דורות הראשונים/כרך ג/פרק כה
הממונים שהיו במקדש.
בעמדנו על הפרק בדבר כל מעשי ראשי זקני הדור מיד אחר החרבן בנוגע לכל מעשי הקדש והמקדש,
עלינו להביא בזה גם דבר הממונים שהיו במקדש אשר גם זה נתוסף אז ונקבע על ידם בהמשנה.
ומפני שהדברים לא נתבארו בא בזה ערבובי׳ גדולה, והחוקרים החדשים תחת להשתדל לברר הדברים בנו על זה מצודים וישתמשו בהם איש כפתרון חלומו.
כי על כן עלינו להעמיד הדברים על ענינם ולהשיבם למקומם.
במס׳ שקלים פרק ה׳ משנה א׳ בא:
"אלו הן הממונים שהיו במקדש יוחנן בן פנחס על החותמות, אחיה על הנסכים, מתתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינין, פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון, בן אחיה על חולי מעיים, נחוניה חופר שיחין, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזא על הצלצל, הוגרס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשי הקטרת, אלעזר על הפרוכת, ופנחס על המלבוש."
ובירושלמי שם אצל המשנה "חזקיה אמר ר׳ סימן ורבנן חד אמר כשירי דור ודור בא למנות עליהן וחרנה אמר מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו".
ואחרי שזה ודאי כי "פתחיה על הקינין" היה בראשית ימי הבית אם כן הסובר בירושלמי שכולם בני דור אחד ״מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו" הנה כולם בני הדור ההוא.
וכן הבין זה הקרבן עדה וכתב שם "מי שהי' באותו דור כשעלו ישראל מן הגולה מנה אותן שהיו בדורו" וכן פירשו זה מפרשי המשנה ככל אשר נראה לפנינו.
והן דברי המשנה על פתחיה "פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו מרדכי שהי' פותח בדברים״ וכו'.
והלשון הזה יורה על עצמו שידובר בזה על מרדכי הידוע, מרדכי שבכתבי הקדש.
וכן הוא באמת מפורש בבבלי מנחות ד׳ ס"ה ובא שם:
"והיינו דתנן פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי וכו' ויודע שבעים לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי וכו' אלא דהוה בייל לישני ודריש והיינו דכתיב במרדכי בלשן״ (נחמי' ז׳).
ומבואר שפירשו בפשיטות כי "פתחיה זה מרדכי" האמור במשנתנו הכונה למרדכי שבכתבי הקדש, מרדכי בלשן האמור בנחמיה שם כי אך זה הם דברי המשנה.
ולשונו של רש"י ז״ל במנחות שם "מרדכי שהי׳ בימי אחשורוש".
ובמנחות ס״ד על דברי המשנה "מעשה שבא העומר מגנות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר" בא על זה בגמ׳:
"מעשה שבא וכו' תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והי׳ הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין וכו׳ למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר וכו' ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין וכו' כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתא אתא ההוא חרשא וכו' אמר להו מרדכי" וכו'.
והתוס' שם כתבו "אמר להו מרדכי פירוש בקונטרס דהוא מרדכי שהי׳ בימי אחשורוש ותימא הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע"(מז).
והנה הסכימו גם הם שזה ודאי כי מרדכי הראשון המוזכר במשנתנו במס׳ שקלים שם בין הממונים שהיו במקדש היינו מרדכי שבכתבי הקדש, רק שכתבו שעל שמו נקראו אחר זה כל הממונים על הקינין.
ועל כן הנה זה אשר מלא מקומו בימי הורקנוס ואריסטובלוס נקרא גם הוא כן, ועליו הוא שבאו כאן הדברים בגמ׳(מח). וזקני הדור אחר החרבן קבעו כל דבר הממונים האלה במשנה לזכר עולם בידעם וקבלם כל זה ממה שהי׳ בזכרונות דברי המקדש.
וכן הדבר גם למי שיאמר בירושלמי שם ״כשירי דור ודור בא למנות עליהן."
והיינו לאמר שעל הדור הראשון בא למנות נם המצויינים הגדולים ביתר הדורות.
ועל כן אין כולם בני דור אחד, כי אם שעל הראשונים כמו מרדכי וחביריו נתוספו במשנתנו גם המצוינים היותר גדולים בני הדורות שאחריהם אשר נרשמו בזכרונות של המקדש ונשארו שמותיהם לזכר עולם.
והארכנו בכל הדברים הפשוטים האלה, לפי שבדברי ימינו נתהפכו הדברים בכל מקום.
ועל כן בא החכם קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן עמוד 193ומבלי להבין כלל דברי הגמ׳ במנחות יאמר ששם מפורש כי כל הממונים אשר נזכרו במשנת שקלים היו כולם בסוף ימי החשמונאים. ויאמר שם:
"בפרק חמישי משקלים מונה השונה חמשה עשר הממונים שהיו במקדש וכו׳ וכדברי האומר בירושלמי שם מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו שהם עיקר מכמה ראיות והנה אחד הממונים נזכר שם בשני שמות מרדכי ופתחיה וכו׳ והנה בברייתא הובאה במנחות ד׳ ס"ד כשצרו בית חשמונאי זה על זה וכו׳ והנה זכרו חז"ל בבבלי ובירושלמי שאותי פתחיה הנזכר הוא שביאר להם הרמיזות וכו׳ יצא לנו מכל האמור כי המשנה ההיא בשקלים הלל שנאה שהי׳ סמוך לזמן מלחמת האחים הנזכרים ואז היו גם הממונים הנקובים בשמותם פתחיה וחביריו.״
ומה אפשר לאמר לדברים בטלים הנכתבים לשם חקירה שלמה.
והאם יוכל להיות איזה ספק שלפי דברי הגמרא הכונה למררכי שבכתבי הקדש והרי דבריהם במנחות שם מפורשים על דברי המשנה בשקלים: ״והיינו דתנן פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהי׳ פותח בדברים וכו׳ והיינו דכתיב (נחמיה ז׳) במרדכי בלשן."
ועל כן לדברי האומר "מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו" זמן כולם אז.
והנה בא קראכמאל ודוקא מתוך דברי הגמ׳ הוא רואה כי כל הממונים ההם זמנם הראשון הוא בסוף ימי החשמונאים.
וכמה נשתומם לראות חקירות שלמות בלא חקירה של כלום, שהרי יסוד כל דברי קראכמאל הוא שהעיקר כהאומר בירושלמי שהוא דור אחד וגם לא ירצה בדברי התוס׳ שעל שם הראשונים נקראו כולם אחר זה.
כי אם יחפוץ אשר פתחיה ומרדכי אשר בא בגמ׳ בימי החשמונאים זה הוא גם האמור במשנה ועל כן אך זה דור כולם בימי החשמונאים.
אבל הלא מפורש גם בירושלמי גם בבבלי דבר "גביני כרוז" בימי אגריפא.
ובא בירושלמי שקלים שם פרק ה׳ הלכה א׳ "גביני כרוז, שהי׳ מכריז בבית המקדש, ומה הי׳ אומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל למעמד אגריפס המלך שמע קולו ברחוק ה׳ פרסי ונתן לו מתנות הרבה".
ובבבלי יומא ד׳ כ' "תניא כותיה דרב גביני כרוז מה הוא אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולויס וכו׳ מעשה באגריפס המלך שהי׳ בא בדרך ושמע קולו בג׳ פרסאות וכשבא לביתו שיגר לו מתנות".
ואחר אשר גם לדברי קראכמאל זה ודאי כי פתחיה־מרדכי הי׳ לכל הפחות בימי החשמונאים, אם כן הדבר מבואר או שאינם בני דור אחד, שהרי זה ודאי שהי׳ "גביני כרוז" בימי אגריפא, או שנקראו על שם הראשונים.
והנשענים על קראכמאל אשר להם הי׳ נדרש לתת את המשנה למולדת ימי אגריפא עשו להיפך כי נתנו את זמן כל הממונים האלה יחד לימי אגריפא וגם כן על פי דברי האומר בירושלמי ״מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו".
אבל לבד את אשר הי׳ להם ההר הגדול למישור ולא שמו לב כל עיקר לדברי הגמ׳ המפורשין כי פתחי׳ ומדרכי אשר בא במשנה הוא מרדכי שבכתבי הקדש, וכן הנם באמת גם דברי המשנה עצמה באין לנטות ימין ושמאל.
הנה הוסיפו גם לבלי להביט על דברי הברייתא והגמ׳ שגם פתחיה השני הי׳ בימי החשמונאים.
ובהיות הדברים מפורשים כל כך עד כי אין דרך לנטות, הנה אין עיף ואין כושל בדרכי החקירות האלה, ועל כן הוכחשו לגמרי דברי הגמ׳ ויאמרו:
"מוקשים הם קצת (!) עי"ז דברי הגמ׳ מנחות ד׳ ס"ד וכו׳ אבל כבר התוס׳ שם ד"ה ועל מעירים מצד אחד שיש כאן חילוק בין התלמוד ירושלמי והתלמוד בבלי ובידיעות היסטוריות אפשר לאמר שהירושלמי מדויק יותר.
וזה באמת דרך נוחה וקלה להכחיש הדברים על פי עצת החוקרים החדשים "כי בידיעות היסטוריות הירושלמי מדויק יותר".
אבל הנה דוקא במקום הזה לא יועיל זה כל מאומה, ודוקא במקום הזה אין דרך לאמר כן,
לפי שכל דברי הירושלמי במקום הזה לקוחים מבבל, מאמורא בבלאי אשר מעולם לא הי׳ בארץ ישראל כי אם שדבריו הובאו מבבל לארץ ישראל ומתוך קבלתו בבבל, ומזה נקבעו הדברים בירושלמי.
כי באו בירושלמי על שם רב חסדא מבבל. והנה את אשר כתבו שם התוס׳ במנחות בד"ה על, זה הוא:
"ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות צריפין בירושלמי שקלים פ"ה תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל״ וכו׳.
וכן הדבר, ולשון הירושלמי שם על זה "פתהיה על הקינין וכו׳ ויודע בע׳ לשון וכו׳ א״ר חסדא(מט) פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא העומר והי׳ תמן חד אילם וכו׳ אייתיניה קמיה דפתחיה" וכו׳.
והן כל הדברים ההם עצמם אשר באו גם בבבלי שם (כמו שגם יבואר עוד) אשר לקחו בירושלמי מדברי הבבליים, ושמעו זה בשם רב חסדא.
כי באמת גם "בנוגע לידיעות היסטוריות״ הדבר להיפך מדברי החוקרים האחרונים, והתלמוד הבבלי הוא גם שם העיקר, ובפרט בנוגע לידיעות מימים הראשונים.
לפי שהידיעות האלה הי׳ עיקר מקומם בזכרוני בתי אולפנא, בתי הסדרא והמתיבתות, כמו שהננו רואים גם אצל רב שרירא גאון אשר גם בדברים שהיו הרבה מאות שנים לפניו, וגם בימי האמוראים פעמים רבות אשר ירשום גם השנה והחדש וגם היום.
כי כל זה מצא רשום לפניו בזכרונות, אשר נשארו שם והונחו מימים הראשונים. וכידוע אך בבבל ישבו על מלאת מהימים היותר ראשונים מראשית ימי הגולה עד סוף ימי האמוראים, לא כן בארץ ישראל אשר מהחרבן עד אחרי ימי ביתר והשמד, נחרבו בתי המדרש, וחכמי הדור נדדו ונתפזרו.
כי על כן הי׳ שם דברים הרבה אשר לקחו מהידיעות אשר נשארו בבבל.
והברייתא הזאת במנחות שם, וסיום הדברים עליה "ועל אותה שעה שנינו וכו׳ אין בה גם כל סגנון של אגדה, והיא מהברייתות שמתחלתן נבראו לזכרוני דברי הימים והמעשים שהיו, כמו שהוא גם הברייתא במס׳ קדושין ד׳ ס״ו ודומיהם.
אשר כל זה הי׳ ונשאר בידיהם בבבל, בספרי זכרונותיהם אשר הונחו ונתקיימו בבתי אולפנא לזכרון עולם, וגם להבנת דברי המשנה.
ואמנם כי מפני אשר הדבר הזה לבד ממה שנוגע לכל דבר הממונים אשר השאירו במשנה לזכרון קדש, הנה הוא נוגע במקומות הרבה לכל חקירת וידיעת דברי הימים, עלינו לבאר הדברים יותר ויבוא המקום הזה אשר נכשלו בו וידון על הכלל כולו.
ונראה במקום הזה שני הדברים יחד כי דברי הבבלי והירושלמי אינם סותרים כלל זה את זה, כי אם להיפך ישלימו זה את זה כמו שהוא באמת ברוב המקומות.
וזאת שנית נראה עד כמה מדויקים הדברים בהבבלי יחד עם דברי הירושלמי, ככל דברי ידיעות היסטוריות.
והנה כבר הובא לשון הגמרא בבבלי מנחות דף ס"ד שם על דברי המשנה
"מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם" וכו׳:
"מעשה שבא עומר וכו׳ תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והי׳ הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין וכו׳ למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר וכו׳ ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין וכו׳.
ומפני שרש"י ז״ל כתב שם "ועל אותה שעה וכו׳ שאותן חיילות החריבו כל סביבות ירושלים", על כן כתבו התוס׳ "בירושלמי דשקלים פ״ה תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל" וכו׳.
וכבודם הגדול של רבותינו במקומו כי לא הי׳ זה מעין מלאכתם.
כי כאמת אין כוונת דברי הגמרא כלל שמפני המלחמה החריבו כל סביבות ירושלים, ועל כן לא הי׳ מהיכן להקריב העומר.
כל דברי הגמ׳ "ועל אותה שעה שנינו" וכו׳ הכוונה רק זאת לסיים את הזמן מתי הי׳ זה, ולאמר שבזמן המלחמה הזאת של הורקנוס ואריסטובלוס שהי׳ אז המעשה עם התמיד, באותו זמן הי׳ גם דבר המשנה במנחות שם שלא מצאו מהיכן להקריב העומר.
אבל לא הי׳ זה מפני שהחיילות החריבו ארץ ישראל, כי אם מפני שאז באותה שעה גם "נשדפה ארץ ישראל" כמו שהם דברי הירושלמי(נ). וכל שלשה הדברים האלה היוצאים בזה מהבבלי והירושלמי יחד א) כי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס היתה לפני ימי הפסח אשר אז יבוא גם זמן העומר ב) ושהי׳ אז גם המעשה עם התמיד ג) ושנשדפה אז ארץ ישראל.
כל הדברים האלה יוצאים מפורשים כן גם מדברי יאזעפוס בדבריו אלטטי' XIV, 2, 1 בספרו גם הוא שם את דבר מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס.
ואחרי אשר יספר שם לפני זה כי על פי הסתת אנטיפטר אבי הורדוס ברח הורקנוס אל ארעטאס מלך הערביים, וכי הבטיחו כי ישיב לו הארץ עם שנים עשר הערים, יאמר:
על פי ההבטחות האלה יצא ארעטאס נגד אריסטובלוס וינצחהו, וכאשר עזבוהו גם אנשיו ברח לירושלים, ומלך הערביים עם חילו באו אחריו וכו׳.
וארעטאס יחד עם חיל הורקנוס שמו מצור על המקדש, אשר שם הי׳ אריסטובלוס והכהנים וכו׳ בתוך ימי המצור הזה הגיע זמן חג המצות וכו׳ כפי האמור הי' אז לפני חג הפסח, אשר אז בימי החג יביאו בני ישראל קרבנות הרבה, ואחרי אשר לא הי׳ לאריסטובלוס ואנשיו מה להקריב, בקשו מהיהודים אשד מבחוץ לתת זה להם ויבטיחו לתת במחירם ככל אשר ירצו, ואלה בקשו אלף דראכמען בעד כל אחד, אבל כאשר הורידו להם המחיר לא נתנו להם וכו׳ וד׳ לא האריך אפו כי אם העניש אותם מיד כי בא סערת ארקאן אשר השחית את כל תבואת הארץ מסביב, עד כי הי' אחר זה כל מדה (Modius) חיטים במחיר אחד עשר דראבמען." ומפני שהי׳ זה סמוך לימי החג חשב יאזעפוס שהי׳ זה לצורך קרבנות החג שגם הם צריכים ביקור, והיה זה איזה ימים לפני החג.
ודברי הברייתא בגמ' מדוקדקים יותר שהי׳ זה לצורך הקרבת התמיד עצמו שגם זה כבר לא הי׳ להם.
וזה אינו נוגע לדברינו.
אבל הנה כל הדברים יתאימו יחד כי באותה שעה נשדפה ארץ ישראל ועל כן הנה בזמן ההוא בימי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס אשר הי׳ הדבר עם הקרבת התמיד, בזמן ההוא בבוא חג הפסח הי׳ הדבר גם עם הקרבת העומר וכמבואר.
ולא לבד שאין בזה שום סתירה בין הבבלי והירושלמי כי אם שהדברים שפה אחת ודברים אחדים.
ומבואר כי כדברי הבבלי והירושלמי יחד כן הוא כי המעשים אשר באו בבבלי ובירושלמי על פתחיה מרדכי היו בימי הורקנוס ואריסטובלוס.
ובבבלי מבואר כי פתחיה מרדכי האמור במשנתנו הכונה למרדכי הראשון אשר בכתבי הקדש, וכן הם גם דברי המשנה עצמה.
וכן הדבר לשני הלשונות שבירושלמי, בין ללשון ראשון "כשירי דור ודור בא למנות עליהן", היינו שהנמנים הם מן מרדכי אשר בכתבי הקדש עד סוף,
וכשירי דור דור הכונה הגדולים והמצויינים שבהם אשר נשארו זכרונם בזכרוני המקדש.
וללשון השני שבירושלמי "מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו" היינו שכשם שמרדכי הי׳ בראשית הימים כן היו גם כל הממונים בני דורו, והבאים אחריהם נקראו על שמם.
וכך פירשו זה המפרשים, ולשונו של הר"ב שם אשר הביא שני הלשונות שבירושלמי:
"אלו הן הממונים, מיהו הנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא החסידים והכשירים שבכל דור ודור הוא מונה ורבותי פירשו על שם שהממונים הראשונים שנתמנו על כך כך הי' שמם לפיכך נקראו הבאים אהריהס על שמם."
והתוס׳ יום טוב, השיג עליו וכתב "אבל מה שכתב הר׳ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי וכו׳ וכתב עוד ורבותי פירשו וכו׳ אפשר שנתכון לבעלי התוס׳ במס׳ מנחות וכו׳ ולמד הר"ב לומר כן על כולם, ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס גם כן פירוש רבותיו ולמה לא תפס גם כן לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו, ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו.״
ובמח״כ לחנם השיג על הר״ב, לפי שבאמת הביא הר״ב שני פירושי הירושלמי, ושני פירושי הר״ב הם שני-פירושי הירושלמי,
רק שהפירוש השני שבירושלמי אין לו פירוש כי אם על פי דברי התוס׳ שמדור הראשון ואילך נקראו על שמם.
ועל כן כלל הר״ב את זה בתוך דברי התוס׳ ועמהם יחד, והן דבריו:
"ורבותי פירשו על שם שהממונים הראשונים (אלה הנזכרים במשנתנו) שנתמנו על כך, כך הי' שמם, לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם."
והיינו לאמר שהנזכרים במשנתנו הנם בני דור אחד, וזה שנמצא לפנינו איזה מהם בדורות שאחר זה הוא מפני "שנקראו על שמם."
ובמשנה באו הממונים הראשונים (והם) כך הי׳ שמם והם הנם בני דור אחד.
ורק דבר פלא הוא איך לא ראה רבינו התוס׳ יום טוב שזה הוא ענין דברי הר״ב, שהרי זה ודאי שמה שכתב הר״ב "לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם" אין זה פירוש להממונים שהוזכרו במשנה.
כי אם לבאר את אשר נמצא אחדים גם בדורות הבאים.
ובמשנה באו הממונים הראשוניס כהלשון השני שבירושלמי ואלה היו בני דור אחד.
והדברים פשוטים וברורים.
וסוף דבר זה ודאי שדברי המשנה הוא מן הימים הראשונים ואילך.
והכוונה או מן הימים הראשונים עד סוף "כשירי דור ודור בא למנות עליהן".
או הימים הראשונים לבד "מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדור" ומאז ואילך נקראו על שמם. ושרי קדש אחר החרבן, זקני דור העבר שמו זה למשמרת לדור אחרון, וקבעו זה לזכר עולם במשנה.
ובתוספתא בא "אלו הן הממונים שהיו במקדש" ונחשבו שם אנשים אחרים ומינוים אחרים ומפרשי התוספתא לא ידעו מה לעשות בזה.
אבל הדברים פשוטים כי התוספתא אשר כל עיקר ענינה להוסיף ולהשלים על דברי המשנה, בא שם גם במקום הזה כן.
ואחרי אשר רשמו שם הפיסקא מהמשנה "אלו הן הממונין שהיו במקדש" כמו שרגיל בגמ׳ בבואם לפרש דברי המשנה, וכמו שיש גם בתוספתא במקומות שונים, וכמו שיש כן גם במשנה עצמה על יסוד המשנה כמו שכבר נתבאר לנו(נא) בא שם אחר זה:
"יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים בן טוטפת על המפתחות בן דופאי על הלולב בן ארזא על הדוכן בנימין על התנורין שמואל על החביתין ובן מקליט על המלח בן פלח על העצים.״
והדבר פשוט כי המשנה אשר חשבה הממונים הראשים אשר משמרתם היתה גדולה ורהבה (יבואר לפנינו) לא חשבה כל המשמרות האלה, לפי שבימים הראשונים היו כלולים בתוך המשמרות אשר נחשבו.
ורק בהמשך הימים נתחדש זה לעשות ממונים לעצמם גם על זה.
ולהאומר בירושלמי שלא נחשבו כי אם החסידים והמצויינים שבכל הדורות אשר באו זכרונותיהם ביחוד בזכרוני המקדש, דברי התוספתא פשוטים עוד יותר, כי השלימו שם דבר יתר ההתמנות, אשר במשנה לא הוזכרו כל עיקר לא לבד אנשים מהם, כי אם שלא הוזכר שם גם המינוי, וראוי ונדרש להשאיר גם המדרגה השני׳ הזאת לדורות ובא זה בתוספתא.
ור׳ יוחנן בן גודגדא היחידי מכל ממוני המקדש אשד נשארו בחיים, ואשר המקדש נחרב בימי משרתו, ואשר כבר הוזכרה דבר ההתמנות הזאת במשנה "בן גבר על נעילת שערים" ואשר גם הי' חי עמהם בבית הוועד כשנקבע זה ואין מזכירין דברי החיים ולשתי הלשונות שבירושלמי לא הי׳ מקום להזכירו בדברי המשנה,
הנה בהיותו הממונה היחידי אשר נשאר חי אחר החרבן קבעו שמו בתוספתא לזכר עולם אחרי מותו.
ולהשלמת הבנת ענין דברי המשנה ודבר הממונים האלה ראוי לנו להעיר, כי ההתמנות האלה היו גדולים ורחבים הרבה ונקראו במשנה רק כפי קיצור השם אשר נקראו במקדש.
כי הנה במשנה השניה בשקלים שם בא:
"אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קבלו רוב הצבור עליהן."
ואלעזר זה אשר קנה מקומו באופן משובח כזה בדברי המשנה נמצא לפנינו באמצע ימי הבית, בהזמן אשר כבר נשאר בידינו דברי הימים.
ונמצאהו בדברי יאזעפוס בימי הורקנוס החשמונאי אלטטי׳ XIV 7, 1 ויאמר שם:
״כאשר הלך קראסוס (שר צבא רומי) למלחמה נגד הפרתים, בא אל ארץ יהודה וישלול אוצר המקדש, כל אוצר הכסף אשר פאמפעיוס לא נגע בו סך הכל שני אלפים טאלאנטים, וכו׳ בתוך יתר הדברים לקח נם מוט זהב אשר הי' משקלה שלש מאות מינען, את המוט הזה נתן לו הכהן אשר הי׳ ממונה על האוצר אלעזר שמו, הוא לא עשה זה בכונה לרעה כי הוא הי׳ איש צדיק וישר, אבל עשה כן מפני זה, כי אלעזר זה הי׳ ממונה גם על הפרוכת אשר היו יקרים מאד יפים ונהדרים להפליא והיו פרושים למסך בתוך המוט הזה, וכאשר ראה אלעזר עד כמה גדלה תשוקת קראסיס לזהב, וירא לבלי ישלול את כל הנמצא במקדש, נתן לו את המוט הזה למען אשר יניח ידו מכל יתר הדברים כולם, וקראסוס השבע לו כי לא תגע ידו בדבר זולת זה והמוט הזה הי׳ מונח תוך מוט אחר של עץ ועל כן לא ידע איש ממוט הזה זולתי אלעזר לבדו."
ומבואר לנו בזה כי אלעזר זה שעל הפרוכת הי׳ יחד עם זה גם הממונה על האוצר.
וכמה יאירו לפנינו על ידי כל זה דברי המשנה "חוץ מאחיה וכו׳ ואלעזר שעל הפרוכות שאותן קבלו רוב הצבור עליהם".
וכמוהו הי׳ גם בן אחיה על חולי מעיים כי הי׳ לו שם יחד עם זה משרה נכבדה, אשר רק על ידי זה נוכל להבין לשון המשנה "אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר׳׳ וכו׳,
כי גם לבן אחיה הי׳ שם ענין רחב של משרה בדבר שבממון אבל רוב הצבור קבלוהו עליהם, ובא במשנה כפי קצור השם אשר נקרא במקדש.
והתוס׳ יום טוב תמה וכתב "חוץ מבן אחי׳ וכו׳ ותימא דפתהיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין גם כן בדבר שבממון היו ויחידים הם" ונשאר בתמי׳.
אבל דבריו תמוהים שהרי זה הוא דברי המשנה שבכל דבר שבממון היו שם שנים והי׳ אצל כל אהד גם משנה אליו "חוץ מבן אחיה ואלעזר שאותן קבלו רוב הצבור עליהן" ועל כן גם לא ניתן להם עוד שני עמהם ויהיו יחידים.
ובמשנתנו לא נחשבו רק ראשי המינוי, והרי למאן דאמר שנחשבו רק החסידים והמצויינים שבכל הדורות כולם, לא נחשבו גם הממונים עצמם שבכל הדורות כולם.
והדברים פשוטים שאך זה הם דברי המשנה, ואך זה הם פירוש הדברים "אין עושין וכו׳ חוץ מבן אחיה וכו' ואלעזר״ וכו׳.
והדברים האלה את אשר מצאנו את אלעזר שעל הפרוכת בזמן החשמונאים ישובו ויאירו לנו גם הם לדעת כי דבר הממונים שבמשנתנו אינם הדור האחרון לפני החרבן, כי אם או שכשירי דור ודור בא למנות או שחשבו מימים היותר ראשונים ועל שמם נקראו הבאים אחריהם.
שהרי זה ודאי כי "גביני כרוז" הי׳ בימי אגריפא "ואלעזר שעל הפרוכת" הי׳ גם בימי החשמונאים. והנה לנו מפורש אחד בימי החשמונאים גם בלא דברי הגמ׳ במנחות ד׳ ס"ד שם בנוגע לפתחיה.
הארכנו לבאר כל הדברים האלה, כי גדלה מאד זכרון קדש זה אצל ראשי חכמי התורה עד כי קבעו זה לדורות עולם בהמשנה ככל דבר הקדש והמקדש.
הערות
הערה (מז): הרב בעל תפארת ישראל ז"ל פירש גם הוא בפשיטות כהלשון השני בירושלמי שהנם בני דור אחד בתחלת הבית השני וכתב אחר זה ״ועי׳ תוס׳ מנחות ד׳ ס"ד ב׳ ד"ה אמר וי"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו וכו׳ ואת״ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי וכו׳ א״כ זה הוא ממש כדברינו הנ"ל שבימי מרדכי היו הראשונים שנתמנו והרי אז נשנית המשנה ומתורץ ג״כ בזה קושית תוס׳ מנחות הנ״ל דתימא שהאריך מרדכי ימים כל כך וליתא דהרי בימיו נשנית המשנה״ אלה דבריו.
והנה כתב על דברי התוס׳ וליתא ובמח״כ טעה בפשט הפשוט של דברי התוס׳.
והי׳ סבור שקושית התוס׳ ״ותימא שהאריך (מרדכי) ימים כל כך" הכוונה עד הימים שנשנית המשנה, והוא טעות פשוט כי קושית התוס׳ היא ״ותימא שהאריך מרדכי ימים כל כך״ עד ימי הורקנוס ואריסטובלוס אשר על זה בא בגמ׳ ששאלו את מרדכי.
הערה (מז): ודברי הגמ׳ ״והיינו דתנן״ הוא לפי שהממונים על זה בדורות שאחריו גם עליהם
דקדקו שיהיו בקיאין ומומחים בכל זה, וכמו שכתבו התוס׳ "לפי שאין ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע״. ובמעשים כאלה השתמשו הבאים אחריו בדרכו בימיו.
אבל במס׳ ב״ק פ״ב ד״ה ועל כתבו התוס׳ דמעשה דשלש נשים עומדת לעצמה ואין לה ענין עם זמן המעשים מהעומר ושתי הלחם וכתבו ״ואותו מעשה דג׳ נשים דמייתי התם נראה שהי׳ מרדכי ממש דקאמר והיינו דתנן פתחיה על הקינין״. ובודאי שכן הם פשטן של דברים.
הערה (מט): להשלמת הדברים בפנים ולהסיר מכשול מלפני המעיין ההכרח להביא דברי פראנקעל במבוא הירושלמי ערך רב חסדא.
כי אחרי אשר יאמר שם ״רב חסדא האמורא הבבלי הידוע וכו׳ ונזכר הרבה פעמים בירושלמי״ וכו׳ יוסיף לאמר: "אך בכל זאת יש מקום גדול להספק אם רב חסדא דהירושלמי הוא בכל מקום רב חסדא דבבלי״ וכו׳.
ומקור ספיקו זה הוא בשני ראיות אשר יש לו כי באו דברי רב חסדא בירושלמי ולא הוזכרו בבבלי.
כי בבבלי שבועות מ׳ באו דברי שמואל דבעד אחד אפי׳ לא טענו אלא פרוטה חייב שבועה. וזה בא גם בירושלמי שבועות פ״ו ה׳׳א אבל בא שם "ר' חסדא וחבורתיה פליגי שבועת הדיינין כל שבועות הדיינין״ ובבבלי לא הוזכרו דברי רב חסדא.
ובדרכי ראיות כאלה אפשר גם להוכיח שגם ר׳ יוחנן וריש לקיש היו גם שניים בבבל שהרי נמצאו מהם דברים רבים בבבלי שאינם בירושלמי.
ותהי להיפך שרק רב חסדא האמורא המובהק רבן של בני דורו, וראש מתיבתת סורא, אפשר שיחלוק על שמואל, ואפשר שיהי׳ נאמר עליו "ר׳ חסדא וחבורתיה פליגי״,
אבל אי אפשר זה באמורא אשר גם אם נקיים מציאותו באו דבריו רק באיזה מקומות בודדים ובלתי בולטים עד כי אין רשומו לעצמו ניכר כלל.
אבל הנה יש לו לפראנקעל עוד ראיה גדולה ויאמר גם המאמר דחלה פ״א (ור״ה פ״א ה״ד) דרב חסדא אמר לבני בבל שלא יכניסו עצמן לספק לצום תרי יומא דכפורי מורה שזה רב חסדא אינו רב חסדא דבבלי דהא איתא בבבלי ר"ה כ״א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי וכו׳ ואיך לא חש לדברי רבו, וגם מה שהבבלי שם לא מזכיר כלל דברי רב חסדא אלה נראה זר מאד.
ומה אפשר לאמר לראיה מהופכת כזאת, והלא המקום הזה ראיה ברורה הוא שאף שלא הוזכר זה בבבלי בכל זה הוא רק רב חסדא מבבל, שהרי לשון הירושלמי שם הוא:
״תמן חשין לצומא רבה תרין יומא אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה חזקה שאין בית דין מתעצלין.״
והאם יוכל להיות דברים יותר ברורים שהי׳ כל זה בבבל, והרי אין לזה מקום בארץ ישראל כי אם בבבל, ולשון הירושלמי גם מפורש "תמן חשין לצומא רבה" וכו׳ דהיינו בבבל, שכל זה הוא רק בבבל, ומבואר באין ספק שזה רב חסדא האמורא הידוע בבבל.
ורבא בבבל החמיר על עצמו, ובפרט שבימי רבא רבו וגדלו הגזירות והרדיפות בארץ ישראל ככל אשר כבר נתבאר לנו בח״ב וגם ״חזקה שאין בית דין מתעצלין נתבטלה שם על ידי זה וכמו שבא באמת בבבלי שם על ימי רבא ״זמנא חדא אשתכח כוותיה״ וכמו שגם קרה אז לרב נחמן רבו המובהק "רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומא דכפורי לאורתא אתא ההוא גברא א״ל למחר יומא רבה במערבא״ כמו שהוא בגמ׳ בר״ה שם. אבל הנה לבד הראיות הנה יש לו לפראנקעל גם הוכחה מצד אחר שהרי רב חסדא מוזכר גם בירושלמי זרעים ואמוראי בבל לא עסקו בסדר זרעים.
והאם יש קץ לדברי חלומות, ועל ידי ראי׳ כזו הי׳ פראנקעל יכול להוכיח שיש לנו גם רב וגם שמואל חדשים בארץ ישראל, שהרי גס הם הוזכרו בירושלמי סדר זרעים.
הערה (נ): לפנינו הגירסא בירושלמי ״יבשה ארץ ישראל" אבל הגירסא הנכונה היא כפי שהביא התוס׳ דברי הירושלמי ״נשדפה ארץ ישראל״ וכמו שמבואר בפנים.
ובירושלמי שם נפל עוד ט״ס שגם בו לא הרגישו המפרשים כי בעובדא השני׳ אשר גם היא כמו בבבלי על שתי הלחם, בא בירושלמי:
״אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון (כבר נתבאר לנו בח״ב עמוד 461ובח״ג עמוד 122 כי הוא הי׳ ימים רבים בבבל) פעם אחת נשדף העולם כלו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא אייתיניה קמיה דפתחיה וכו׳ אמר אית אתר דמתקריא עין סוכר״ וכו׳,
אבל הלא דבר ״עין סוכר״ מפורש במשנה שהי׳ בשתי הלחם ולא עם העומר, ״מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר״,
והדבר פשוט שבהמעשה השניה מענין ״עין סוכר״ צריך להיות גם בירושלמי כמו שהוא בבבלי ״ולא היו יודעין מהיכן להביא שתי הלחם״.
הערה (נא): עי׳ כרך שלישי עמוד 232ולהלן, ויבואר עוד לפנינו במקומו.