דעת תבונות קל

<< · דעת תבונות · קל · >>

(קל) .אמר השכל - ביארתי הענינים המתחלפים בהשפעה הגורמים התחלף התולדות שהם המקרים המתילדים בעולם; אמנם הסיבה הראשונה לכל זה, והטעם להתחלף הענינים בהשפעה, זה הוא הענין התלוי בישראל שהזכרתי לך, ועתה אפרש. הנה הקב"ה עם ישראל הוא כאב אל בנו, וכאיש אל אשת נעוריו אשר כל תשוקתו ית' אלינו, וכענין שנאמר (שיר השירים ז, יא), "אני לדודי ועלי תשוקתו", וכתיב (תהלים מ, ו), "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו", וכן נאמר (ויקרא כו, ט), "ופניתי אליכם וגו' והרביתי אתכם". והיינו, כי הקב"ה תאב, כביכול, להשתעשע בברואיו ושמח בם, כענין שנאמר (תהלים קד, לא), "ישמח ה' במעשיו". ובהיותו באמת פונה אליהם, הנה מאהבתו אותם, ומשמחתו ששמח בם, כביכול, חושב מחשבות, ואינו פוסק להיטיב להם ולהרבות אותם, ומחדש להם טובו תמיד, השפעה אחר השפעה, בכל אופן היותר נאות לתיקונם וטובתם, כאשר יחשב האב הפונה באהבתו אל בנו. והנה העיקר בכל זה הוא ישראל, כי להם תאותו, כדברי הכתוב שזכרנו, "אני לדודי ועלי תשוקתו", וכל שאר הבריאה תלויה רק בהם, כי כאשר יפנה אליהם באהבה, הנה לא יהיה אלא מחדש תמיד טובות אחר טובות לכל העולם, טובות אמיתיות ושלמות.

אמנם קשה העבירה, לעשות שיהיה הקב"ה פונה ח"ו מישראל, וכבעל הכועס על אשתו או האב על בנו. ועל הזמן ההוא לאמר (בראשית ו, ו), "ויתעצב אל לבו", כי אינו שמח על העולם ובריותיו ח"ו, ואז כל השפעה נעדרת, וסרה ההצלחה ח"ו. ונמצא, כי בריאת הרע אינה נולדת אלא מהסתר הפנים, שהאדון ב"ה לא פנה באהבה לגבי התחתונים ולא שמח בם, והרי זו סבה לכל העדר ההשפעה שזכרנו.

ותראי, כי באמת צפה הקב"ה מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים. וענין זה לימדוהו אותנו רז"ל במדרש, שאמרו (ב"ר ב, ה), "מתחלת בריאתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים"; וכן אמרו (ב"ר, ח, ד), "מה עשה הקב"ה - הפליג דרכם של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו רחמיו ובראו". והיינו כי כל בריאת העולם מתחלה היתה בדרך צפיית עתידות, כי היה צופה מה שהיה עתיד להיות, והיה מתקן סדרים לצורך כל העתיד. והנה בצפיית מעשה הצדיקים היתה השמחה לו ית', ונולד מזה כל סידור ההשפעה הטובה, ובצפיית מעשה הרשעים - כל העדר ההשפעה והקלקול. ומשם והלאה נשאר חק ההנהגה בדרך זה, כי מעשי הצדיקים יולידו השמחה לו ית', וזה מקור לכל הטובות, ומעשי הרשעים, כביכול, יעציבו את הלב, וזה מקור כל הרעות.

ותראי כי לולי היה האדון ב"ה צופה והולך במעשי הרשעים, לא היה לעולם קיום כלל, אלא הניח מעשה הרשעים, שכבר הם אינם לנצח, אלא אדרבא כלים ומתבטלים, ותפס במעשה הצדיקים, כי הם העומדים להתקיים לנצח נצחים, ובכחם ברא עולמו וקיימו; וגם חקק בו להיות הטוב מתגבר והולך, עד שיעבור הרע ובטל מן העולם לגמרי.

ונמצא באמת, שכל סדרי ההנהגה העליונה וכל תולדותיה מיוסדים רק על ישראל, בפנות טובו ית' להם באהבה או בפנות מהם ח"ו; ונמצאו הם לבדם העיקר בכל הבריאה כולה, וכל השאר תלויים בם. ולא אאריך עתה בזה. מה שצריך לעניננו הוא מה שזכרתי בתחלה, כי בפנותו ית"ש באהבה אל התחתונים, תלויים כל תיקוני ההשפעה, וההפך - בפנותו מהם.

ועד הנה השלמנו כל המצטרך לדעת בענין בריאת הרע. עתה נבאר את אשר סידר האדון ית"ש לתיקונו ולהעבירו מן הבריאה, להיות כל הנמצאות מתוקנים עד תכלית התיקון השלם שיהיה לעתיד לבא.

ואמנם, מה שצריך לדעת תחלה הוא, שאף על פי שחידש הרצון העליון את הקלקולים, כמו שביארנו כבר, לא היתה הכוונה להשאירם, אלא אדרבא להעבירם ולהביא אחריהם התיקון השלם, ועל כן גזר שלא יהיה הקלקול ביטול גמור שלא ישאיר זכר מן המתבטל, אבל עשה שיהיו קלקולים שיכולים ליתקן, כי תתקיים הוית הנבראים אפילו בתוך הקלקולים, עד שתשוב לאיתנה, כחולה המתרפא. ותראי אמתת הדבר הזה בכל דברי העולם, כי לא הושמו הקלקולים לאבד הטוב, אלא לעוות, ואחר יסתלקו וישוב הטוב לאיתנו. ראי, אפילו המיתה שהיא הביטול היותר גדול שבעולם - אינה ביטול גמור, כי הרי יש תחית המתים, שאף על פי שהגוף שב לעפר, הנה הלוז שבו מתקיים כידוע (עי' ויק"ר יח, א), לבנות ממנו הגוף ההוא עצמו; כל שכן מה שהוא פחות ממיתה, שאינו ביטול גמור ודאי, אלא מתקלקל ויכול ליתקן.

וישראל בגלות הורידם עד עפר, שנאמר בהם (איכה ג, ו), "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ועם כל זה קרא כתיב (ויקרא כו, מד), "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" וגו'; וכתיב (מלאכי ג, ו), "כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם". והיינו, כי אין הקב"ה נחם על מעשיו הטובים שימאסם, ואף על פי שמניח להם קלקול, אינו שעזבם ודחם בשתי ידים ח"ו, אלא מניח להם לסבול, מה שהוא יודע היותו סוף סוף לטובתם; על כן הוא מקיים מציאותם, אבל מניחם הוא להצטרף בכור הנסיונות של הצרות הרבות והרעות. אחר ישובו ויפרחו כגפן, ויצמחו מחדש כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, והזרעונים עצמם ראיה לדבר, שהם מתקלקלים תחת הארץ, אך לא מתבטלים, אלא על כן מעפר יחזרו ויצמחו. נמצא, שלא המציא האדון ב"ה למעשיו ביטול ממש שאין לו תיקון, אלא קלקול שיכול ליתקן. והנה כמו שביארנו, שלהמצאת הביטול הזה לא ייחד האדון ב"ה שם שלמותו עליו, שאינו מיחד שמו על הרעה, כן אדרבא ממעשי שלמותו הוא לקיים כל דבר טוב, אפילו בתוך ההפסדים בשעת קלקלתו, ולא זז מרחף עליהם כדי לקיים הטוב, שלא יתבטל ביטול גמור.

וראי ענין זה באדם מבואר באר היטב, וכמו שביארנו לעיל ההקבלה שיש בעניני האדם ועניני ההנהגה העליונה. אדם כי ימות, הנה נשמתו תעזבהו, וישוב העפר אל הארץ כשהיה. והרמז והענין אחד הוא, כי האדם בנוי מחושך הגופניות, הלא הוא גוף החשוך המחודש בהסתר פניו ית"ש, וכמו שביארנו, ומרוחניות המחיה אותו ומזככו, תולדת הארת פניו ית' להשלים חסרון נבראיו, כמו שביארנו גם כן. ובהיות האדון ב"ה מתהלך עם האדם כסדר הזה - גם האדם חי בעולמו. אך כאשר יניח ידו האדון ב"ה מהאיר פניו אליו, ויניח החושך אשר בטבעו לבדו, כן תסתלק הנשמה מן הגוף ההוא, וישאר הגוף מת כאבן דומם; ואולם גם יבטל ויפסד, כי סילק האדון ב"ה פניו ממנו, וכתיב (תהלים קד, סט), "תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון". ואמנם כאשר לא לגמרי יסתיר האדון ב"ה את פני טובו לעולם, כי איזה שביב מאורו יגיה חשכת הסתר הפנים לקיומו של עולם, לכן לא יבטל גם הגוף הזה ביטול גמור ולא תעזבהו הנשמה לגמרי, אלא קיימו מה שקיבלו רבותינו הקדושים - המצא עם העצמות שבקבר איזה חלק חיות הנקרא בלשונם, הבלא דגרמי, המקיים המתים לצורך התחיה, שלא יהיו הקמים בתחיה בריאות חדשות, אלא אותם שכבר מתו עצמם, וקרא כתיב (ישעיהו נח, יא), "והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ".