דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ב

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ג משנה ב · >>

פרק ג משנה ב

רבי חנינא סגן הכהנים אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. יש לשאול בזה מה ענין מאמר רבי חנינא סגן הכהנים אל מאמר עקביא בן מהללאל, ועוד אף כי דבר הגון וראוי להתפלל בשלומה של מלכות, אבל מה שאמר שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולא היה די לומר שאלמלא מורא מלכות אין הבריות יכולים לעמוד:

כאשר תתבונן בענין הבריאה, תמצא האדם שיש לו שנוי בבריאתו מה שלא נמצא בשאר הנבראים, שכל שאר נבראים נבראו הרבה ביחד והאדם נברא ביחידי, ויותר מזה שאף הנקיבה שלו שהיה ראוי שתהיה נבראת בפני עצמה עם האדם ולא היה זה רק נברא האדם יחידי. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז.) ת"ר לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו אבד את כל העולם וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים כל העולם כולה ומפני הבריות שלא יאמר אבא גדול מאביך ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה ומלך מלכי המלכים טובע כל אחד בחותמו של אדם הראשון ואחד מהם אינו דומה לאחר ולפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ע"כ. ולפי הנראה כי הטעם הוא, כיון שמאדם אחד יצא כל העולם א"כ המאבד נפש אחת מישראל כאלו מאבד כל העולם כולו, ואם הטעם כך קשיא כי אין זה הוכחה כלל, שהרי משמע אם לא היה נברא האדם יחידי לא היה נראה שהאדם הוא כל העולם, שהרי גם מן השני יצאו וא"כ עכשיו שאין האדם נמצא בלבד רק אחרים ג"כ למה נחשב המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד כל העולם, ועוד סריס וזקן למה נחשב כל העולם. אבל פירוש הדבר הזה, כי לפי מציאות העולם וציור החכמה לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד ולא יותר, וכשם שראוי לפי ציור החכמה שיהיו שאר המינים הרבה כך ראוי שיהיה נברא האדם יחידי. כי האדם הוא מלך בתחתונים, ודבר זה ידוע כי ראוי שיהיה המלך אחד כי אין ראוי שיהיו שני מלכים. ודבר זה נתבאר בדברי חכמים שאמרו (חולין דף ס.) אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. ומפני שהוא מלך בתחתונים הנה מצד צורת העולם שכך מסודר מן הש"י ראוי שיהיה האדם יחידי, ולפיכך המקיים אדם אחד כאלו קיים כל העולם. וכן המאבד אחד כאלו אבד כל העולם. ועוד כי האדם הוא צורת העולם ומשלים אותו ובשביל האדם נבראו כל התחתונים, ובבריאת העולם ובסדר שלו האדם נברא יחידי, כי כך ראוי מצד ציור העולם כי הצורה היא אחת בלתי מחולקת ולפיכך נברא האדם יחידי, ולפיכך אדם אחד נחשב כל העולם כולו, והמקיים אחד מישראל כאלו קיים כל העולם כולו והמאבדו כאלו אבד כל העולם כולו, וכל זה מפני חשיבת האדם שהאדם יחידי הוא כל העולם:

וקאמר מפני הבריות וכו', ואף כי בלאו הכי ג"כ קצת כהנים וקצת לוים וקצת ישראלים, וא"כ מה היה יותר אם היה התחלת האדם יותר מאחד. כי אין דבר זה קשיא, כי מפני שיש התחלה אחת אף על גב שהם מחולקים בצד מה, ההתחלה שהיא אחת מאחד אותם ומקשר אותם עד שהם אחד ולא יפול ביניהם גרוי, אבל אם היה להם שתי התחלות היה נופל החלוק והגרוי ביניהם. וקאמר עוד מפני המינים שלא יאמרו שתי רשויות. וזה כי על ידי שכל התחתונים הם נתונים תחת רשותו והאדם משלים את כולם בשביל זה העולם הוא אחד כמו שבארנו למעלה ג"כ, לפיכך אף אם הרבה נבראים בעולם כיון שהאדם משלים כל הנבראים ובאדם אחד נחשב העולם כולו שהוא אחד, ואם היו שנים אם כן היה העולם מחולק ולא אחד, והיו אומרים כי מן הפועל שהוא אחד לא יצא רק פעל אחד, ולפיכך היו אומרים כי ההתחלות הם יותר מאחד שלא יצא עולם מחולק מפועל אחד, לפיכך נברא האדם יחידי שעתה מורה העולם שהוא עולם אחד על פועל אחד. ואמר עוד להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים וכו', ואין הפירוש שבשביל כך נברא יחידי כדי להגיד לך גדולתו של הקדוש ברוך הוא, כי אפשר שהיה נראה גדולתו של הקדוש ברוך הוא מצד אחר. אבל פירוש הדבר הזה כי אם לא היה נברא האדם יחיד לא היו הבריות השלמים דומים, עד שכולם יש להם צורת אדם הראשון ועם זה מתחלפים שאין האחד דומה לאחר, כי כך ראוי שיהיו בני אדם דומים בצורה אחת ויהיו עם זה מתחלפים בצורתם שאם לא כן לא היה מכיר עם מי היה מדבר בראשונה אם היה רוצה לחזור ולדבר עמו, ולפיכך ראוי שיהיו מתחלפים בצורתם. ומפני שנברא אדם הראשון יחיד והתולדות הם מתרבים לכך אינם דומים בצורתם לאדם הראשון, כי אדם יחיד היה ובתולדותיו יש רבוי, ומפני התרבות שלהם מיוחד כל אחד ואחד בצורה מיוחדת שכל אחד רבוי בפני עצמו, כי על זה יקרא ראשון ועל זה שני ועל זה שלישי וכן לעולם, והרי בכל אחד מה שלא היה קודם בריאתו. מה שלא היה כך אם לא היה נברא האדם יחידי שלא היה כאן התרבות, אבל כאשר נברא האדם יחידי ויש כאן תוספות על היחיד והתוספות הוא מה שלא היה קודם, כי יש התחלפות בין אחד ובין שנים וכן עד לעולם ודבר זה גורם התחלפות הצורה ויש כאן שנוי. ועוד כי כאשר נברא האדם יחיד, יש סגולה זאת לכל התולדות שיצא ממנו שיהיה יחיד כל אחד גם כן בצורתו, והנה מצד שכולם נכללים בשם אדם, הקדוש ברוך הוא טובע כל הבריות בחותמו של אדם הראשון, רק מפני שהיה אדם הראשון יחיד היה כל אדם דוגמתו בזה שהיה יחיד בצורתו ובודאי דבר זה שלא כמדת בשר ודם:

ואמר לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וזה שמצד ציור העולם ראוי שיהיה האדם נברא יחידי א"כ אדם אחד הוא כל העולם, ולא כמו שאר הנבראים שאין בכל אחד הכל כמו שהוא אצל האדם. ועל זה אמר בכאן כיון שכל אדם הוא כל העולם עד שמצד העולם היה די לעולם באדם יחידי ואין צריך לזולתו, ולפיכך אם לא היה מורא מלכות, כי המלך הוא מקשר ומאחד הכלל כי זהו ענין המלך שהוא מקשר ומאחד הכלל, כי מפני שגוזר טבע העולם שיהיה האדם יחידי בעולם, אם אין מוראו של מלכות איש את רעהו חיים בלעו עד שיהיה האדם כפי ציור העולם שכך היא הבריאה, שהרי כל אדם אומר בשבילי נברא העולם והוא בלבד ראוי בעולם, ולכך היה בולע את רעהו חיים עד שהוא נשאר לבדו, ולכך אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות שהוא מקשר האנשים הפרטים עד שהם מתחברים, ואם לא היה זה כל אחד בולע את רעהו חיים, כי כל אחד כל העולם ולכך היה האדם נמשך אחר זה והיה בולע רעהו חיים שלא יהיה נמצא רק הוא. וקבע דבר זה כאן, כי אמר שיסתכל האדם מאין בא ולאן הולך לא יבא לידי חטא, ורצה לומר כי צריך האדם מאוד מאוד שיסתכל באלו ג' דברים, כי לפי טבע הבריאה האדם יש לו גבהות עד שמפני גבהות שלו איש את רעהו חיים בלעו, ולפיכך סדר אחריו דברי רבי חנינא סגן הכהנים שאמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו' כלומר לב האדם תמיד נוטה אל הגבהות, ואלמלא מוראה של מלכות וכו' היה כ"כ לב האדם נוטה אל הגבהות עד שכל אחד רוצה שיהיה הוא הכל ולא יהיה נמצא בריה בעולם עד שהוא יהיה יחידי, וכל זה מפני גבהות לב האדם שלא ירצה להיות אחר עמו בעולם. ודבר זה בשביל טבע הבריאה כמו שאמרנו שהסדר נותן כך שאדם יחיד הוא כל העולם, ולכך בא המאמר הזה אחריו לומר לך שצריך לאדם הסתכלות גדול, ואם לא יסתכל בשביל גבהות לב האדם בעצמו שהוא נברא יחיד בשביל שיש בו סימן מלכות שהמלך הוא יחיד, יש לחוש שלא יבא לידי רום לב מאחר שהוא מלך יחידי. א"נ מפני שאמר עקביא הסתכל בג' דברים וכו' שמפני גבהות לבו של אדם הזהיר את האדם שלא יבא אל החטא, וקבע דברי רבי חנינא אחריו שגם הוא אמר הוי מתפלל בשלומה וכו' שמפני גבהות לב האדם איש את רעהו חיים בלעו אלמלא מורא מלכות. וכל זה פירוש אחד הוא שנסמך המאמר הזה להודיע גבהות האדם, עד שאיש את רעהו חיים בלעו. אבל הפירוש שנראה ברור כי נסמכו יחד מפני כי עקביא בן מהללאל ורבי חנינא סגן הכהנים היו בזמן אחד ולכך הוקבעו ביחד, וכן נראה שקבע אחר זה דברי רבי חנניא בן תרדיון שנים שיושבים וכו' מפני שאלו היו בזמן אחד או קרוב לזמן ומסדר דבריהם ביחד כמו שסדר דורות הקבלה זה אחר זה, וזה עיקר הטעם כאשר תמצא דברים בלתי מקושרים ביחד הוא בשביל סבה זאת שהיו בזמן אחד או קרוב לזמן אחד ומסדר דבריהם ביחד:

שנים שיושבין וכו'. יש לשאול הראיה שהביא מן ובמושב לצים לא ישב שאינו נזכר בזה שהוא אינו עוסק בדברי תורה, ובאולי הוא כמשמעו שהוא מתלוצץ, ועוד קשה דהוי ליה להקדים שנים שיושבים ועוסקים בתורה ולמה התחיל באין ביניהם דברי תורה, ועוד קשה מה שהביא ראיה שהקב"ה קובע שכר לאחד שיושב ועוסק בתורה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, שלא נזכר שם שעוסק בתורה, גם לא נזכר קביעת שכר, ועוד קשה שאמר תחלה אין ביניהם דברי תורה ואצל אחד אומר ועוסק בתורה והוי ליה לומר אצל שנים גם כן ואין עוסקים בתורה או הוי ליה לומר אצל אחד גם כן ועוסק בדברי תורה. ופירוש זה שבא לומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה רק שהם מדברים דברים בטלים, כדרך בני אדם שיושבים ומספרים דברים מענין העולם והם דברים של מה בכך כי אי אפשר כאשר שנים יושבים יחד שלא יהיה ביניהם דברים, ועל זה אמר כי זה הוא מושב לצים כי אין ההתלוצצות רק דברי שחוק ודברי התול ואין בהם ממש, ולכך דבר זה שהוא יושב ומספר עם רעהו הם דברים שאין בהם ממש ולכך דבר זה הוא מושב לצים. אף ע"ג שאם היה אדם אומר לחבירו דברים שאינם דברי תורה רק ספורים שאין בהם ממש לא נקרא זה לץ, מפני כי הלץ הוא שנמשך אחר דברי שחוק שהאדם נהנה מאוד בדברי שחוק, וכאשר יאמר לחבירו דבר אין זה שחוק שהוא נהנה בו, אבל אם שנים שיושבים יחד ומספרים דברים של הבאי שאין בהם ממש אף האדם נמשך אחר זה והוא כמו דברי שחוק והתול שהאדם נמשך אחריו מפני הנאתו, כאשר שני בני אדם יושבים ומדברים דברי הבאי דבר זה הם דברים שאין בהם ממש שהאדם נמשך אחר זה כמו אחר שחוק שהאדם נמשך אחריו ביותר ולפיכך כל ישיבה של שנים שהם מדברים יחד ואין זה דברי תורה הוא מושב לצים. ועוד כאשר ראוי לדבר דברי תורה וזה כאשר הם שנים ביחד כי אז ראוי להם לדבר דברי תורה כי בשנים הם דברי תורה ביותר כמו שיתבאר, וכאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה כאשר ראוי להם דברי תורה, נחשב דבר זה בערך התורה מה שהם יושבים ועוסקים בשיחה מושב לצים לגמרי כאשר הם מסירים עצמם מדברי תורה אשר ראוי להם. ומביא ראיה ממה שכתוב ובמושב לצים, שהיה לו לומר ועם לצים לא ישב, שאינו דומה אל מה שאמר בדרך חטאים לא עמד שהדרך הוא שהולך עליו לחטא והוא התחלת החטא, וכיון שהוא התחלת החטא אמר הכתוב ובדרך חטאים לא עמד, שכך פירושו שכיון שהחוטא הולך על הדרך לחטוא אין לעמוד בדרך ההוא שההליכה היא התנועה אל החטא, אבל הישיבה אין זה מעשה נחשב כלל אל הליצנות, וא"כ למה אמר ובמושב לצים לא ישב, אם אין פירושו כמו שאמר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים ודבר זה תולה בישיב' כמו שאמרנו:

ומפני כי שנים הם כאשר הם מדברים דברי תורה היא תורה גמורה, שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה וזה נקרא תורה גמורה, וזה שייך בשנים שצריך להוציא הדבור בפה, אבל אחד אפילו אם מוציא מן הפה הרי אפשר שיהיה בלא דבור לכך אפי' אם מוציא הדבור בפה לא נקרא זה דבור של תורה כלל, ופעמים הרבה אינו מוציא מן הפה רק בעיון בלבד בלא דבור ולפיכך אין הדבור עיקר רק המחשבה, רק כאשר הם שנים שאי אפשר בלא דבור כלל, זה נקרא דברי תורה. ולפיכך נקרא זה עוסק בדברי תורה ולא נקרא כאשר הוא ביחיד, שהרי תמצא (בראשית, כז) ויאמר בלבו, (שמואל א', א) וחנה היא מדברת על לבה ואין זה דבור ממש. וזה מפני כי אצל היחיד הדבור והמחשבה שוה ולפיכך לא נקרא זה דברי תורה, רק כאשר הם שנים שאז נקראו דברי תורה. ולכך אצל שנים אמר שנים שיש ביניהם דברי תורה ואצל אחד אמר אחד שיושב ועוסק בתורה, לא קרא למוד של יחידי רק עסק בלבד. ומפני זה הטעם תקנו בברכה לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד בתורה, וזה מפני כי הברכה נתקנה על יחיד ולא נקרא זה למוד בדברי תורה רק עסק בדברי תורה:

ועוד יתבאר ההפרש שיש בין שנים ובין אחד, ולפיכך אמר ששנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה שרויה עמהם, כי כאשר הם שנים כבר אמרנו כי התורה שלהם נקראת דברי תורה לכך השכינה עם התורה, ודבר זה מבואר בתורה, כי תיכף ומיד שנתנה תורה לישראל צוה לעשות המשכן וכתיב (שמות, יט) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובמדרש (שמות רבה פל"ג) ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד ובקשה מן המלך ונטלה בקש ללכת אל ארצו וליטול אשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לפי שהיא יחידית אל תטול אותה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור ביניכם כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול אלא בכ"מ שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור ביניכם ע"כ. פירוש מה שהתורה נקראת בת, כי הבת היא תולדה מן האב ובאה ממנו, כך התורה הוציאה הש"י לפעל לסדר אותה כמו שהבת באה מעצמו של אב כך התורה ג"כ, לא כמו שיש סוברים כי הש"י נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם הש"י, אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת הש"י ולכך התורה מביאה האדם אל הש"י, והש"י עם האדם כאשר עוסק בתורה ולפיכך נקראת התורה בת להקב"ה. כי החכמה תקרא תולדה כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל, והביא ראיה מן בילדי נכרים יספיקו (ישעי' ב') ופירש הוא כי הכתוב רצה לומר שמספיקין בדעות ובתולדות אשר יולידו נכרים, בין כך ובין כך המושכל נמשל לתולדה וזהו הבת. ואמר שהיא יחידה כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך ואי אפשר שיהיה בענין אחר ומפני כך דברי תורה מיוחדים, וזה הטעם שהתורה היא אחת וכמו שיתבאר בפרק שנו בסופו:

ואמרו במדרש כי לכך התורה התחלתה בא' אנכי ה' אלקיך לומר שהתורה היא אחת, ר"ל שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים אי אפשר רק שיהיו כך ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל וזה מעלת התורה על העולם כי העולם יש כאן עולם שני עולם הבא ולכך העולם נברא בבי"ת אבל התורה היא אחת, כי א"א שיהיה דבר אחד אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר רק כך, ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך אבל אינו מחויב שיהיה כך ואפשר שיהיה בענין אחר ואז לא היתה התורה אחת, דבר זה אינו בתורה כי הדבר הראוי בלבד ואפשר שיהיה בענין אחר אין זה מיוחד, אבל דברי תורה מחויבים שיהיו כך ואי אפשר שיהיו בענין אחר והמחויב הוא מיוחד וזהו הבת היחידה. ומפני כך אי אפשר להפרד מן התורה, מאחר שיש אל הש"י צירוף מיוחד כמו זה אל התורה אין לזה הסרה כלל שהרי הדבר שהוא מיוחד אין נטיה ממנו לצד אחר, וזה שאמר להפרד ממנה אי אפשר אלא כל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור ביניכם, ודבר זה מורה לך כי הש"י עם התורה לגמרי. וזה שאמרו כי שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה השכינה ביניהם כי הש"י עם התורה לא יפרד מן התורה במה שהתורה מסודרת מן הש"י סדר מחויב ודבר זה אין הפרד והפרש מאתו יתברך. ואמר אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר, ואף כי הכתוב הזה אינו מדבר במי שהוא עוסק בתורה רק מדבר במי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, מ"מ הכתוב ר"ל שהוא מקבל עליו עול שמים דכתיב טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו, ואמר אח"כ לפרש העול הזה ישב בדד וידום כי נטל עליו, ופירוש הכתוב כי טוב לגבר אשר מקבל עליו עול הקב"ה והוא ישב בדד וידום כי נטל עליו, כלומר שנוטל ומקבל עליו גזירת הש"י ואין לך יותר שמקבל עליו גזירת השי"ת כמו מי שיושב ועוסק בתורה כי התורה היא גזירת הש"י על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא מקבל עליו גזירת הש"י אשר גזר על האדם. ובשאר מצות אין לפרש כי מצות יש בהם קום עשה ולא שייך בזה ישב בדד וידום, רק בתורה שאין נחשב זה עשיה והוא יושב ועוסק בתורה:

ואמר שהקב"ה קובע לו שכר כי נרמז זה בכתוב בזה שאמר שהוא מקבל עליו גזירת השם באהבה, ובודאי כל מי שמקבל גזירת הש"י הוא ראוי לתשלומין, כי מקבל עליו העול וכל עול הוא עיקר העבודה וכל עבודה הוא עומד לתשלומין, ומאחר שהכתוב אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, ואמר אח"כ ישב בדד וידום כי נטל עליו כלומר כאשר יושב יחידי ומקבל עליו גזירת הש"י וזהו העול וזהו קביעת השכר. וכן תמצא אצל אהרן שכתוב (ויקרא, י) וידום אהרן שקבל מדת הש"י בדמימה. ומיד קבל שכר כמו שדרשו (תו"כ שמיני) שלכך אמר אחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי ישראל אמור מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר דברו אל בני ישראל לפי שהושוו בדמימה שקבלו גזירת המקום באהבה כמו שפירש רש"י ג"כ ממדרש חכמים הרי קבלת הגזירה, הוא ראוי לקבל שכר יותר. ולפיכך אמר שאחד שיושב ועוסק בתורה קובע לו שכר, ודבר זה מפני שיושב יחידי ועוסק בתורה וזהו קבלת גזירתו אשר גזר עליו וזה ראוי לשכר דוקא, ומכ"ש כאן דכתיב טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו ישב בדד וידום וגומר, ומאחר שאמר טוב לגבר אין לך קביעת שכר יותר מזה, שאמר הכתוב שכאשר מקבל עליו גזירת המקום טוב אליו והוא קביעת השכר בודאי שקבע למי שעוסק בתורה. כי לא שייך לומר ישב בדד וידום כי נטל עליו שהוא מקבל גזירת הש"י, רק כאשר הוא עוסק בתורה ביחידי והוא מקבל בזה גזירתו יתברך אשר גזר עליו לעשות, וכל גזירה וכל עול הוא נזכר בודאי בתורה:

ויש ספרים גורסין מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה כולה שנאמר יש בדד וידום כי נטל עליו ע"כ, והוא גרסא יותר תמוה כי באיזה מקום נרמז שהוא כאלו קבל עליו כל התורה כולה, רק לפירוש זה אשר אמרנו היא גירסא נכונה מאוד כי מאחר דכתיב לפני זה טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו ואמר אח"כ ישב בדד וידום כי נטל עליו, ועול של הקב"ה הם מצותיו שהם כלם ביחד עול על האדם, וזה שהוא יושב ושונה נקרא שהוא מקבל עליו עול של הקב"ה, ולפיכך דבר זה שקול כנגד כל התורה שהיא עולו של הקב"ה. ויראה לומר כי בשנים אין הדבר הזה, כי לא נקרא שמקבל עליו עול הקב"ה רק כאשר הוא בדד ויחידי, כי כאשר הם שנים ודרך שנים להיות נושאים ונותנים ביחד בתורה לא נקרא זה שהוא מקבל עליו גזירת המקום, כי דרך שנים להיות נושאים ונותנים ביחד ואינו נחשב התורה כ"כ עול, אבל מי שישב בדד ועוסק בתורה דבר זה נחשב שמקבל עליו עול הקב"ה כאשר ישב בדד וידום, ולפיכך דבר זה כאלו קבל עליו כל התורה כולו שהרי הוא מקבל עליו עול הקב"ה. ומה שאמר ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, אף על גב שכאשר הוא עוסק בתורה והוא ישב בדד וידום הוא יותר מצד שהוא מקבל עליו עול הקב"ה וא"כ מה אפילו שאמר, דמכל מקום הוא רבותא מפני שהשכינה עם שנים ראוי שיהיה יותר כמו שאמרנו. וכך פירושו ומנין שאפילו אחד אע"ג שאין השכינה עמו מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר. ובספרים שלנו הגירסא ומנין שאפילו אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וגו', ולגרסא זאת מביא ראיה ששכינה עמו, וכיון שיש עליו עולו של הקב"ה ונחשב כאלו קיים כל התורה כולה אין ספק שהשכינה עמו שהרי הוא עבדו של הקב"ה ועולו עליו. ואפילו דקאמר הוא כפשוטו שר"ל אע"ג שאין הסברא נותנת שתהיה השכינה עמו כיון שהוא יחידי, אפילו הכי השכינה שרויה עמו ויותר מזה שהקב"ה קובע לו שכר שמקבל עליו עול של הקב"ה, ובזה יתורץ ג"כ לקמן כמו שיתבאר בעז"ה, ופירוש זה נכון בלא ספק ואין צריך לדחוק והוא פי' נכון ואמיתי. וכבר בארנו כי נראה כי סדר סמיכת אלו המאמרים, מפני שהיו האומרים בזמן אחד או זה אחר זה ולפיכך נסמכו ביחד. ולפי' אשר אמרנו כי המאמרים בעצמם סמוכים ונסמכו דברי ר' חנינא סגן הכהנים לדברי עקביא, ומפני שאמר לפני זה בדברי ר' חנינא סגן הכהנים שאלמלא מוראה של מלכות וכו' כלומר אדם כיוצא בו היה בולעו מי שהוא בלא תורה כי אין נחשב האדם לכלום בלא תורה ולכך היה בולע אותו עד שאינו נמצא, כי נחשב מושב לצים כלומר אין בו ממש בזה רק דברי שחוק וליצנות שאין בו ממש כאשר הוא בלא תורה וכיוצא בזה הוא קל לבלוע שהרי אין בו ממש כלל, אבל בעל התורה השכינה עמו ואדם כמו זה אינו יכול לבלוע: