דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ג

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ג משנה ג · >>

פרק ג משנה ג

שלשה שאכלו וכו'. יש לשאול למה נחשב כאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, הרי בפסוק שהביא לראיה לא נזכר שם החטא שלא אמרו על שלחן דברי תורה, וכן קשיא למה נחשב כאשר אמרו על שלחן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, ועוד שאמר כאלו אכלו מזבחי מתים ובקרא לא כתיב זבחי מתים רק קיא צואה, מנין לומר שלשה דוקא ולמה לא אמר שנים כמו שאמר למעלה שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכאן אמר שלשה:

דע כי כל הנמצאים והעולם ומלואו הכל הוא אל הקב"ה דכתיב (תלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה ונתן אל האדם הארץ ומה שבארץ דכתיב (שם קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כי האדם אין ראוי שיהיה לו יותר רק מה שהוא בארץ. ולפיכך אמר בכאן כי השלחן אשר אמרו עליו דברי תורה זה השלחן הוא אל הקב"ה, כי השם יתברך הוא שמפרנס את הנבראים כולם, רק שעם זה שהוא הש"י מפרנס הנבראים לא נחשב שלחן גבוה כי הארץ לבני אדם, ומפני שהתורה היא למעלה מן השמים ואם השמים הם שמים לה' כל שכן וק"ו שהתורה שהיא לה' והשלחן אשר אומרים עליו דברי תורה הוא אל הש"י מפני התורה, ועל ידי זה זכו בני אדם משלחן גבוה. דומה למלך בשר ודם אשר מה שאוכלים עבדיו לא נקרא זה שהוא של עבדיו דאינו ממון של עבדיו, רק נחשב ממון גבוה והוא מפרנס עבדיו אשר עובדים אותו, ודבר זה מצד התורה אשר התורה היא אל הש"י כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השלחן אשר מדברים עליו דברי תורה הוא אל הש"י ובני אדם אוכלין עליו משלחן גבוה זכו כמו מלך שמפרנס עבדיו. ואם לא אמרו עליו דברי תורה, אף כי הוא יתברך מפרנס הנבראים נחשב זה כי נתן להם פרנסה ומתפרנסים בעצמם, וע"י דברי תורה נחשב השלחן שלחן גבוה וזה אמרם ג"כ (שמות, יח) ויבא אהרן וגו' לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים אמר רבי אבין כל הנהנה מסעודה שת"ח מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה שנאמר ויבא משה ואהרן וגו' וכי לפני האלקים אכלו אלא מלמד וכו', ודבר זה ג"כ כי מצד שהת"ח הוא עם הש"י ואינו בכלל השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ובסעודה אשר לפני הש"י הוא שמפרנס הכל כאשר אפשר לומר שהסעודה היא אל הש"י מצד הת"ח אשר מסיב בה נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כלומר שהש"י מפרנס אותם מעצמו ומכבודו כי מאחר שנחשב שהשלחן הוא אל הש"י, כי תכף ומיד שאין אתה אומר כי הארץ נתן לבני אדם כמו הסעודה שת"ח מסיב בה אז משלחן גבוה זכו, נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה כי זה הוא הפרנסה מן השכינה ומבואר הוא:

ועוד יש לך לדעת, כי הש"י הוא המלך אשר כל מלך מפרנס עמו והמלך אשר הוא בשר ודם מפרנס עמו בצרכי הגוף כי הוא בשר ודם, אבל מלך העליון אשר ברא הגוף והנפש הוא מפרנס שניהם הגוף והנפש, וכמו שנתן הש"י פרנסת הגוף כך נתן התורה פרנסת הנפש כי נפש בלא דעת לא טוב, ולכך מיד שבא הש"י למלוך על ישראל, אמר אנכי ה' אלקיך ונתן להם התורה שדבר זה פרנסת הנפש אחר שנתן להם פרנסת הגוף הוא המן, ולפיכך השלחן שמדברים עליו דברי תורה שפרנס בהם הש"י את ישראל ומצינו אצל התורה לשון פרנס כמו שאמרו בחגיגה (דף ג:) פרנס אחד אמרם, השלחן הזה שמדברים עליו ד"ת הוא מיוחס אל הש"י, לפי שאוכלים עליו עבדי הש"י אשר מקבלים פרנסתם מן הצד שלהם הן פרנסת הנפש הן פרנסת הגוף. אבל כאשר אין מדברים עליו דברי תורה, והרי אי אפשר שמיחס שלחן זה אצל הש"י כי הש"י מפרנס הגוף ומפרנס הנפש, ואי אפשר ליחס השלחן אל האדם עצמו כי כל שלחן של אדם דומה לעבד שמקבל פרס מן המלך, לכך נחשב זה כאלו אכלו מזבחי מתים שהרי אין כאן פרנסת הנשמה רק הגוף שהוא מת ולכך מתיחס השלחן הזה שאכלו מזבחי מתים. וזה ג"כ כל שלחן שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו השכינה, כי הש"י הוא שמפרנס השכל וכמו שאמרו (ברכות דף יז:) עה"ב אין בו אכילה ושתיה רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, ולכך אמרו כל סעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה, וכאשר התלמיד חכם בסעודה כמו שמקבל הגוף פרנסתו כן מקבל השכל פרנסתו והוא זיו שכינה ופי' זה נכון. אמנם מה שאמר ג' דוקא ולא שנים, דבר זה כי אמר על שלחן אחד, ואפילו אכלו על שני שלחנות אין חלוק רק כאשר הם מצטרפים יחד ואמרו עליו דברי תורה נקרא זה שלחן אחד, כי גורם דבר זה מה שנצטרפו על שלחן אחד שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה ודאי, להיות שלחן גבוה אחד כשם שהמזבח היה אחד ולא היה כאן ב' מזבחות רק מזבח אחד לאל אחד, ואין נקרא שלחן אחד רק ע"י שלשה, כי שנים הם מחולקי' ואין למספר זה מאחד כלל, ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו שנים במ"ם הרבוי כי שנים תחלת הרבוי ולכך יבא מלת שנים במ"ם הרבוי. ויש לך להבין עוד בחכמה איך שנים הם רבוי ולא יתאחדו ושלשה יש להם התאחדות כאלו הם דבר אחד, ולכך יבא מספר שלשה תמיד על דבר שיש להם חבור ביחד ולא כן שנים. וזה תוכל להבין בצורה כאשר תניח שני קוים זה אצל זה אין זה נראה כאחד כלל בעבור שלא יתאחדו הקוים כמו זה הרי אין כאן דבר אחד, אבל כאשר אתה מניח שלשה כמו זה הרי הקוים הם מתאחדים ודבר זה נקרא דבר אחד ולפיכך בשנים אין צירוף ולא כן בשלשה כי מספר זה יש צירוף. ועוד השנים הם כנגד שתי הקצוות שהם הפכים כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי ואין בהם אחדות כלל שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות, ולא כן שלשה כי ע"י השלשה יש חבור שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים ושני דברים שהם הפכים כמו השחור והלבן ותניח עוד צבע שלישי כמו האדום הרי צבע זה הוא ממוצע שאינו שחור ואינו לבן והוא ממוצע ביניהם וע"י זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם, ולכך על ידי שלישי יש חבור להם. ומפני שהכתוב אמר זה השלחן אשר לפני ה' ולפני הש"י אין שייך רק שלחן אחד לא שלחן מחולק, ולכך צריך שיהיה שלשה. ואע"ג כי לענין תורה אמרו למעלה כי שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם, אינו דומה בודאי לענין זה שנאמר שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה אי אפשר שיהיה רק שלחן אחד, כי המזבח הוא אחד לאל אחד וכבר אמרנו כי מספר ג' יש לו חבור:

ועוד יש לדעת כי עבדי המלך הם רבים והם למלך שהוא אחד, ולפיכך ראוי שיהיה דבר זה דוקא למספר שלשה כי שלשה יש להם חבור ביחד, כי כן ראוי לעבדי המלך שהם רבים שיהיו מתחברים ויהיו לאחד, שהמלך שהם עבדים לו הוא אחד. ודבר זה עצמו מה ששלשה חייבין לזמן מטעם אשר אמרנו, כי שלשה יש להם צרוף ביחד כמו שהתבאר למעלה, וסעודתן הוא מן הש"י אשר מפרנס הנבראים, ולכך השלשה יש להם חבור לזמן לומר נברך. וכאשר מדברים על השלחן דברי תורה אז נחשב השלחן יותר כאלו אכלו משלחן גבוה, והראיה שהביא מן הכתוב אף על גב שלא כתב בקרא שאוכלין על שלחן, וגם לא כתיב שהם שלשה רק במזבח קאי. אין ראיות התנא רק שמזבח נקרא שלחן שעליו לחם הקב"ה, שאלו לא נקרא המזבח שלחן אי איפשר לך לומר כי שלשה שאכלו על שלחן אחד כאלו אכלו משלחנו של מקום, דמה ענין שלחנו של מקום לכאן דשלחנו של מקום מזבח הוא שזובחין עליו או מזין עליו, אבל עתה שנקרא המזבח שלחן על שם הלחם שעליו, ג"כ השלחן שעליו סעודת האדם שלחנו של מקום כאשר אומרים עליו דברי תורה ונחשב כאלו אכלו משלחנו של מקום מן הטעם אשר התבאר. ובדבר זה אין צריך ראיה כלל כי הם דברי שכל, רק עיקר הראיה מנין לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, דאם לא שייך שלחן כלל כלפי מעלה לא יתכן לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, וכיון דשייך שלחן אצל הקב"ה שוב אנו אומרים מסברא שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה כמו שפרשנו למעלה. ועוד אי לאו ללמדינו בא כי שלחנו של אדם נחשב ג"כ שלחנו של מקום, למה קרא המזבח שלחן ולא כתב זה המזבח אשר לפני ה', אלא ללמוד כי שלחן האדם ג"כ נחשב כמו שלחן המקום ובודאי דבר זה כשאומרי' עליו דברי תורה וזה ידעינן מסברא בלבד וזהו הפי' האמיתי, ואל תטריח עצמך לדרוש המקרא כלל וכמו שהתבאר סיפא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ואמרו עליו דברי תורה, כך יתבאר גם כן רישא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ולא אמרו עליו דברי תורה, ומן הסברא היה לו לשנות קודם הסיפא שלשה שאכלו ויש ביניהם דברי תורה, רק מפני ששנה לפני זה שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, קבע אחריו שלשה שיושבים ואוכלים ואין ביניהם דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. וזה כי מפני שראוי שיהיו מדברים על השלחן דברי תורה כאשר הם שלשה כמו שאמרנו כי ראוי שיהיה הכל אל הש"י, וכאשר אין מדברים עליו דברי תורה הרי השלחן הזה יש לו הסרה מן הש"י, אשר היה ראוי להעלות השלחן זה עד שיהיה לפני הש"י, וכל הסרה מן הש"י הרי הוא נוטה אל הע"ז כי הע"ז הוא סלוק והסרה מן הש"י. ולפיכך אמר שאם אין מדברים עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, שהרי מסלקים השלחן שלפני הש"י לצד אחר. ומביא ראיה מן הכתוב שאמר כי כל שלחנות וגו' וראיה זאת שנקרא מה שמקריבין עליו שלחן כמו שנקרא שלחן הקב"ה שלחן גבוה, כי אלקים אחרים הם, ולפיכך השלחן הזה שאין עליו דברי תורה והוא מוסר מן הש"י הוא השלחן אשר הוא שייך לע"ז הוא מזבח לע"ז, שהרי קרא הכתוב המזבח לע"ז שלחן א"כ המזבח והשלחן הוא דבר אחד דלא בחנם נקרא מזבח ע"ז שלחן, אלא להכי הוא דאתי כי שלחנו של אדם שאין עליו תורה זבחי מתים הוא, ומאחר ששלחן זה הוא לע"ז נחשב כמו מזבח לע"ז בודאי. והכתוב אמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה ולא אמר כי כל שלחנות מלאו זבחי מתים, ובשביל זה מפרשים פירושים רחוקים מאוד, ולא ידעו פירוש הכתוב מה שאמר בלי מקום אבל הכתוב קרא קרבנות שלהם שהם זבחי מתים קיא צואה בלי מקום, וזה כי קרבנות שלהם הם כמו קיא צואה, שקיא צואה שהוא יוצא מן האדם אין ספק שהוא יוצא מן האצטומכא בשביל שהוא זר ונכרי אליו, שאם לא היה זר ונכרי אל האדם היה נשאר באצטומכא, אבל בשביל שהוא זר יוצא מן האצטומכא, וכך הקרבנות שהם מקריבים לאל זר שאינם אלהות שנקראת עבודה זרה הוא קיא צואה שהיא זרה לאדם, ולא שתהיה נקראת צואה שהצואה שהוא בדרך הטבע ומנהגו של עולם אינו זר ונכרי שכך הוא מנהגו של עולם, אבל קיא צואה שהיא זרה ונכרי' מן הטבע היא זרה לגמרי. וזה שאמר בלי מקום, כלומר שכל דבר בעולם אשר ברא הש"י יש לו מקום אשר הוא נברא עליו שהוא מדריגתו ומקומו וכמו שאמרו אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום וכמו שיתבאר עוד בעז"ה, אבל לדבר זה אין מקום לו שכ"כ הוא זר, לפיכך קראו קיא צואה שהוא בלי מקום, ר"ל כמוציא קיא צואה בעבור שהוא נכרי וזר ואינו בסדר העולם אין לו מקום בעולם כלל ואין האצטומכא מקבל אותו ואינו מקום לו ולכך יוצא ממנה שאינה סובל אותו, וכך קרבנות שלהם שהם זבחי מתים הם בלי מקום שהם זרים ונכרים שכך נקראו קרבנות עבודה זרה ולכך אין מקום להם. ומה שאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה יש לפרש על הפלגות המאוס והתעוב של שלחנם כמו שדרך הכתוב בכל מקום להפליג, אבל עיקר הפירוש כמו שאמר אחר כך בלי מקום שהדבר שיש לו מקום הוא מוגבל, שזה ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו, אבל הדבר אשר הוא בלי מקום כמו ענין הע"ז שאין לו מקום כלל בעולם שהוא יוצא חוץ מסדר העולם ומאחר שאין לו מקום אינו מוגבל, ולפיכך כל השלחנות שלהם מלאו קיא צואה כלומר שאין כאן דבר מגביל. אבל מזבח הש"י הקרבנות שעליו אין לומר עליהם כי הוא מלא, אחר שהקרבנות של הש"י יש להם מקום, וכל אשר יש לו מקום הוא מוגבל מצד שהמקום יגביל את אשר בתוכו ולא יאמר על זה כי השלחן מלא בלי מקום. אבל שלחנות ע"ז מלאים קיא צואה בלי מקום ופירשנו בלי מקום כלומר שאין מקום לקרבן שלהם ולפיכך לא יוגבל. וכל הדברים האלו יש להבין ממה שהש"י נקרא מקום ופירושו שהוא יתברך מקומו של עולם בכלל, ודבר זה שהוא תקרובת של ע"ז והוא יוצא מן הש"י שהוא מקומו של עולם הוא בלא מקום בודאי. ומפני זה תבין מה שאמר כאלו אכלו משלחנו של מקום ולא אמר משלחנו של הקב"ה, וכל זה כדי ללמוד לך על הרישא שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' כי אלו יוצאים מרשותו של הש"י שהוא מקומו של עולם, וכל המקומות תחת המקום הוא הש"י אשר הוא כולל כל המקומות, ואין לקרבן שלהם שהוא לע"ז מקום ולכך נחשב שלחנות שלהם מלא קיא צואה אע"ג שאין השלחן מלא, כיון שאין לקרבן של ע"ז מקום בעצמו אשר המקום מקיף ומגביל את הדבר אשר בתוכו ופירוש ברור הוא ואין ספק כלל: