי האפותיקאי העירוני ב-7 אחוזים; האשראי לזמן ארוך למטעי תפוחי-זהב ב-7 אחוזים; האשראי לחקלאי או האשראי לקניית קרקע ע"י הקה"ק ב-2 אחוזים; ואם נניח כי ענפי ההשקעות האלה מחולקים חלק כחלק – הרי הם בכ"ז נותנים יחד רבית ממוצעת של 6 אחוזים (לאחר ניכוי הקומיסיון, ההוצאות וכו').
3. רק טרוסט-ההשקעה יוכל – בעזרת ההון העצמי שלו – להבטיח לקונה האובליגציות בטחון נוסף, עד שיגיע הזמן והאובליגציה תתבסס בבורסה.

והנה השאלה המכריעה המתעוררת מבחינת טרוסט-ההשקעה: האם מוסד כספי כה גדול, שיהא מחויב לנהל את עניניו על יסודות עסקיים בריאים ולהשקיע את כספם של נותני ההון בעסקים מכניסים ובריאים, בין בצורת השקעה ובין בצורת אשראי – יוכל להתאים את עצמו לצרכי ההתיישבות העממית? דוקא על סמך הנסיון של החברה הכלכלית הארץ-ישראלית, שרצתה תמיד לנהל את עסקיה לפי השיטות הנ"ל ולעיתים קרובות הגזימה בזהירותה, ודוקא לרגלי שיטת ההנהלה האמריקנית המוגזמת שלה עמדה לא פעם בסכנה שתשאר בקרב הישוב במצב של בדידות לא-מזהירה ביותר – מאמין אנוכי כי לאשרנו אפשר לפתור את השאלה הזאת בחיוב. החברה הכלכלית הניו-יורקית מצאה אמצעים ודרכים להצעיד קדימה גם את ההתיישבות העממית. בצדן של ההשקעות הגדולות שהשקיעה בים המלח, בבנין מלון "המלך דוד", בקנית אדמת מפרץ חיפה – עבדה בדרכים שונות בשטח שאני קורא לו התיישבות עממית, אם כי לא בכל הפרטים אפשר להסכים לתכניותיה. בין הפעולות מסוג ההתישבות העממית יש לחשוב את בנין שכונת הפועלים (והשכנים) בתל-אביב; בנין מושב פועלים בחדרה; הלואה לקה"ק לשם יבוש סביבות הקישון; בנין בתים לאכרים ברחובות;

אשראי לחדרה לשם סלילת כביש אל הרכבת; אשראי לבנין בית-אריזה ברחובות; אשראי לתעשיה. אם נבחון, לשם ברור נוסף, את האשראי לתעשיה – נראה כי בשנת 1928 אושרו 16 בקשות לאשראי בסך כללי של 450 לירות, כלומר באופן ממוצע 280 לא:י לכל בקשה.  ההון העצמי של 16 בעלי עסקים אלה הגיע ל- 14.543 לא"י או 907 לא"י לכל עסק.  הקטן ביותר הושקע בו ע"י בעליו קרוב ל- 200 לא"י.  בשנת 1929 אושרו הלואות ל-75 בתי-חרושת בסכום כללי קרוב ל- 16.500 לא"י או קרוב ל- 220 לא"י לכל אחד ואחד.  שדה האשראי לתעשיה משמש לנו בעצם דוגמא גמורה להתאמה של עניני חברה כלכלית גדולה לעניני משק עממי.

כשם שהמוסדות הכספיים העצומים שואבים את הונם מהמניות המרובות, כך יכולה הסתדרות כספית גדולה להתאים את עצמה גם לצרכי המשק הקטן, בלי שיקופח כוחה המסחרי. יודע אני היטב, כי באופן נורמלי יכולה חברת השקעה בארץ חרושת מפותחת להמנע מהרבה קשיים ע"י זה שתשקיע את הונה במפעלים גדולים. אולם אין דבר זה אומר, כי תנאי ארץ-ישראל אינם מאפשרים השתתפות כספית גם במפעלי החרושת הבינוניים והזעירים. השתתפות בעסקים הקטנים יכולה לבוא, כמובן, רק בשלב-ההתפתחות השני שלהם, כשסיכויי מסחרם ברורים כבר למדי.

אם הסכויי הללו הם טובים – אפשר להפוך את ההלואה הניתנת מכספי קרן החרושת, שאמצעיה באים מהתנדבות לאומית, להשתתפות כספית קבועה ויציבה. ע"י כך היה מתכונן משק מעורב בקנה מידה בינוני או זעיר, יצירה חדשה הנובעת באופן טבעי מתוך תנאי פעולתנו ההתיישבותית. מובן מאליו, כי לשם כך יש צורך לקיים חברה עצמאית אשר תתמחה אך ורק בפרובלימה הזאת ובהשגחה על מפעלי החרושת השונים שבהם היא משקיעה מכספיה.

השאלה העיקרית השניה בדבר טרוסט-ההשקעה: כיצד יהיה סידורו בתוך המסגרת הארגונית של הסוכנות היהודית.

אין כל חלוקי דעות בדבר – על כל פנים בקרב ההסתדרות הציונית – כי טרוסט מעין זה הכרח שיהיה נתון תחת השפעת הציבור. אילו היו משנים את טיבו של אוצר התיישבות היהודים – לאחר שזה עבר סוף סוף דרך כל התקלות והקשיים של המלחמה וימי המבוכה שלאחריה – אילו היו הפכים את המחלקה הדיפוזיטית שלו בלונדון לחברה מיוחדת העומדת ברשותו, מגדילים באופן מתאים את הונו והופכים אותו למרכז אירופי של חברת ההשקעה – לא היו נוצרים קושיים יתרים גם בשטח זה.

אשר לאמריקה, שעליה למלא כמובן תפקיד ניכר בתכנית טרוסט-ההשקעה – הרי ידוע כי הועדה, שנבחרה לשם שאלה זו בועידת ואשינגטון ב-24 בנובמבר 1929, החליטה לא לייסד מוסד חדש כזה, אלא להרחיב את "החברה הכלכלית לא"י" הניו-יורקית, כדי שתמלא את תפקיד טרוסט- ההשקעה. לרגל אותה החלטה מסר פליכס ורבורג, למשל, לחברה הנ"ל חלק מהסכום שהקציב להשתתפות בטרוסט-ההשקעה. אם כי גם היום מזדהה "החברה הכלכלית לא"י" בעיני החוגים הציוניים עם הסוכנות היהודית, יש בכל זאת ערך מיוחד לשאלת ארגונה בתוך המסגרת המשקית הכללית של הסוכנות היהודית. אין לשכוח, כי רוב כספי החברה הכלכלית הניו-יורקית הם כספים לאומיים שהושגו בעזרת מגבית, וגם מנקודת מבט זו יש לתבוע את השפעת הציבור לגבי הנהלת העסקים של החברה הזאת.

ואשר לתפקיד המיוחד של הסקת אמצעים להתיישבות הפועלים המעמד הבינוני על חלקות קטנות באזור המטעים – הרי אין לסמוך על טרוסט-ההשקעה בלבד. נסיון השנים האחרונות נותן לנו גם כאן רמזים לאפשרויות גדולות. אחת האפשרויות האלה היא חברת המשקים המעורבים להקמת משקי מטעים קטנים. בהתישבות-האלף מוצא טיפוס זה בפעם הראשונה את הטפול בקנה מידה רחב. אם יבוצע מפעל זה, ויוכתר בהצלחה – יתגלו כאן לדעתי אפשרויות גדולות להתישבות פועלים באיזור המטעים על יסוד צרוף הון לאומי והון פרטי. מה שאפשר היום לגבי תפוחי זהב, יהיה אפשרי מחר גם לגבי אדמה כבדה המתאימה לאשכוליות ובננות. התישבות-האלף מאלפת אותנו עוד דבר: במידה שגדולה חשיבותה של הספקת אמצעים דצנטרליסטית זו להתיישבות הפועלים, במידה שגדולה הנחיצות לתת זכויות פקוח רחבות לחברת המטעים, הנותנת את הכסף – בה במידה גדול הנזק הצפוי מן הדיצנטרליזציה בעצם ביצוע ההתיישבות. יצירת מוסדות מיישבים חדשים ליד כל חברה כזאת – דבר מיותר ויקר הוא וגורם לחיכוכים ולהאטת העבודה. המנגנון הטכני והאדמיניסטרטיבי של מחלקת ההתיישבות, אגב שמירה על זכות פיקוח מוצדקת מצד הגורמים המשקיעים את ההון – אולי ע"י ארגון מועצות הפיקוח ליד מחלקת התיישבות – זהו תפקיד ארוני שעלינו לגשת לפתרונו בזמן הקרוב.

האפשרות השניה היא זו של המצאת כספים קואופרטיבית, הבאה בחשבון ביחוד בשביל חוגי המעמד הבינוני המעונינים במטעים. ארגוני מעמד בינוי ממין זה (אשר הקה"ק יכולה להספיק להם קרקע – אם יקבלו על עצמם את חובת העבודה העצמית, או לפחות חובת העבודה העברית) אפשר לארגן כיום לא רק באמריקה – מקום שם כופה המשבר הכלכלי הקשה את שכבות המעמד הבינוני היהודי לבקש משענת כלכלית בטוחה בא"י – אלא, על אף כל המכשולים, גם בחוגי המעמד הבינוני בפולין, ידוע היטב – עוד מנסיונו של ד"ר סוסקין בגיוס החומר האנושי בשביל מושבו – כמה קשה להניע יהודים, בעלי הון של כמה מאות לירות, לעבודה עצמית בחקלאות. אולם סבורני, כי אין להשוות מבחינה זו את מטעי ההדר לירקות. יתרון להמצאת כספים קואופרטיבית זו של מושבי המעמד הבינוני – שהיא יכולה להשתמש במקורות האשראי אשר בארץ מוצאם של חברי הקואופרטיבים. הנסיון המוצלח מאד של גן הדר מוכיח, כי גם את סוג ההתישבות הזה אפשר לשלב בצורות ידועות של התישבות הפועלים.

בנוגע ליצירת מוסד לאשראי חקלאי – מופיעה מופיעה שאלה מיוחדת אשר ד"ר רופין הפנה אליה בצדק את תשומת הלב. זוהי שאלת הערבות מצד ממשלת א"י לאובליגציות של בנק כזה. השאלה חשובה בשבילנו משתי בחינות. ראשית, ערבות הממשלה יכולה לפתוח לפני אגרות חוב אלה את הבורסות, בעיקר את הבורסה בקהיר, שנית – זו תאפשר לנו להחזיק את הריבית בשיעור שהמשקים מסוגלים פחות או יותר לשאת אותם (ז. א. לא יותר מ-5 אחוזים). היות ובנק אפותיקאי חקלאי כזה, עם ערבות הממשלה, לא יעבור בהלואותיו מעבר למסגרת של 50 אחוז מהכנסה הנקיה במשך שנה - הרי הריבית בשיעור 5 אחוזים היא אפשרית. בזאת תבחן הממשלה בדבר נכונותה ומגמתה הכלכלית. כל מה שתובעים ממנה אינם בעצם אלא התחייבות פורמלית, וזו לא תטיל עליה בודאי כל תפקידים ממשיים. הפעם לא תעמוד לה ההצדקה של חוסר אמצעים, המשמשת לה תריס נגד תביעות אחרות. זו היא תמיכה אשר כל ממשלה נאורה נותנת למפעל כלכלי בריא מסוג זה, כדי לפלס לפניו את הדרך. יש תקדימים לפעולה כזאת גם במושבות הבריטיות. כך, למשל, יצר הבנק העותומני בקפריסין, הקרובה לארץ ישראל, מוסד מיוחד לאשראי חקלאי עם הון של 50000 לירה בערבות ממשלת קפריסין.

המוסד הזה הוציא אובליגציות על סך 200.000 לי"ש בריבית בת 5 אחוזים לזמן פרעון במשך 80 שנה, ואלה נתקבלו בעין יפה בשוק הלונדוני. מובן מאליו כי בתנאים כאלה – אפילו עם כל הון המניות של הבנק יגויס מאמצעים יהודיים – צריכה הממשלה לקבל זכויות מיוחדות של בקורת וזכות השתתפות בהנהלת הבנק. דבר זה הוא הכרחי בהחלט. אני מצדי אקדם את הקואופרציה הזאת, כמו כל קואופרציה אחרת בין הממשלה לבין מוסדותינו המשקיים וההתישבותיים.

הבקורת מצד הממשלה צריכה להיות רחבה יותר מזאת שנתנת לה בין כך וכך ע"י פקודות הבנקים לאשראי, אולי לכלול כמה ערבויות נוספות כגון:

1. סכום המשכנתאות המוצא ע"י הבנק לא יעלה יותר מפי 6 או 4 על הון המניות. אם סכום המשכנתאות יגיע לידי נקודה זו ותהא נשקפת אפשרות להשקעות חדשות – צריכה כל הוצאת משכנתאות חדשה להיות מובטחה ע"י ההון העצמי;
2. חובת הבנק להוכיח לקומיסר הממשלתי, כי ברשותו נמצאות אפותיקאות ראשונות לכל הפחות בסכום השוה לסכות המשכנתאות המוצאות על ידו;
3. ביטול האפותיקאות בספרי הטבו יאושר ע"י הקומיסר הממשלתי.

אולם בזה אין אנו ממצים בשום אופן את כל האפשרויות שיש לממשלת הארץ לסייע לנו בפתרון תפקידים פיננסיים תכופים, מבלי להעמיס על עצמה באופן ישר פוליטיקה קשה וממושכת, אפילו בשעה שמצבנו המדיני אינו נוח ביותר. אחת האפשרויות האלה, שנוצרו דוקא בשעת הקונגרס בציריך, היא זו שניתנה לנו ביסוד קרן הפתוח הקולוניאלי.

לפי חוק הפיתוח הקולוניאלי משנת 1929, אפשר לתת הלואות לכל המושבות הבריטיות הנמצאות תחת הנהלתו של משרד המושבות – גם לשם פיתוח החקלאות והתעשיה בהן, גם לשם סיוע למסחר ותעשיה הבריטיים.

לרגלי שאלתו של סיר הרברט סמואל (אם זכרוני אינו מטעה אותי) בבית הנבחרים הוכנס במפורש השטח המנדטורי של ארץ ישראל בחוג הסמכות של החוק הזה.

שנה שנה מוסרים לקרן הפיתוח הקולוניאלי סכום לא למעלה ממיליון לי"ש. שטח הפעולה של הקרן בחקלאות, תעשיה. תחבורה, השבחת הקרקע וכו' – מוגדר ומפורש ככל האפשר. לבחינת בקשות ההלואה נוסדה ועדה מייעצת מיוחדת בת 6 חברים. אמנם, לפי התקנות שקבע מיניסטר המושבות, אפשר לקבל הלואות או תמיכות רק דרך הממשלות הארציות, אך גם יחידים וחברות רשאים להגיש בקשות.

בסעיף 8 של חוזר ההוראות, מיום 10 באוגוסט 1929, מתבקשים המושלים הקולוניאליים בפרוש: "להועץ באופן תכוף – במקרה שיש צורך בכך – עם כל הצדדים הבלתי רשמיים, שיש להניח כי הם מעונינים בכך, בדבר מציאות תכנית או הצעות לפתוח הארץ שעד כה לא נתנו להתגשם והן יכולות להחשב כראויות לתמיכת הקרן לפתוח המושבות, וכמו כן להחיש עד כמה שאפשר את הגשמת התכנית הרגילה של העבודות הציבוריות, במקרה שסכום כסף ידוע מכספי הקרן ימסר לתכלית זו".

פירושו של דבר, כי לא רק הסוכנות היהודית , שהיא לגבי ארץ-ישראל חברה בעלת אופי ציבורי, אלא גם הקה"ק או איזו חברה אחרת שנוסדה לביצוע תכנית פיתוח מסויימת – יכולה להגיש דרך ממשלת א"י בקשת הלואה. הועדה המייעצת קבעה בפירוש, כי בדיינה בבקשות הללו לא תתכוון לפי התועלת הבלתי אמצעית הנובעת מהן לעסקים האנגלים, אלא תביא בחשבון סכויי פיתוח מרחיקים ראות. היא הן מסרה, למשל, מקרן זו סכומים לפיתוח חקלאי של ישובי אירופיים וילידים ברודזיה הצפונית.

במשך שבעת החדשים הראשונים לקיומו של החוק נתבררו יותר מ-60 בקשה, שהוגשו ע"י יותר מ-25 הנהלות של מושבות, ביניהן גם ממשלת השטח המנדטורי טנגניקה והמושבה השכנה לנו קפריסין, וברוב המקרים היתה המלצת הועדה לטובתן, הוצאות התכניות המאושרות ע"י האוצר הגיעו עד התחלת 1930 ל-5,629,494 לי"ש. השתתפות הקרן בסכום זה הגיעה ל-1,369,632 לי"ש.

הסכום הזה מורכב כדלקמן: 608,745 לי"ש בתורת הלואה לשם תשלום ריבית; 587,850 לי"ש בתורת הלואות על מנת להחזיר; ו-172,887 לי"ש בתורת הקצבות שלא על מנת להחזיר. התכניות שהומלצו עליהם כוללות בין השאר: קדיחת בארות ושמירת המים בסומלי, בנין כמה קוים של מסילת ברזל בטנגניקה; פתוח אוצרות ברזל בסירה-ליאונה; נקוז ושכלול התעול בדריטאון; הרחבת הנמל בפמגוסטה; בנין 200 בתי בטון בשביל האכרים באנטינגואה; הנחת צנורות מבטון בכפרים ובנין 300 בתי אכרים בסנט-לוציה.

בין הממשלות שלא פנו אף פעם בבקשת תמיכה, על כל פנים במשך שנת הדו"ח הראשונה, אנו מוצאים, כמובן, את ממשלת ארץ-ישראל, אשר התלהבותה לפיתוח נתגלתה רק בתקופה מאוחרת יותר. סיכום קצר זה בדבר פעולת החוק לפיתוח המושבות – מספיק, לדעתי, כדי להראות שישנן אפשרויות שונות להשתמש בקרן זו בתנאי עבודתנו באר-ישראל.

הסוכנות היהודית יכולה לפנות דרך ממשלת א"י לקרן הפתוח בדבר תכניות פתוח שונות, שהן סוף סוף לא רק לתועלתנו, אלא לתועלת כל הארץ והאוצר, יש תפקידי פתוח מסויימים מורכבים מאד, אשר בלי סיוע כזה אינם ניתנים להגשמה במשך זמן רב, אבל אפשר לבצעם אם יתמכו בהם בחלק מן הסכום הנדרש. אחת הדוגמאות לפעולה מעין זו – אולי החשובה ביותר – יכול לשמש פיתוח שטח החולה.

שטח אדמת החולה עולה, כידוע, ל-55.000 דונם (מהם 40.000 ראויים לעבוד חקלאי). אדמה זו שייכת בחלקה לממשלה ובחלקה לבעלי זכיון סוריים, שקבלו את זכיונם עוד לפני המלחמה, ושתקופתו כבר נסתיימה בלי שבעלי הזכיון נגשו להגשמתו. ידוע כמו כן שבדין וחשבון שלו הציע סימפסון לממשלה, שתרכז בידיה היא שטח אדמה זה יחד עם עוד 100.000 דונם בערך, הנמצאים ברשות בעלות פרטית וראויים לצרכי התישבות (לאחר שאלה יעברו לרשות הממשלה), ותשתמש בכל השטח לצרכי הפתוח, ידוע הדבר שבעלי הזכיון מנהלים פעם בפעם משא ומתן עם כל מיני קופצים רודפי-בצע. אין איפוא לפקפק כלל שאף אחד מבין הגורמים הללו – לא הממשלה ולא בעלי הזכיון ואף לא איזה סרסורים שהם – אינו חושב ברצינות כל-שהיא להגשים את תקנות החוזה. וכי מבחינת צרכי התיישבות אינטנסיבית יש לשטח החולה ערך-רב – הרי בזה אין להטיל ספק.

על 140.000 ד' של החולה – הנשארים לאחר נכוי השטח הדרוש לכבישים, תעלות ובנינים – אפשר ליישב כ-4,400 משפחות (נוסף על 200 המשפחות הערביות הנמצאות על הקרקע כיום). אולם להגשמת התכנית הישובית הזאת דרושות עבודות יבוש והשבחה, אשר הוצאותיהן, לפי אומדנה זהירה של המומחה הנריקס, יעלו ל-740.000 לי"ש (בלי רבית) לגבי אדמת הממשלה בלבד. זה היה מעמיס על כל דונם של אדמת הממשלה מחיר נוסף של 21 לירה, עוד לפני שיגשו בכלל למפעל ההתיישבות. ע"י קניה של 100.000 דונם אדמה פרטית ירדו הוצאות היבוש וההשקאה ל-11 לי"ש בערך. אילו באה הממשלה ראשית לרכוש את הקרקעות מידי הבעלים הפרטיים, שנית להוציא 21 לי"ש לדונם, שלשית לסדר במובן הכלכלי את תושבי המקום – היתה מוכרחה ככלות הכל גם למצוא אמצעים להתיישבות, אשר בנוגע להם – במקרה שההתיישבות תצא לפועל – אין לחלום אפילו על החזרת הרבית או הקרן. לכן אני מאמין, שלאחר תנודות ושינויים שונים בעמדת הגורמים המעונינים – יבוצע מפעל ההתישבות בחולה על ידינו, או לא יבוצע כלל. לפי חשבונות הרנטביליות, המקובלים לגבי אותם טיפוסי המשקים הבאים בחשבון בשטח החולה, אין להשיג את ההון בשביל התישבות של 4000 מתיישבים יהודים ובשביל הערבים אנשי המקום – אלא ע"י חברת מטעים גדולה או ע"י אשראי לזמנים ארוכים.אולם תנאי מוקדם למפעל זה שהוצאות הפיתוח ירדו עד לרמה כלכלית אפשרית. זאת אפשר לבצע רק ע"י השתתפות הקרן לפיתוח המושבות בחלק מעבודות היבוש (שהן צריכות להמשך, לפי דעת המומחים, מספר שנים), למען לא יפלו על שכם המתיישבים. תפקיד קרן הפיתוח הקולוניאלי הוא כאן, לדעתי – למלא את ההפרש שבין הוצאות הפיתוח בשטח הזה לבין ההוצאות הרגילות בשטחים האחרים בארץ ישראל.

הצורות הממשיות של השתתפות קרן הפתוח צריכות לשמש, כמובן נושא לבירורים נוספים. אם נביא בחשבון, גם את השתתפותה של הקרן עלולה להתחלק במשך מספר שנים – הרי מתברר כי אין לקוות כאן לסכויים גדולים ביותר. ומאידך – דוקא ההוצאות הצדדיות הללו, המהוות רק חלק קטן מן ההוצאות הכלליות של התכנית, הן הן המאפשרות את הגשמת התכנית הגדולה של התיישבות צפופה.

הנקודה השלישית, שיש בה משום קשר בין תכניתנו הפיננסית ועזרת הממשלה למפעלנו – המדובר כאן על הממשלה המרכזית ולא על ממשלת א"י – זוהי עזרת אנגליה או עזרת חבר הלאומים להשגת אשראי בין-לאומי לזמנים ארוכים בשביל מפעל ההתישבות בא"י.

אין צורך כלל לחזור ולברר, כי כל שיטה מעשית לפעולת התיישבות גדולה תובעת כאבן פינה אשראי ציבורי מרוכז לזמן ארוך. כשם שכל אחד מאתנו מאמין אמונה שלמה שבלי א"י אין פתרון לשאלת העם היהודי – כן גם ברי לי כי בלי אמצעי אשראי, שישמשו בסיס לפעולתנו, לא תתכן שום התיישבות שיטתית בת היקף רחב. אין ברצוני להכנס כאן בפרוט הסיבות שבגללן יש במפעל המלוה משום פעולה מדינית גדולה במידה לא פחותה מאשר פעולה כספית. גם לא אדרוש כאן באריכות את העובדה, שאפילו ממשלות מדינות גדולות עושות נסיונות ממושכים וחוזרים ומוכרחות לנהל מו"מ ממושך, עד שהן מגיעות לתוצאות רצויות בהשגת מלוה מבוקש, גם עם הפרובלימה הכספית המכרעת הזאת רצוני בשעה זו רק לסכם את נסיוננו אנו ואת מסקנותינו מהשנים האחרונות, ולבחון לאור המאורעות של התקופה האחרונה את המצב שאנו נתונים בו.

כוונתי לתכנית המלוה לצרכי ההתיישבות ופיתוח הישוב היהודי בא"י, אשר עלינו להשיג בהסכמם ובאישורם של סוכני הכתר לעניני המושבות או הועדה הכספית של חבר-הלאומים. אני מוציא כאן מכלל דיון את התכניות הקרויות אצלנו בשם תכניות למלוה פנימי. אם מלוה פנימי מעין זה פירושו קריאה כללית לעם היהודי, לטובת הדבר שאנו נוהגים לכנותו לעיתים כה קרובות קרן הגאולה – הרי למעשה לא יהיה מלוה זה, בין מבחינת היחס שיעורר אצל החותם ובין מבחינת תוצאותיו הממשיות, אלא מעין מגבית רגילה בשם חדש. לדעתי – אין לצפות מזה להכנסה גדולה, ולא עוד אלא שפניה כזאת כרוכה גם בהפסד, כיון שהיא ממעיטה את דמות תכניותינו האמיתיות. איני יודע מה היו התוצאות של סיסמת המלוה בשנת 1029, ואם הוכשרו כבר אז התנאים הדרושים להצלחת המלוה. אולם כיום ברור לי על כל פנים, כי המלוה הפנימי הכללי הזה צריך לבוא, והוא יבוא ויצליח לאחר שיקום מפעל האשראי שלנו בשוק הכספים הבין-לאומי, אין ספק שבמלוה הבין-לאומי ישתתף גם הון יהודי, אם חבר-הלאומים יסמוך את ידו על המלוה. ברם אם רואים את תפקידו של המלוה הפנימי בהספקת אשראי לזמן ארוך ממקורות יהודיים, לשם מטרה מסויימת ולשם תפקיד-התיישבות מפורש – הרי פעולה זו אינה צריכה כלל לקבל אופי של הלואה.

נניח שע"י השתתפות מתאימה מצד קרן פתוח המושבות ומצד קרנותינו הלאומיות לשם פתוח עמק החולה – תעמוד לפנינו הפרובלימה בדבר המצאת כספים למפעל ההתיישבות בעמק זה. אנו נהיה מעונינים או להגשים את התעודה הזאת בעזרת חברת מטעים ופרצלציה, מעין חברת המטעים מיסודו של לורד מלצ'ט. אולם אם נוסיף לכך נהיה זקוקים לאשראי ארוך, הרי שנהיה מעונינים לקבל אותו ממוסד אשראי או ממספר קטן של בעלי האובליגציות. אין אני מאמין כי יש טעם בדבר לקשור פעולות מעין אלה עם הסיסמה של מלוה.

ואשר להלואה בין-לאומית – הרי נהלה האכסקוטיבה הציונית בחורף 1927 מו"מ בלתי רשמי ע"י הד"ר יעקובסון בג'ניבה עם הסקציה לכספים בחבר-הלאומים, שבראשה עמד אז ארטור סאלטר, מו"מ כזה התנהל גם בפריס ובלונדון. על יסוד מו"מ מוקדם זה הוגש לממשלה השמרנית, שעמדה אז על יד הגה השלטון, תזכיר "על המלוה לצרכי התישבות צפופה". המו"מ הלך ונמשך על סמך התזכיר האמור ואחר כך נפסק, כפי שידוע לי, לרגלי נימוקים טכניים ומשפטיים ידועים מצד המומחים שהוזמנו ממשרד האוצר הבריטי.

הזעזועים המדיניים הקשים במשך השנתים האחרונות הוסיפו מכשולים חדשים על דרך הטפול השיטתי בענין המלוה. ברור, כי כל זמן שהיחסים בינינו ובין ממשלת הנדט לא יגיעו לידי יציבות ולא תוצר הבנה הדדית – אין לקוות לתוצאות חשובות. אולם אנו מניחים שיקום סוף סוף שווי משקל פוליטי, ועל כן יש הכרח לבחון את טבע הגורמים המיוחדים אשר הסיכויים להגשמת תכנית המלוה הושפעו מהם בעקב המאורעות של שתי השנים האחרונות. מבחינה זו הדפו אותנו השנתיים האחרונות כשני צעדים לאחור והצעידו אותנו צעד אחד קדימה.

הנה החזיון הראשון שיש להעריכו כנסיגה רצינית: עד 1929 נראה היה, כי לערכים החמריים של הישוב היהודי בארץ – בתים, פרדסים, בתי-חרושת, רפתים, מכונות – לא נשקפת שום סכנה, מאורעות אב תרפ"ט ערערו את האמונה הזאת, נזק מיוחד נגרם מבחינה זו ע"י הידיעות המוגזמותבדבר המאורעות בא"י, שנתפרסמו בעתונות הבי-לאומית ויכלו לעורר את הרושם כאילו כל המשק היהודי עלה בלהבה. אנחנו מנהלים פוליטיקה משונה מאד; מצד אחד אנו שואפים לבצע תכניות-אשראי רחבות-מידה ומשתדלים למשוך הון פרטי יהודי למפעלים המשקיים בא"י – ומצד שני משתדלת העתונות שלנו בכל כוחותיה להחליש את אמון העולם הגדול לגבי מעשינו, חוסן עמדותינו ומפעלנו. אמנם מקרים כאלה – מהומות התקוממויות והצתות – מתרחשים גם בארצות אחרות, וההון המחפש מקום להשקעה מסיח את דעתו מהם, אולם כוח הזכרון אשר להון נמצא ביחס הפוך לגדלן של אפשרויות ההשקעה בארץ המהומות. במידה שאפשרויות אלה עצומות יותר – נשכחים מקרי המהומות במהירות יתרה, וכיון שבא"י אין מקום להשקעות גדולות ביותר (כמו, למשל, ברוסיה, בסין או במכסיקה) יעבור אולי זמן ממושך עד שההון יתגבר על החששות שנתעוררו מחדש. אולם לאמתו של דבר הרי נוכח העולם זה מזמן מה רבה ההפרזה העתונאית בדבר המאורעות של שנת 1929. כיום יכולה כל ועדת מומחים בין-לאומית לבחון על נקלה את הנזקים החמריים שנגרמו בעקב מאורעות אב למשק היהודי. ועדה כזאת תראה בנקל, כי המפעלים המשקיים, המעטים לפי ערך, שנחרבו בימים ההם – הוקמו מחדש ונתבססו עוד יותר במשך זמן קצר.

הנסיגה השניה: צמצום ההכנסות של הקרנות בשנתיים האחרונות, שאף הוא עלול להשפיע לרעה על עניני המלוה. היציבות היחסית שבהכנסות קרנותינו נתערערה במידה ידועה, ולגבי קביעת העובדה הזאת לא חשוב כלל אם נזקוף אותה על חשבון גורמים פוליטיים או כלכליים. במשך השנים 1920-1929 עלתה ההכנסה הממוצעת של הקרנות ל- 600-700 אלף לא"י לשנה. ההכנסות הראו כל הזמן מגמה לעליה מתמדת או ליציבות קבועה. במשך השנתיים האחרונות ירדה ההכנסה הממוצעת של שתי הקרנות גם יחד בשעור של 26 אחוז בערך. אולם אם נבחון את הענינים מקרוב נבין, כי בתנאי השפעת הדפרסיה הכלכלית העולמית אין בתנודה זו שום דבר בלתי נורמלי. גם במדינות יציבות ישנן עליות וירידות בהכנסות המסים, וכל תכנית אשראי שקולה ומחושבה מביאה את התנודות הללו בחשבון.

כנגד שתי הנסיגות הללו יש לציין חזיון שלישי, שיש בו, לדעתי – כאמור למעלה – כדי להצעיד קדימה את הגשמת תכניותינו, כוונתי להצעת ממשלת המנדט בדבר הבטחת מלוה- פתוח לא"י. מבחינת הצעה זו התנהל החלק השני של המו"מ שלנו בלונדון. תוצאת המו"מ הזה לגבי עיננו אנו – ועל כן גם יחסנו לתכניות-הפתוח הקיימות של הממשלה – אינן ברורות עדיין, אולם לגבי הענין שברצוני לדון עליו כאן – אין ערך מכריע לתוצאות הממשיות של המו"מ במצב השעה. הגורם המכריע הוא – שממשלת המנדט ראתה לה בפעם הראשונה צורך מדיני ומעשי להשתתף ביצירת סכומי אשראי גדולים לשם התקדמותה הכלכלית של הארץ. בין אם הצעותיה הממשיות של הממשלה בתנאים הנוכחים מניחות את דעתנו או לא – הרי יש בכל זאת בהסכמתה הפרינציפיונית של הממשלה משום ערבון, כי לעתיד לבוא, בשעה שהסוכנות היהודית תזקק לעזרתה של הממשלה המנדטורית בחבר הלאומים ובסיטי לשם השגת אשראי לפתוח – תהא הממשלה מוכנה כבר להבין את הפוליטיקה ההתישבותית שלנו.

חובה לנו לדעת, כי המכשולים המכריעים בדרך ביצוע המלוה הבין לאומי של הסוכנות היהודית – מונחים פחות בצדדים הכלכליים של תכניתנו ויותר במכשולים מדיניים וטכניים-פורמליים. אלה הנימוקים, מבחינת המשפט והפורמליות, שנתעוררו ע"י האוצר הבריטי בשעת המו"מ בשנת 1928 – הם מהוים את הקושי הגדול ביותר על דרכנו. הפקידות היא תמיד ובכל מקום זהירה וקונסרבטיבית. הפקידות של המיניסטריונים לכספים, – מלבד זו שבארצות הזקוקות למלוה, – היא זהירה ושמרנית ביותר. תכונות אלה גוברות ביחוד אצל הפקידות של אותו המיניסטריון לכספים הבא לבחון את בקשת ההלואה המוגשת לו ע"י אחרים. אין כמעט שום חוג אחר, מלבד החוגים האלה, ששם תשלוט שלטון כה מוחלט השיגרה, זו האלילה בעלת העינים האדישות. כל ששונה מבחינה טכנית או משפטית מן המוסכם והמקובל, נראה כמכשול שאין לעבור עליו. מובטחני כי מבחינה כלכלית גרידא אין הערובות המוצעות מצדנו גרועות יותר מהתנאים המקובלים בעולם; שהמפעלים ההתיישבותיים, שברצוננו להגשים בעזרת ההלואה, אינם נופלים בערכם מהמפעלים המשמשים מטרה להלואות אחרות, ושהערבונות לתשלום הרבית אינם מובטחים פחות מבהלואות אחרות. אלא שהסוכנות היהודית היא גוף חדש מיוחד במינו לגבי המשפט הבין לאומי. גם אם הכנסותיה הרגילות תהיינה גדולות וקבועות – מבחינה משפטית-טכנית לא ישוו בכל זאת להכנסות מסים. את הקושי העיקרי אני רואה איפוא בהתאמת תכנית-המלוה הראשונה שלנו לתנאי המדיניות והמשפט שבשעה זו, ולא בתנאים הכלכליים.

לשם דוגמא והיקש על עניננו מן הראוי לתאר שוב, מבחינה כספית-פוליטית, את מלוה הפליטים הגדול שסודר ע"י ממשלת יון, זה שכבר עסקנו בו מבחינת ערכו ההתיישבותי. בתזכיר שהוגש ע"י ננסן, ושבעקבותיו טפלה המחלקה הכספית של חבר הלאומים בשאלת האשראי להתישבות הפליטים היונים – מדגיש המחבר רק את ההכרח המדיני והאנושי שבסידור המלוה הזה. הדין וחשבון שנמסר לועדה הכספית שליד חבר הלאומים ע"י חבר הועדה פרמנטיה, שהלך לשם כך ליון, מתאר את המצב הכללי ביון. נקודות מספר שבדין-וחשבון זה יש בהן לעניין אותנו באופן מיוחד. ראשית: בזמן הגשת הדין וחשבון הנ"ל היו הערבונות היוניים, לרגלי האינפלציה, נתונים בסכנה חמורה של ירידת ערכם.

במרץ 1923 עלתה לירה אנגליה אחת 150 דרכמונים, בדצמבר – 209, במאי 1924 – 226 ובספטמבר 1924 – 257. שנית: בתקופת הדין-וחשבון היתה יון עמוסה – לפי חשבוני – 32 הלואות ממשלתיות אחרות, שנלקחו בתקופות מוקדמות יותר והיו מובטחות ע"י משכנתא ראשונה ושניה על הכנסות המכס, המסים ומונופוליות שונות. שלישית: החלק של החוב העותומני, החל על יון, עוד לא נקבע כלל. רביעית: המחוזות התורכיים לשעבר, שעל יסוד הכנסותיהם רצתה הממשלה לבסס את המלוה לסדור הפליטים – דבר ספוחם ליון עוד לא אושר ע"י חוזי השלום. חמשית: לרגלי המצב המשקי והכספי – היה הכרח להביא בחשבון את האפשרות של משברים ותנודות גדולות בהכנסות המסים שעליהם עומד להתבסס המלוה. קושי זה יהיה בולט ביותר אם נעמיד זו לעומת זו את שלש ההצעות שהוצעו באופן רשמי לועדה הכספית שליד חבר-הלאומים, ושבהן מפורטות הכנסות המסים המשמשות ערובה להלואות הישנות של יון, אלה שנלקחו אצל הועדה הכספית הבין-לאומית. ב-4 למאי 1923 חשבה הממשלה היונית בדין וחשבון שהוגש למזכירות חבר-הלאומים את סכויי ההכנסות כדלקמן: הכנסות ממונופול הטבק, מכס העצים, מכסי הנמל, והכנסות מכס כלליות – 1355 מיליון דרכמות; עודף מהלואות הישנות שתשלום רבית לא חל עליו – 450 מיליוני דרכמות. ביוני 1923 קבל פרמטיה דין וחשבון שני, שלפיו הוערכו ההכנסות בסכום 1,009 מיליונים והעודף החפשי מרבית בסך סך 249 מיליונים דרכמות, כלומר, סכום קטן מהקודם ב-50 אחוז כמעט, הועדה הכספית הבין-לאומית העריכה את ההכנסות הללו בסך 1,040 מיליוני דרכמות ואת העודף החפשי ממסים בסך 130 מיליון, כלומר שוב הפחתה ב-50 אחוז לגבי הצעתה השניה של הממשלה היונית. שישית: יון עמדה אז בפני שאלה מכריעה בדבר צורת המדינה: אם תהיה מלכות או רפובליקה. איש לא יכחיש את העובדה, כי בתנאים כאלה פועלים במידה רבה כל-כך גורמים בלתי ידועים, בלתי בטוחים ושליליים – שכל פעולה כספית בשעה כזו היא חסרת סיכויים. אולם על אף כל אלה נמצאו – לרגלי הרצון הטוב מצד העמים וחבר הלאומים, וע"י השתתפות הפעילה של בריטניה הגדולה וארצות הברית – האמצעים והדרכים כדי להתגבר על הנימוקים הטכניים והמשפטיים של כל הפקידים והמומחים השמרנים וליצור את הבסיס המדיני-כלכלי למפעל התישבות לאומי ואנושי גדול. לכל אחד מהקושיים, שנגרמו ע"י המצב, נמצאה תרופה מיוחדת, ומלוה הפליטים משנת 1924 הצליח הצלחה גדולה מבחינה כספית והתישבותית. הנה תכנית המלוה של יון, מהצד הכספי, בצורת סכות תמציתי:

1. באמצעי המלוה יש להשתמש אך ורק לשם השקעות פרודוקטיביות.
2. זכות השמוש בכספי המלוה נתונה בידי ועדה מיוחדת, הקרויה ועדת ההתיישבות, וזו מורכבת מאמריקני אחד, בא-כוח אחד של חבר-הלאומים ושני יונים.
3. הקרקע אשר תוקצה ע"י הממשלה היונית לצרכי התישבות הפליטים, או זו שתרכש למטרה זו, וכמו כן הישובים אשר יוקמו על הקרקע הזאת – עוברים לרשותה של ועדת ההתיישבות. ורק לאחר ההלואה תשולם – יוחזרו הנכסים הללו לרשות המדינה היונית.

1. בתורת ערבון לתשלום הרבית של המלוה תמשכן הממשלה הכנסות ידועות של מסים, סוגי מכס ומונופולין שאין עליהם עדיין משכנתא.
2. תשלום החוב של המתיישבים עצמם יהיו שמורים לתשלום הרבית.
3. לפחות 25 אחוז מהמלוה בת 10 מיליוני הלירות – יגויסו ביון גופא.

נסיון המלוה לצרכי סדורם של פליטי יון – יוכל להיות לנו לעינים בהערכת האפשרויות והתנאים של אותו מלוה שאנו רוצים להשיג. נקודת המוצא בסדור המלוה שלנו צריכה להיות העובדה שכבר ציינתי לעיל, לאמור: אעפ"י שאפשר כי התנודות בהכנסות קרנותינו תהיינה קטנות יותר מהתנודות שבהכנסות המסים, ואעפ"י שיש יתרון לקרנות שלנו – לעומת הכנסות ממסים – בזה שסכנת התנודה בהכנסות צפויה אצלנו בבת אחת מכמה ארצות – הרי מבחינה טכנית אין בכל זאת להשוות את הכנסות הקרנות להכנסות המסים. הכנסות הקרנות שלנו, בניגוד לתכנית המלוה היונית, אינן צריכות לשמש מקור לתשלומי רבית, אלא תפקידן לשמש ערובה שהכסף יהא מוצא באופן נכון וגם למלאות את ההפרש – אם לא תהיה אפשרות להוציא מהמפעלים המשקיים את הכסף שהושקע בהם. בדרך כלל מיוסדים תשלומי הרבית על הרוחים מהמפעלים המשקיים. מכאן נובעת ההנחה השניה: אם ברצוננו לסדר את המלוה בצורה שתבטיח את הוצאות האמורטיזציה ותשלום הרבית – צריכים כספי המלוה להיות מוצאים למפעלים אשר ההון המושקע בהם חוזר ומתחדש חליפות. כדי להשיג את ההכנסות הממוצעות, שבהן יהיה ההפרש בין רבית הפסיב והאקטיב קטן ביותר, ואנו לא נהיה נאלצים להוציא מתוך תחומי פעולתנו את השטחים החיוניים שבכוחם לתת רק רבית נמוכה (כמו, למשל המשק הקבוצי החקלאי) – עלינו לדאוג לכך שכספי המלוה יצאו לשמוש לפי צרופים שבתוצאתם תובטח הרבית הממוצעת. בשים לב אל האופי המשפטי הבלתי-רגיל של נושא-המלוה, הסוכנות היהודית, שאינה מדינה ולא בעלת זכויות מדיניות עליונות – יש לחפש ערבות-בינים מצד בנקים אשר תבטיח לזמן הראשון תשלומי האמורטיזציה והרבית בזמנם. אמצעים אלה עלולים אמנם ליקר את המלוה באחוזי תיווך נוספים, בכל זאת יש להביא אותם בחשבון לגבי מפעל האשראי הבין-לאומי הראשון של הסוכנות היהודית.

על יסוד נקודות המוצא הנ"ל אנו יכולים לתאר לנו את מהלך הפעולה שלנו בקוים כלליים אלה: לאחר שתכנית המלוה תאושר ע"י מחלקת הכספים והמועצה של חבר הלאומים – יבוצע המלוה. אי-אפשר לקבוע כאן את הסכום הכללי ואת שער הרבית, אולם ברור כי סכום המלוה אינו צריך להיות יותר מפי עשרה של 40 אחוז מהכנסות הקרנות, ושער הרבית אינו צריך להיות גבוה מ-6 אחוזים. ההכנסה הנקיה של המלוה תשמש הון רגיל בשביל בנק להתישבות ולמטעים. הנהלת הבנק הזה, שיעמוד ברשות עצמו, תורכב מששה חברים: בא-כוח אחד של חבר-הלאומים, בא-כוח אחד של ארצות-הברית, בא-כוח אחד של ממשלת המנדט – ושלשה באי-כוח מצד הסוכנות היהודית. במקרה של קולות שקולים, יכריע נשיא ההנהלה – ב"כ אמריקה או חבר הלאומים. ע"י זה נקבע בבירור, שכל סכום ההלואה יושקע במפעלים פרודוקטיביים, הבנק יתן אשראי לזמנים ארוכים וקצרים למטעים (תפוחי-זהב, אשכוליות, בננות וכו') בני 20 דונם ופחות, אם ההלואה היא למשך שלש שנים – יש לקבוע רבית בת 6 אח', אם לזמן ארוך יותר – 7-8 אחוזים. משקים חקלאיים מעורבים יקבלו לא יותר מ-50 אחוז של ערכם הרשום בפנקסים – נוסף על 50 האחוז של הכנסתם הנקיה. שעור הרבית בשביל סוג משקים זה אינו צריך לעלות על חמשה אחוזים באשראי של השקעה והשבחה לכמה שנים. לגבי הלואות לזמנים ארוכים למטרות התיישבות – שיעור הרבית אינו צריך לעלות על זה שנקבע בחוזים בין מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ובין המתיישבים. ואשר לחברת לרכישת קרקעות של הסוכנות היהודית – יש לקבוע את שעור הרבית בגובה שמשלמות באופן נורמלי חברת הכשרת הישוב וקרן הקיימת לישראל.

את סוגי האשראי יש לארגן במחלקות מיוחדות של בנק המטעים וההתיישבות.

הסוכנות היהודית מתחייבת לגייס 20 אחוז מסכום ההלואה, כלומר 600,000 לא"י – בעצמה באופן ישר או ע"י קוני אגרות-החוב בתוך הישוב, לפי הערכת ה' הופיין, מנהל האפ"ק, מגיעים כיום פקדונות היהודיים לזמנים ארוכים, שאינם מושקעים בשום מפעלים רק מתוך חוסר נייר-ערך ארץ-ישראלי בטוח – למיליון לירות.

הנהלת הבנק תוכל לתת – מלבד הון המניות של הבנק – את הערבות דלקמן:

1. כל המטעים והמשקים הנוצרים ע"י הסוכנות היהודית בעזרת הבנק ואשר הסוכנות היהודית מתחייבת להשאירם ברשותה של הנהלת הבנק עד לפרעון כל ההלואה;
2. כל הקרקעות בעיר ובכפר, אשר נרכשו או הושבחו בעזרת הבנק ואשר החברה לרכישת הקרקעות של הסוכנות היהודית מוסרת אותן לרשות הנהלת הבנק עד לפרעון כל סכום ההלואה (ערך הקרקעו האלו עולה, כידוע, באופן מתמיד עם התקדמות ההתישבות);
3. כל שאר האקטיבות של הבנק.

תשלומי הרבית של הבנק יתבססו על:

1. הרוחים והקרן השמורה של בנק ההתישבות והמטעים;
2. התמיכה הנתנת מקרן הסוכנות היהודית, אם הרוחים הנורמליים של הבנק ישאירו הפרש בין הרבית האפקטיבית והפסיבית;
3. המשכנתא הראשונה של ההכנסות הכרגילות של קרנות הסוכנות היהודית בסכום 300,000 לא"י או 10 אחוז מן ההלואה.

מלבד זה נוצרת חברת אשראי מיוחדת, שגם היא תהיה ערבה לפרעון הקרן והרבית של ההלואה, בחברה זו משתתפים:

1. הקהלות היהודיות וארגוני הקהלות הגדולים;
2. מוסדות סוציאליים יהודיים וחברות ההתיישבות (ג'וינט, יק"א, כי"ח וכו'),

אמנם התקציבים הרגילים של הקהילות והמוסדות והחברות – אינם נחשבים, לרגלי המבנה שלהם, כמקורות אמצעים גדולים לעבודת ההתיישבות בא"י, ואעפ"כ יתכן מאד שאפשר להניע את הגופים הללו להשתתף בחברה כזאת באחוז מסוים של הערבות הכללית.

התפקיד הראשון לשם ממוש ענין ההלואה – הוא: כנוס ועידה פיננסית ע"י הסוכנות היהודית, ובהשתתפות כל הגורמים הנזכרים – הקהילות היהודיות, הג'וינט וההסתדרויות החשובות האחרות – אשר תציע תכנית מפורטת של חברת האשראי לא"י ושל ההלואה הבין-לאומית בתמיכת הממשלה המנדטורית.

לאחר שתסתיימנה עבודות ההכנה – האין לקוות אז כי ממשלת המנדט וחבר הלאומים יתנו את ידם למפעל, אשר אף הוא, דוגמת ההתישבות היונית, הנהו מפעל התישבותי בעל ערך רב מבחינה אנושית ולאומית ובכוחו להכניס לחיים פרודוקטיביים מעמד שלם של אנשים צעירים ולפתח את כוחותיה הפרודוקטיביים של ארץ-ישראל? עבודת ההתיישבות של חבר-הלאומים ביון נסתיימה בחורף שעבר, והכוחות הקונסטרוקטיביים של החבר פנויים למפעל תרבותי גדול וחדש.

אנו יודעים יפה, כי שאלת היהודים אינה פרי משבר של השעה, דוגמת שאלת הפליטים היונים, אלא בחינת קטסטרופה סוציאלית וכלכלית מתמדת, ואי אפשר לתת לה פתרון ע"י פעולת התיישבות במשך שנים מעטות, אולם הקטסטרופה המתמדת הזאת, הגסיסה הממושכת של המוני היהודים באירופה המזרחית, מחמירה מדי שנה בשנה ע"י ההתרוששות ו דחיקת רגליהן של שכבות יהודיות חדשות מתוך המשק, ע"י הפרוליטריזציה שאיננה מביאה בעקבותיה אפשרויות של עבודה וע"י הנדידה חסרת המטרה, שאין לה בית קבול מסוים. העולם הולך ומתחלק, כמבטאו של ויצמן, לשני סוגי ארצות: ארצות אשר ההמונים היהודים נאלצים להגר מתוכן, וארצות שהגירת היהודים אליהן אסורה לפי החוק. בכל ארצות העולם כמעט מתעוררת שנאת היהודים בחריפות איומה ובצורה מאורגנת. נגד השתוללות זו ודחיקת רגלי היהודים, נגד קפוח זכויותיהם הסוציאליות, נגד השנאה הפוליטית – אין בידינו להקים סכר אחד מלבד זה שאנו מקימים כיום בידינו החלשות ובהתאמצות כל כוחנו בארץ-ישראל. לגבי חלק גדול של הדור היהודי הצעיר זוהי הדרך היחידה להגיע לחיים פרודוקטיביים ולהכרה עצמית מינימלית. אנו קוראים את הכוחות הבונים של העולם התרבותי להשתתף במפעל הצלה היסטורי זה. במצבנו אין לנו דרך אחרת מלבד זו – לדפוק על דלתות חבר הלאומים והצבוריות הבריטית עד שנמצא אוזן קשבת.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.