דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק כח
במס׳ ברכות ד׳ כ"ז בא בבבלי:
״תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר׳ יהושע אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה חובה אמר ליה והלא ר׳ יהושע אמר לי רשות אמר ליה המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה אמר לו רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר לו ר׳ יהושע לאו אמר לו (רבן גמליאל) והלא משמך אמרו לי רשות א"ל יהושע עמוד על רנליך ויעידו בך עמד ר׳ יהושע על רנליו ואמר אלמלא אני הי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי הי' רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה. מאן נוקים ליה נוקמיה לר׳ יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר׳ עקיבא דלמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אזיל ופלח והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה אתו ואמרו ליה ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא אמר איזיל ואימליך באינשי ביתי וכו׳ אמר לה לישתמש אינש יומא חד בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר וכו׳ תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס וכו' תנא עדיות בו ביום נישנית וכו' אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה עשה בשביל כבוד אבא פייס אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא שלח להו ר׳ יהושע לבי מדרשא וכו׳ אמר להו ר׳ עקיבא לרבנן טרוקו גלי דלא ליתי עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה וכו׳ אמר ליה ר׳ עקיבא ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו וכו'״.
והדברים האלה, אשר הנם יכולים להיות לאות ולמופת על ענות צדקו, של ר׳ יהושע בפרט וראשי חכמי ישראל בכלל נהפכו תחת יד המכים בחרפה על לחיי עמם, וימצאו דוקא בזה מקום לגבות את חובם ולדבר תועה על ר׳ יהושע ועל כל חכמי ישראל וגם על כל העם כלו.
ועלינו לראות במה כחם של החוקרים האלה גדול וענין דבריהם מה הוא.
והחכם גרעץ ח"ד עמוד 35 יאמר בנוגע לר׳ יהושע בפרט: ״כבר האמין רבן נמליאל כי איחד את הכיתות ויקם את האחדות בין לומדי התורה והנה ראה כי כל כחו ואונו נתבטל על ידי איש אחד אשר לא האמין כלל כי הוא יהי׳ כנגדו, ר׳ יהושע הערום ואשר למראה עין התראה כאיש נכנע, הי' באמת להנשיא כביר הכח מתנגדו היותר גדול וכו' כאשר נתפס ר׳ יהושע באיזה התנגדות להנשיא השתדל להשתמט וכו׳ הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת וכאשר בתחלה לא הודה ר׳ יהושע על זה קרא רבן גמליאל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וזה הי׳ כעין העמדה בדין, אז קם שאון והמולה גדולה בהמתיבתא, הכתה המתנגדת שאפה רוח ויקראו בקול על מי לא עברה רעתך תמיד, המתיבתא היתה פתאום לבית המשפט ויורידו את ר"ג מנשיאותו״.
אחריו בא החכם ווייס ויסקל גם הוא באבנים ויאמר בעמוד 93:
״והנה ידע רבן גמליאל היטב כי דברו (של ר׳ יהושע) עתה אינו אמת ואך השא השיא בו ובלב ולב ידבר, ועתה העל אלה יתאפק ולא יוכיח את ר' יהושע על פניו? אך כמעט אשר מרוב שיחו וכעסו הצודק אמר לר׳ יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וענו בו כחשו בפניו ור״ג ממר רוחו ותוגיון לבו לא זכר כי ר' יהושע במשך זמן שדרש עודנו עומד לפניו, מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב ר״ג עולם מלא, ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע וקראו אחריו מלא על מי לא עברה רעתך תמיד, כשאון מים רבים יצא הקצף וברגזם הראשון העבירוהו מנשיאותו והעציבו והשפילו איש אשר אבותיו וכו׳ ואשר הוא עצמו נדב חייו וכחו ומאודו לטובת עמו ולקיום האחדות״.
והנה בזו לקטנות לשלוח יד בר׳ יהושע לבדו כי אם השתדלו להבזות את כל חכמי ישראל כולם יחד.
אבל מה נעשה להחוקרים האלה אשר כל דבריהם מראשם לסופם אינם כי אם טעות על טעות מתוך חסרון ידיעה והנה יאמר גרעץ ״הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת".
ויאמר אחריו ווייס בעמוד 93 ״ר׳ יהושע הוא הי׳ בעל ההוראה שתפלת ערבית רשות וכו׳ נגד הסכמת רבן גמליאל ובית דינו״.
ואנחנו היינו רוצים לדעת מי התיר להאנשים האלה להגיד שקר בפומבי.
והיכן ראו כי היתה זאת הלכה מוחלטת והיכן ראו שהי' בזה הסכמה של הלכה מבית דינו של רבן גמליאל.
והרי הדבר להיפך שבאמת הלכה כר׳ יהושע, ולא היתה כאן מעולם לא הלכה מוחלטת ולא דבר מבית דינו של רבן גמליאל, כי אם מחלוקת פשוטה בין רבן גמליאל ור' יהושע ביום ההוא, אשר לפני זה גם לא ידע ר׳ יהושע דעתו של רבן גמליאל כל עיקר.
ומשנה שלמה שנינו בד' כ"ו "תפלת הערב אין לה קבע" ובגמ' שם ד' כ"ז:
״תפלת הערב אין לה קבע מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כולי' לילי' ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר׳ יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות״.
ולשונו של הרמב"ם בהלכות תפלה פרק א׳ הלכה ו׳:
״אין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה״.
ודעת רבן גמליאל שתפלת ערבית חובה גמורה ומראש ומבראשונה נתקנה יחד בתור חובה כתפלת שחרית ומנחה, היא כל כך רק דעת יחיד, עד שלא הוזכרה במשנה כל עיקר.
ורק מפי רב יהודה אמר שמואל שמענו זה, ומהברייתא בסיפור המעשה.
ורבן גמליאל עצמו השמיע אותה רק בתור גילוי דעתו ולא בדרך החלט׳ כי לא הי' על זה שקלא וטרי׳ כללית בבית הוועד לא לפני היום ההוא ולא אחר היום ההוא.
ורק תמהון הוא לראות עד כמה לא הבינו גם דברים היותר פשוטים.
ומתוך תשובתו של ר׳ יהושע בפני כל העם למען מנוע ריב ומשטמה, באו החוקרים האלה והעלו אבק עד לשמים ובנו עליהם מצודים ויאמר גרעץ:
״ר' יהושע הערום ואשר למראה עין התראה כאיש נכנע הי׳ מתנגדו היותר גדול כאשר נתפס ר׳ יהושע באיזה התנגדות להנשיא השתדל להשתמט ולרקום בסתר״.
ולא ידעו כי כן עשה גם הלל הזקן ובא במס׳ ביצה ד׳ כ' "תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש להם בזנבה והלכו להם".
ורק צחוק עשו לנו הכתבנים האלה כי על פי מה שעשה גם ר' יהושע עשו הם להם מטעמים כאשר אהבו, כי ר׳ יהושע וחביריו רקמו בסתר נגד רבן גמליאל וכי ר׳ יהושע הי׳ מתנגדו היותר גדול וכי על אלה יתאפק רבן גמליאל.
ואלו עשה שם הדבר לא הלל הזקן עצמו כי אם אחד מבית הלל, היו החקרנים האלה יכולים למצוא בו את מתנגדו של הלל היותר גדול.
ור׳ יהושע בהיותו האב בית דין ידע היטב את סדרי המתיבתא, וכבר ידע את סדרי השאלות אשר הוכנו שם, וידע גם זאת כי רבן גמליאל כבר השיב להשואל חובה.
וכבר ידע מאחרי המעשה בראש השנה כי לא לבד אשר רבן גמליאל לא שם לב לדעתו ודבריו כי אם שגם רק עבור גלוי דעתו צוה עליו לבוא ליבנה ומה הי' יכול להיות דבר יותר טבעי מזה כי בהיות ר' יהושע אוהב שלום ורודף שלום עשה כמעשה הלל הזקן.
ואמנם כי באמת לא ידעו החוקרים האלה את ענין הדברים כל עיקר.
כי גם אם לא הי' שם רבן גמליאל, וגם אם לא חשש ר' יהושע למשטמה גלויה לא הי' אפשר לו להשיב אחרת בפני הצבור בפני כל העם הנאסף לשמוע דרשתו של רבן גמליאל. כי כבר כתבו התוס׳ בד׳ כ"ז ״הלכה כדברי האומר רשות, לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל (ד׳ כ"ו) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת״.
ולשונו של רב אלפס ז"ל בפרק תפלת השחר אצל דברי רב טעה ולא הזביר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום, כתב שם:
״ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפי׳ למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשויה כחובה״.
והצעת הדבר וענינו זה הוא:
אין ספק שמימים ראשונים נהגו כל העם להתפלל גם תפלת ערבית.
ועל זה הוא שנחלקו רבן גמליאל ור׳ יהושע, אם זה שנהגו בה כל העם הוא מפני שבשעה שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל תפלת שמנה עשרה בשחרית ובמנחה תקנו גם כן בערב, ועל כן היא חובה גמורה כשחרית ומנחה, או שבערב נהגו זה העם מעצמם שאחר קריאת שמע וברכותיה מלפניה ולאחריה התפללו יחד עם זה גם תפלת שמנה עשרה במו בשחרית.
אבל זה ודאי שגם למאן דאמר רשות נהגו בה כל העם.
והן דברי הרמב״ם שכבר הובאו לנו שכתב ״ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה״.
ועל כן כששאל ר׳ שמעון בן יוחאי את ר׳ יהושע בתור שאלה של הלכה אם תפלת ערבית רשות או חובה, השיב לו רשות.
לפי שכן היא עיקר ההלכה שאין תפלת ערבית מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
אבל זה ודאי שאלו נשאל על זה ר׳ יהושע מצבור, ומדין מנהג הצבור, שהי׳ משיב להם שחובתם להתפלל שהרי גם לפי דבריו טעה בערבית בשבת ויום טוב מחזירין אותו.
ואיך הי׳ אפשר להשיב לצבור בנוגע למעשה שזה רשות, והרי נהגו בה כל ישראל והיא מצוה גמורה עד שאם טעה בה מחזירין אותו.
ואמרינן בירושלמי שבת פרק כירה הלכה א׳ ״רב כד הוה מורה בחברותיה הוה אמר כר׳ מאיר בצבורא הוה מורה כר׳ יוחנן הסנדלר״.
ושם סבר רב שהלכה כר׳ מאיר ואין כאן מה להחמיר כר׳ יוחנן הסנדלר בכל זה בצבורא לבלי יזלזלו בה הי׳ מורה כר׳ יוחנן הסנדלר.
אף כי במקום הזה שלדעת ר׳ יהושע עצמו יש בזה חיוב מצוה, עד שאם טעה מחזירין אותו וטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וכל דבריו אינם כי אם שאין זה חובה מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
והצבור בכללם דבר אין להם עם חילוקים דקים כאלה שאינם כי אם להיודעים לחתוך בהלכה. ולפנינו יבואר שהי' כל זה בפני כל העם הנאסף לדרשה, וכמו שמפורש נם בלשון הדברים ״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן וכו׳״.
ועל כן גם אם לא הי׳ שם רבן גמליאל לא הי' ר׳ יהושע יכול להשיב בפני כל הצבור כי אם בלשון זה שתפלת ערבית חובה.
ואין זה ענין למה שגילה דעתו לתלמידיו שאין תפלת ערבית מעיקר התקנה הראשונה כתפלת שחרית ומנחה.
אבל כאשר רבן גמליאל דקדק עמו כחוט השערה והעמידו לדין ואמר לו ״והלא משמך אמרו לי רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״ לא נשאר לפניו כי אם להשיב ״אלמלא אני חי והוא מת וכו' עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי״,
וכבר הערנו שזה הי׳ דרכם של ראשי חכמי התורה להתרחק מהמחלוקת ולהשתמט מזה בכל האפשר עד שגם נשיא נשיאי ישראל הלל הזקן שנה דבריו כשפגעו בו תלמידי שמאי הזקן בעזרה.
וזה הי׳ גם דבר ר׳ יהושע במעשה דר' צדוק אשר כל האיסור שם אינו לא דאורייתא וגם לא איסור עצמו מדרבנן כי אם חשד שחשדו רבנן להכהנים, וגם אפי׳ אם עשו כן במזיד אין זה כי אם קנס דרבנן.
ועל כן היקל ר׳ יהושע אצל ר׳ צדוק אשר אין שם מקום לחשד, ואם נחמיר עליו יש כאן טפול מרובה.
אבל ר׳ צדוק כשם שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ושאלתו היתה על חבר בכלל, כן שב ושאל לרבן גמליאל ויצא מזה מה שיצא.
ונפלא הדבר כי במקום אשר ירצה ווייס לדבר נגד ר"ג יאמר להיפך בעמוד 76 ויהיו דבריו:
״הן אמת כי שמר אהבתו לחביריו ולתלמידיו והכין לבבו אליה, אבל רק כל עוד אשר הכנעו לפניו ולא התנגדו למחשבותיו ודעותיו, אבל אוי לגבר יהי׳ מי שיהי׳ אשר מלאו לבו להתנגד לו, כי אז את חביריו לא הכיר ותלמידיו לא ידע, נגד גדולים וטובים בעמו וכו׳ מתנהג לפעמים בלי אהבה ולא ישא פניהם אם לא השתוחחה נפשם נגד רצונו בכל רגע אם לא יכלו או לא רצו להתכחש לדעות עצמם. פעם אחת וכו׳ ויהי כשמוע ר"ג הוראתו הרעיש כותלי ביה"מ לסבת ההוראה הזאת כאלו כל העולם כלו תלוי בה וכו׳“.
ואמנם כן כי החוקרים האלה לא לבד שהיו רחוקים מכל חקירה, כי אם שנתרחקו כבר מלהרגיש את נפש עמם הגדולה ויחשבו כי ככל הגוים בית ישראל, עד שחשבו את הנשיאות והעם כעבדים לוחכי עפר המושל בם, וכי הוא הרשות בידו ליסרם בעקרבים ועליהם לשאת בשרם בשיניהם.
ויאמר לנו החכם ווייס (עמוד 93):
״מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב רבן גמליאל עולם מלא ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע״.
ורק האיש אשר איננו יודע בדברי ימי ישראל בין ימינו לשמאלו יוכל להכות בחרפה על לחיי עמו באופנים מבהילים כאלה.
והדבר ידוע כי אצל בני ישראל אין עיף ואין כושל ולא נכרו שועים לפני רשים, בנוגע לראשי חכמי התורה, ור׳ יוחנן בן נורי העני בתכלית העניות עמד בשורה אחת עם ר׳ טרפון ור׳ עקיבא העשירים הגדולים, כמו שעמד ר׳ יוסי הגלילי עם ר׳ אלעזר בן עזריה.
וביותר עוד ר׳ יהושע האב בית דין, אשר אין לנו בכל המשנה והגמ׳ הבדל בין שמעיה לאבטליון או בין שמעון בן שטח לבין יהידה בן טבאי.
והלל הי׳ הנשיא ושמאי האב בית דין, ובכל זה בא בברייתא והובא שבת ד׳ י"ז:
״הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר אמר לו הלל לשמאי וכו׳ אמר לו (שמאי) אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה וכו׳ ואותו היום הי׳ הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים״.
ובפני הבית הי׳ רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנשיא ורבן יוחנן בן זכאי האב בית דין, ובכל זה עמד רבן יוחנן בן זכאי בשורה אחת עם רבן שמעון ואולי עוד בענינים רבים למעלה ממנו.
כי באהלי תורה ובנוגעי לראשי חכמי התורה הכל הולך אחרי גדלם בתורה ורב טובם לבית ישראל.
והיכן ראה המבהיל הזה כי הי' שם ראשי חכמי התורה אשר נשקו עפר רגלי רבן גמליאל.
מדברים כאלה לא ידעו חכמי התורה, והם מדדו אך במדת התורה ונדולת התורה.
ואחרי אשר נסתלק ר׳ אליעזר מבית הוועד הי׳ ר׳ יהושע שם ראש כל חכמי התורה אשר גם רובם היו תלמידיו כר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל, ויהי גם האב בית דין, והוא עמד להם לישראל נגד המינים עד שכשמת אמרו מה תהוי עלן ממינים, והוא השתדל עבורם בבי קיסר באנטוניא, והוא גם פדה את כל השבויים אשר הובאו לרומא אחרי החרבן.
ופתאום ראו חכמי התורה כי מופת הדור ופלאו האב בית דין מופלא שבסנהדרין יודרך בנעלים.
אין ספק כי גם רבן גמליאל היתה כונתו לשמים, כי אחר החרבן אשר הבית נחרב וארצם נהפכה לזרים רצה לחזק יותר ויותר את כח הנשיאות למען חזק את אחדות העם.
אבל בכל גדלו בענקים הי׳ רבן גמליאל רק יחיד, ודעת כל חכמי ישראל לא הי׳ כן ולא רצו בהנהגה כזו.
ואך בדרך זה עלה בידם להעמיד רק את דבר התורה למעלה מכל ולא יכלו להסכים להניח את שבט הנשיאות גם מעל לראש ראשי חכמי התורה והיא תהלתם וכבודם, והיא שעמדה להם לישראל עד היום.
ואמנם כי עיקר טעותם של כל העוסקים בזה הוא טעות גדול וכולל כי לא הבינו את מהלך הדברים ועל ידי זה הלכו בתהו.