דורות הראשונים/כרך א/פרק כה
ואם כי אין לנו ספרי זכרונות דברי הימים מהימים הראשונים ההם, בכל זה נוכל להכיר את קשר האחדות אשר הי׳ בין יושבי יהודה וירושלים לבין אחיהם בארץ בבל.
ובתוספתא סנהדרין פ"ב ובגמ׳ שם ד׳ י״א נאמר תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדין לא הגיעו.
ורש"י ז״ל פי׳ שם "ומפני גליות ישראל בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל וכו'.
ואין הכונה לבני הגולה בני אחת ממדינות שיהיו, כי אם שהכונה ביחוד אך לבני בבל אשר אך הם לבדם נקראו בכל מקום עלה סתם ואך להם לבדם חששו כל כך.
והננו רואים במשנה ראש השנה ד כ״ב: (פ״ב משנה ב׳).
בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחין יוצאין. כיצד היו משיאין משואות מביאין כלונסאות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכו׳ ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין לא זזו משם אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד עד שהוא רואה כל "הגולה" לפניו כמדורת אש.
והנה בימי הבית השני כבר נתבטלו המשואות ובראשונה היו משיאין משואות היינו עוד לפני זה.
ובימי חתימת המשנה היינו בימי רבי כבר עבר ובטל זה מהעולם מזמן רב מאד וכמו שבא על זה הלשון במשנה "בראשונה היו משיאין משואות״ בכל זה קיימו זה במשנה את אשר הי׳ בזמן קדום עם מדינת בבל.
לפי שבשעתו הי׳ זה מדברים הכוללים של האומה בכללה, בהיות בבל עיקר ויסוד האומה בימי הבית השני, ועל כן השאירו זה לדור אחרון את אשר הי׳ נהוג עמהם מלפנים, ככל דברי האומה בכללה, שהשאירו הדברים לדורות לזכר עולם. אבל הדבר ידוע שגם לכל המקומות ממושב בני ישראל הודיעו בית דין זמן החדש והמועדות, ובכל זה לא קנה מקומו לדבר קבוע ומסודר ויעשו זה פעם באופן זה ופעם באופן זה.
והדבר גם לא הוזכר במשנה כל עיקר, לפי שכל המושבות כולם, אפי׳ המקומות שישבו שם באלפי רבבות כפילוסיון ואלכסנדריא, לא נחשבו כי אם כמושבות פרטיות. לא כן בבל אשר נחשב למקום האומה בכללה לבד ארץ ישראל, זה לא לבד שהי׳ לו סדר קבוע ומסודר ההולך על סדרו ושומר תפקידו, כי אם שנחשב לזכרוני האומה, וגם כשעבר ובטל קבעו זה במשנה לדעת איך הי׳ הדבר נהוג ובא.
וענין דברי המשנה "עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש״ שהלשון הזה סתם על בבל הבא כן בכל מקום מקורו כבר בימי עזרא.
ובהיות זה גם ענין גדול לעצמו ראוי לבאר הדברים. כי כשנתבונן בדברי הכתובים נראה כי גם אחרי אשר עלו עזרא וסייעתו מבבל לארץ ישראל שכבר הי׳ הבית בנוי ומשוכלל וישראל בעריהם, ועזרא וסייעתו כבר התישבו גם הם בירושלים, בכל זה חשבו את עצמם לא לבד רק כטפל לבני בבל, כי אם שקראו גם את עצמן רק על שם אחיהם בבבל.
והדבר יוצא כן מכל דברי הפרשה הגדולה פרשה ט׳ בספר עזרא ולשון הכתובים.
"וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות וכו׳ כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות וכו׳ וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי וכו׳ ואלי יאספו כל חרד בדברי אלקי ישראל על מעל הגולה וכו׳ ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה וכו׳ ויעשו כן בני הגולה ויבדלו עזרא הכהן וכו׳." והנה הדבר הי׳ אחרי אשר המקדש כבר נבנה ונתחנך מזמן רב, ככל אשר בא בכתובי עזרא לפני זה והעם ישבו בכל ערי ישראל, כמו שבא גם בפרשה זו עצמה מהענין הזה. "יעמדו נא שרינו לכל הקהל וכל אשר בערינו ההשיב נשים נכריות יבוא לעתים מזומנים ועמהם זקני עיר ועיר ושפטיה עד להשיב וכו׳.״ והנה היו כבר עם ארצם.
ובכל זה בהעבירם קול בערי יהודה וירושלים היו דבריהם: "כי כל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.״
הנה לא שמו להם שם, ולא חשבו עוד את עצמם למאומה, ולא לעומדים לעצמם, כי אם שגם בארץ יהודה עצמה, בישבם על אדמתם, המקדש בבנינו והכהנים בדוכנם והלוים במשמרותם (שם ו׳) וישראל בעריהם וזקניו ושופטיו, וגם שריו עמו, קראו לעצמם על שם אחיהם בבבל, על שם קהל הגולה.
היינו על שם יסוד האומה אשר נשארו על נהרות בבל.
וזה הי' כבר בראשית ימי אנשי כנסת הגדולה.
ומזה נוכל לדעת מה היתה כבר בבל בעת ההיא בימי עזרא, בהימים שכבר פעלו הוא וסייעתו בארץ ישראל, ונוכל להבין מזה, כי האומה בנתה שם ביתה בכל סדרי ישראל ובכל קדשי בני ישראל וכל רוח החיים אשר בה, עד שגם אז היו אך הם בבבל יסוד האומה, ועזרא וסייעתו עצמם קראו לכל בני ישראל בארץ ישראל רק על שם אחיהם בבבל.
ובאלטטי' XI, 8, 5יספר יאזעפוס כי אחרי אשר יצא הכהן הגדול נגד אלכסנדר מוקדן ומצא חן בעיניו, הנה למחרת היום ההוא אסף אלכסנדר את העם שנית ואמר להם כי יגידו לו את בקשתם ממנו.
אז אמר לו הכהן הגדול כי בקשתם היא להרשות להם לחיות על פי התורה והמצוה וכאשר הבטיח לו אלכסנדר את זה, אז בקש ממנו להבטיח כזאת גם להיהודים אשר בבבל ומדי, ואלכסנדר מלא גם את בקשתו זאת.
כי אמנם דבר יהודי בבל נגע ללבבם ככל טובתם הם, אשר היו שם כל ימי הבית השני באלפיהם ורבבותיהם ויהיו למקור ישראל.
ועד כמה דקדקו אז יהודי בבל ומדי אלה בכל דקדוקי מצוות אפי׳ בתקנות דרבנן נוכל לדעת גם מזה כי הנה זמן קרוב אחרי זה פור התפוררה ממשלת אלכסנדר, ובבל ומדי באו תחת ממשלת הסילייקים, ועל זה יספר יאזעפוס אלטטי׳ XII, 3, 1כי מפני היהודים אשר היו בין צבאות מלכי סוריה לא רצו לאכול שמן של עכו״ם צוה המלך לתת להם כסף תחת זה״.
והדברים האלה אמורים על עזי הנפש אשר פניהם הלכו בקרב בין חיל מלך סוריא, ונוכל להבין מזה איך נשמרו כל מצוות ד׳ בתוך היהודים היושבים בעריהם, בקהלות מסודרות שם.
ויאזעפוס באלטטי׳ XVIII, 9, 1בספרו מדבר היהודים בבבל (אשר יבוא בפרק כ״ח) יאמר: "בבבל יש עיר אחת נהרדעא המרובה מאד באוכלסין, ולבד שאר כל מעלות המקום הזה, אדמתה פוריה מאד, והיא בטוחה מפחד אויב כי סביבה ילך נהר פרת והעיר בצורה מסביב ובבטחם על עוז מבצרם עשו שם היהודים את אוצרם הכולל מכל כסף השקלים אשר הרימו לבית ד׳ בירושלים וכל שאר כסף למקדש ויחשבו להם את העיר הזאת לבית האוצר אשר להם במדינת בבל, לעת הקבוע לזה נשלחו הכספים מנהרדעא לירושלים תחת מחסה הרבה אלפים אנשים לשמור אותם מפני שודדי הפרתים.״
העתקנו את דברי יאזעפוס אלה לא ללמוד מהם רק דבר השקלים וכסף הקדשים מיהודי בבל, שזה הוא דבר המובן מאיליו, עיקר הדבר אשר נוכל לדעת מהם הוא דבר התערבותם זה עם זה, והריבוי הגדול והנפלא מאוכלסי ישראל אשר היו בבבל, ומצבם במדינה.
כי אם כסף השקלים אשר נשלחו מהם הלכו תחת מחסה גדולה כזו של הרבה אלפים מישראל הלא מזה עצמו ידענו שהי׳ שם ארגאניזאציאן שלמה, וגדולה מאד לכל זה, והאוצר הי׳ רב וגדול, אשר הי׳ דורש שמירה גדולה כזאת.
וכי הי׳ השילוח קשור בהוצאה גדולה ונפלאה כזאת, אשר כל זה עשו להם יהודי בבל מכספם.
וכל דברי יאזעפוס בתארו את דבר נהרדעא יורו לנו כי היתה שם רק יד בני ישראל שלטת והם שלטו על העיר והמבצר, וכי רק מס שלמו לממשלת הפרתים.
ובאמת הננו רואים כי גם בזמן מאוחר עוד הרבה גם אז הי׳ עוד כל פקידות העיר בידם.
ובירושלמי בבא בתרא ספ"ה בא "רב מנייה ריש גלותא אנגרמוס והוה מחי על מכילתא ולא על שיעוריא וכו׳." ובבבלי בבא בתרא ד׳ פ"ט דבי נשיאה אוקימו אגרדמין בין למדות בין לשערים אמר ליה שמואל לקרנא פוק תני להו מעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין וכו׳.
והמשרה הזאת היתה משרה גדולה בעיר ומסופר אצל יאזעפוס XVIII, 6, 2 כי אגריפפא הראשון לפני ימי מלכותו כאשר לא הי׳ יכול עוד לשבת ברומא ושב לארץ יהודה וגם שם לא הונח לו, ורצה לשלוח יד בנפשו, בקשה קיפרוס אשתו, את אחות אגריפפא אשת הורדוס השני לפעול כי אישה יתן לו משרה, והדבר עלה בידה והורדוס השני קראו אליו ויפקידהו לאגרדמן בעיר טבריא.
והדבר מובן מעצמו כי לא אז בבוא רב לבבל קבלו בני ישראל זכיות גדולות כאלה כי אם שהדבר הלך ובא כן מהימים היותר ראשונים וככל אשר הם גם דברי יאזעפוס אשר כבר הובאו.
והמדות האלה אשר קבעו בני ישראל על פי אגרדמון שלהם בנהרדעא הם הלכו בכל מושבי בני ישראל למעלה מנהרדעא אשר גם שם הי׳ עיקרי התושבים רק בני ישראל ויושבים איש על יד אחיו עוד גם בימים המאוחרים.
ונאמר במס׳ כתובות ד׳ נ"ד אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה (בדין כתובת אלמנה) ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל וכו׳ ועד היכא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.
ודברי רש"י "כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא". אבל מה ענין מדידת קב לכתובת אלמנה, והדברים פשוטים שהכונה לאמר עד מקום ששלטון נהרדעא בתור עיר הראשי מגיע, ובהיות זה דבר המתפשט בין כל העם, נתנו זה לסימן, כי עד שם הלך והתפשט שלטון בני ישראל בנהרדעא.
ומשם ואילך אף שגם שם ישבו ישראל בקבוצים גדולים (וככל אשר יתבאר בפרק כ״ח) אבל על העירות ההם כבר לא הונח חותם בני ישראל כי אם חותם יתר הגוים תושבי בבל, והאגרדמין שם כבר לא היו מבני ישראל, כי אם מבני הגוים.
וכמו שהי׳ זה גם באזיה הקטנה אף שגם שם ישבו ישראל בקבוצים גדולים אבל שלטון הערים הי׳ ביד בני הגוים, ובא בדברי יאזעפוס XIV, 10, 24על דבר יהודי עיר סארדעס (Sardes) בימי הורקנוס החשמונאי כי הסענאט משם הוציא פקודה לחזק זכיותיהם, ובא גם זאת "כי האגרדמין יניחו להם חופש בנוגע לצרכיהם". אבל לא כן הי׳ בנהרדעא וכל הערים אשר סביבותיה אשר שם הי׳ שלטון היהודים מהימים היותר ראשונים. ומבואר בדברי יאזעפוס כי היהודים בטחו על עוז מבצרם, ועל כן הביאו לשם את כל אוצר כספם, כי היתה שם וסביב לה כל השלטון בידם והמבצר גם הוא תחת ידם.
וכאשר נתבונן בענינם של יהודי בבל בכלל נראה ונכיר כי המשפחות היותר ראשיות שבהן נשארו גם כל ימי הבית השני בבבל.
ונוכל לדעת זה מאת אשר נודע כי המשפחה היותר ראשונה בכל ישראל והיא משפחת בית דוד, נשארה בעיקרה כולה בבבל.
ובכל ימי הבית השני וימי התנאים והאמוראים אחר זה אין כל זכר מהמשפחה הזאת וסעיפי שריגיה כי אם במקור בבל, אבל לא בארץ ישראל.
גם שני הענפים השונים אשר יצאו מהמשפחה הגדולה הזאת ,והם ראשי הגולה מראשית ימי בבל, ומשפחת הנשיאים בארץ ישראל מימי הלל ואילך, שני הענפים האלה אשר עמדו ברום מעלתם מעל העם ידענו כי ישבו עם כל הנלוים עליהם רק בבבל. וכי גם משפחת הנשיאים בארין ישראל מבית דוד הותחלה רק מאה שנה לפני החורבן אבל לפני זה ישבו אבותיהם בבבל.
ולדון מן המאוחר על הקודם בנוגע להמשפחה הגדולה הזאת אשר נשארו בעיקרם על נהרות בבל לדעת עד כמה הי׳ שם תחלתם וסופם תורה ודעת דרכיה, ובדברים כאלה כל אשר נפרץ לא שב ונרפא, ואת אשר נראה בזמן מאוחר יוכל להיות לידיעה שלמה למעמד הדברים לפני זה, הננו רואים את הלל מצד זה, ור׳ נתן הבבלי בן ראש הגולה בימי ביתר מעבר השני, ואת ר׳ חייא ממשפחה אחרת כבר מאחי דוד (עי׳ כתובות ד׳ ס״ב:) אשר מכל זה נוכל לדעת כי ישבו בבבל בתוך מעייני התורה, והיא היתה דרכי משפחתם ומנהג אבותיהם בידיהם.
ובירושלמי במס׳ עירובין פ"י ה״א נאמר תני תפילין צריכין לבודקן אחת לי״ב חדש דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אין צריכין בדיקה הלל הזקן אומר תפילין אלו מאבי אמי(נ"ב). ואבי אמו של הלל זמנו בתחילת ימי החשמונאים שהלל בסוף ימי שלמינון אשת אלכסנדר ינאי כבר שימש לפני שמעיה ואבטליון הנה נולד בסוף ימי יוחנן כהן גדול יוחנן הורקנוס, היינו שנולד, בימי הדור השני מהחשמונאים ואבי אמו זמנו בראשית ימי החשמונאים.
והחכם קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן שער י' עמוד 59יאמר:
"מיד כשנחו מן המלחמה (בימי החשמונאים) ומשעבוד היונים ושרי צבאותם ומתרעומות ונכלי הפושעים הי‘ החתום האחרון והמוחלט לכתבי הקדש אחת מפעולות היותר גדולות של בית דינו של חשמונאי(נ״ג), וזה שהגם שהיו מכבר כתובי הכ"ד כתובים יושר ומתוקן על ידי הסופרים אנשי כנסת הגדולה שבשבעת הדורות מעזרא עד שמעון השני כמבואר למעלה(נ״ד) הנה כעדות הכתוב בדברי הימים (ספרי המקביים) שהעתקנו נפוצו כל הספרים, ונשרפו ונשחתו ונם נזדייפו בידי האויבים והפושעים כל ימי השמד והמלחמה הארוכה (נ״ה) שאחריו ,ובאו עתה אלה הפרנסים הטובים וקבצו כל ספרי הקודש על הדרך שעשו הסופרים מזמן עזרא ואילך וכו׳.״
והנה אין דברינו במקום הזה עם יסוד כל החקירה הזאת אשר מקומה בחלקי הספר הקודמים. והננו רחוקים מאד מלהסתפק בחקירת דברי ימינו הנפלאים בתשובות כוללות, כבודם הגדול הוא חקור דבר, וגם כל פרטי החקירה הזאת יבוארו לנו במקומו לכל ענינם. תכלית דברינו בזה ,הוא לשובב לדברי ימינו את מראה פניהם ,אשר חוקרי אשכנז בהשתדלותם הגדולה להכחיש את עצמינו עשו מדברי ימינו רק מראה בלהות בקצצם מהם ראש ורגל. ותהי עמלם הגדול להשמיד ולאבד את דברי ימינו משני הצדדים יחד.
לדבר כל דבריהם בסגנון כזה כאלו גם כל ימי הבית השני היתה האומה כולה רק בארץ ישראל וכי רק שם נמצאו כל נכסי האומה, ולצמצם את כל דברי ימינו רק על עיר ירושלים.
ולשוב ולהפוך בלהות גם על ירושלים, ולמחות כל רשומם של דברי ימינו גם שם עד אמצע ימי החשמונאים, וגם עד ימי הלל ושמאי, ולהעמיד את כל דברי ימי ישראל רק על ימי התנאים, וזולת זה עקרו הכל משרשו, וחוקרי העמים תומכים בידם מזה ומזה, ודברי ימינו היו כלא היו.
אבל הנה הוא מודה בעצמו שכבר לפני זה מהימים הראשונים כבר הי' הכל מתוקן ומקובל, וזה לא יכול להכחיש ויאמר בעצמו גם הוא:
"כי היו מכבר כתובי הכ"ד כתובים יושר ומתוקן על ידי הסופרים אנשי כנסת הגדולה".
אבל מפני שראה בספרי החשמונאים כי בימי המלחמות בירושלים וסביבותיה ככל טבע הדברים נפוצו ספרים רבים ואלה אשר באו ליד אויב גם שרפום ויאבדום באו ויסדו למו יסוד גדול הנוקב ויורד כי הי׳ אז בהכרח חיתום חדש לכתבי הקדש, חיתום גדול וחדש אשר נמשך בהכרח שלשים שנה.
והנה ציירו להם את עם בני ישראל אז יושבים צפופים באיזה עיר וכפריה מסביב, וספרי הקדש גנוזים שם מראשותם, ובנפול עליהם אויב שללום ויבוזו.
ואיך לא שמו לב כי בימי אנשי כנסת הגדולה, וגם לאחריהם הי׳ בבבל החלק היותר גדול מכל האומה בכללה, ככל אשר ידענו מדברי עזרא ונחמיה וככל אשר יאמר יאזעפוס על בבל בכלל כי בשלחם את שקליהם לירושלים, הי׳ האוצר גדול כל כך עד שהלכו עם זה כמה אלפים אנשים מישראל לשמור, וזה עצמו הי׳ צריך ארגאניזאציאן שלמה והוצאה גדולה מאד אשר אי אפשר כי אם למדינה גדולה וכבירה המרובה מאד מאוכלסי ישראל כמו שהיתה בבל באמת.
ולא חקרו כלל לעמוד על אופי׳ של האומה בראשית ימי הבית עד ימי היונים, אשר גם היו עם בני בבל יחד תחת ממשלת הפרסיים, אשר כל הימים ההם עמדה בבל ברום עולמם.
וכבר נתבאר כי בראשית ימי אנשי כנסת הגדולה חשבו עצמם רק כסניף לבבל, ואין ספק שנשאר כן עוד זמן רב, ואם כי בני ישראל קיימו בכל נפשם הכלל הגדול כי מציון תצא תורה, אבל הם עצמם בארץ ישראל עשו הכל יחד ברוח האומה בכללה ויסודה, אשר נשארו במקומם על נהרות בבל. ובכל האופנים נתפשט הכל בבבל כבארץ ישראל באין הבדל כלל.
והנה יאמר שם קראכמאל־הזקן עוד: ״פעולת זה החתום האחרון לספרי הקדש לא יתכן שהתחילו בה קודם שנת ק״ע (לשטרות) שנת כלות המלחמה, ולהיות שלפי כובד הענין טבעו ויקרתו נמשכה הפעולה ההיא איזה זמן מסוים הנה לא נשלמה לגמרי עד סביב לשנת מאתים ליוונים מאה ושמונים שנה לפני חורבן הבית." ושכח תבל ומלואה, וחשב זמן מאה ושמונים שנה לפני החורבן לימי קדומים, ושכח כי הנה מאה וארבעים שנה לפני החורבן כבר עלה הלל מבבל לשאול ספיקותיו לפני שמעיה ואבטליון, וכבר הי׳ אז חכם גדול בעוד היותו בבבל, ממה שלמד שם "ודרש והסכים ועלה וקבל הלכה״.
וזמן רבותיו של הלל בבבל, הוא זמן הזה עצמו, זמן החיתום אשר בדו מלבם, מתוך חסרון חקירת דברי ימינו.
ואם הי׳ להלל הזקן תפילין מאבי אמו, אף כי הי׳ לו תנ״ך מאבי אביו או אמו, הקודמים עוד לזמן החיתום הזה ,אשר מהשתדלותם להכחיש את עצמינו בדו להם מלבם, ויכתבו בסגנונים שונים להונות את בני ישראל מנחלתם.
ואין אנו צריכים לא לאבי אביו ולא לאבי אמו של הלל, ודי לנו בכל הקהל הגדול מריבי רבבות בני ישראל וערים גדולות ובצורות בכל סדרי קהלות ישראל בבבל שומרי תורה ומצוה בכל דקדוקיהם, אשר היתה תורת ד׳ אתם.
גם בימים האחרונים בארץ ישראל בימי ר׳ מנא ור׳ יוסי בי ר׳ בון נשרפו כל מועדי אל בארץ על ידי גאללוס ואורסיצינוס עד שבני גליל (עיקר המושב אז) שלחו שאלותיהם אם מותר להם לקרות בחומשין בצבור כי לא הי׳ להם ספרי תורה (עי' ח״ב עמוד 371) ובכל זה לא הי׳ נדרש אז לשבת לעשות חתימה חדשה לכתבי הקדש.
וכבר אמרנו שאין ענין דברינו במקום הזה לדבר בנוגע לחתימת כתבי הקדש אשד הנהו ענין גדול מאד, וידובר עליו בחלקי הספר הקודמין לכל פרטיו.
כל דברינו במקום הזה הוא בנוגע לדברי ימינו ולמעמד האומה, אשר שלחה נטישותיה בימי הבית השני ולברר כי דברי ימינו בימים הקדומים ההם אינם דבר יושבי ירושלים ועריה מסביב כי אם דבר האומה בכללה, אשר בכל ימי הבית השני הי׳ ראשם ורובם בגולה בכל סדרי חיי הקהלות בתורה שלמה, וכל דקדוקי מצוה כל חיי ישראל בכל פרטיהם, ומאת ד׳ היתה נסיבה לקדם פני ימי הרעה אשר מצאו את עמנו בארץ ישראל בכל ימי הבית השני, מאז באו תחת היוונים עד חורבן הבית.
הערות
הערה (נ"ב): וזו היא הגירסא הנכונה וכן הוא גם מפורש בדברי הרמב״ם בפ״ב מהלכות תפילין הלכה א' ״הכותב תפילין וכו׳ ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה הלל הזקן הי' אומר אלו משל אבי אימא.״
ובמכילתא בא (עי' רא״ש סוף הלכות תפלין) נאמר כאן ימימה וכו' מנין שצריך לבדוק תפילין אחד לי״ב חדש, דברי ב״ש ב׳׳ה אומרים אין צריך בדיקה שמאי הזקן אומר אלו תפילין של אבי אימא אבל ט״ס הוא ״שמאי הזקן" והגירסא הנכונה היא, כמו שהוא בירושלמי ״הלל הזקן" ודבריו באמת כדברי ב״ה, וכן הגירסא בדברי הרמב״ם וכמו שנתבאר וע״כ סברי ב״ה כהלל, וסמכו על קבלתו של הלל מבבל ויש כיוצא בזח הרבה.
ובירושלמי הוא מחלוקת רבי ורשב״ג וכונת מחלקותם איך להכריע אם כבית שמאי או כבית הלל. ובתוס' מנחות ד׳ מ״ג ד״ה תפילין נשתבשה הגירסא עוד יותר.
הערה (נ״ג): כל הדבר הזה אינו כי אם את אשר בדו להם חוקרי העמים מלבם למטרתם, ואחריהם נשאו אלומותיהם חוקרי ישראל, ובכל זה ירשה לו׳ החכם קראכמאל לנהג את קולמסו בלשונות כאלה כאלו הי׳ זה דבר הבא מפורש בהמקורים, וזה דבר חדש מאד להשתמש בסגנונים כאלה במקום אשר גם מתחלתו לא נברא מתוך חקירת דברי ימינו כי אם מתוך השתדלות להכחישן, ועל כן באמת כל דבריהם נגד הדברים עצמן וכל זה יבואר לנו לכל פרטיו במקומו.
הערה (נ״ד): במקומו יבואר לנו הטעות אשר טעו בזה בדבר שמעון השני, ועי׳ להלן בדברינו על יסוד המשנה מפרק ו׳ ולהלן.
הערה (נ״ה): להבהיל את הקוראים הרשה לו לבדות מלבו דברים אשר אין זכר למו ואשר לא היו כלל, ולא יוכלו להיות, ברשעת האויבים והפושעים נשרפו ספרי הקדש בכל מקום אשר באו לידם ,אבל מה ענין לנזדייפו אשר יאמר, הפושעים ומרשיעי ברית דבר לא הי׳ להם עם כתיבת ספרים. הם כחשו בד׳ וינזרו לבושת ויעבדו עצבים, אבל דבר לא הי׳ להם לא עם כתיבת ספרים חדשים, ולא לזייף את הישנים. אם מצאום לפניהם שרפום, והשחיתום אבל לא שזייפום. תכלית כל מעשיהם כן הי׳ כי יתבולל ישראל בעמים ולא יוכר שם ישראל ככל אשר יבאר לפנינו בדבדינו ״צדוקים ובייתוסים״.