גורל הספר והתרבות
ח"נ ביאליק
במבצר תרבותנו, במעמקי יסודו, נבעו בשנים האחרונות פרצים מחרידים, מבשרי רעה קרובה. הפרצים האלה, אם לא ירפאו מהרה, יש בהם כדי למוטט את הבנין כלו, ועד לאין תקומה. והוא אשר המריץ אותנו החתומים מטה לצאת הפעם אל מחננו בגולה בקול קורא זה, להתריע באזניו תרועת חרדה, ולהזעיקו מאשר הוא שם אל מסביב למבצרו.
זה שנות מספר עדי-יגון אנחנו כלנו לתופעה מוזרה מאד; איש לא יכחיש, כמדומה, כי תנועת תחיתנו הלאומית, עם כל זעזועיה הרבים מבפנים ומבחוץ – לא באו לה בכל זאת מעודה ימי גדולות כאשר באוה בשנים האחרונות. רעיון תקומת ישראל בארצו יצא בתוך השנים האלה למרחב לא פללנו לו וצבאותינו רבו בשעור לא קוינוהו. בו בזמן נגלה לעיני כל – ולהשתוממות כל – הפלא הגדול של תחית הלשון העברית במולדתה ופעלו נראָה גם על חנוך דור בנינו בפנות רחוקות וקרובות בתפוצות הגולה. החנוך העברי החדש הרחיב את גבולות ממשלתו במדה לא שערנה, ורשת שלמה של בתי ספר ובתי חנוך לכל צורותיהם הפרושה בליטא, בפולניא וביתר הארצות, מוציאה מפקידה לפקידה תלמידים חדשים ומרבה שנה שנה את מחנות השומעים והדוברים עברית. תנועת החלוציות בתוך בני הנער הקיפה את כל גבולות ישראל. הספרות העברית הגיעו לה בארצנו ימי תגברת ושפע והסתעפות לא ידעתם מתמול שלשם. תעשית הספר בארץ השגיאה פעלים ועלתה למעלה ראש – סוף דבר, כמדומה, שחברו להם כל התנאים והמסבות, המחיבים והמאפשרים, עליה גדולה והגברה נמרצת של פעולה תרבותית, רחבה ועמוקה כאחת, בתוך המוני הגולה והמכשירים עם זה למפרע את הצלחתה –
ואעפי"כ – עלינו להודות בנפש מרה, כי דוקא בשנים האחרונות הולכים ומתגלים לעינינו בזה אחר זה סימנים מובהקים, המעידים על התרופפות מתמדת, התרופפות מוסיפה והולכת, של הזיקה הפנימית, הנפשית מצד הקהל העברי בגולה אל קניני התרבות העברית, וביחוד אל ראש קניניה – אל הספרות העברית. חוט אחרי חוט נתק, קשר אחרי קשר – ואין דואג, ואין משים לב.
היש צורך להראות על הסמנים האלה? הם גלויים לכל. העתון היומי העברי, צנור ההשפעה הנמרץ ביותר בימינו – כבר גרש כאלו ללא זֵכר מן הבית העברי שבגולה. הלך לעולמו העתון היחיד, האחרון – ולב לא חרד. כל הנסיונות שנעשו עד עתה להחיותו, נעשו מתוך התרשלות ורפיון ידים, ללא רצון נאמן וללא אמונה, ועל כן לא הצליחו[1]. הירחון היחידי ששמש כמה שנים מקלט מעט לדברי ספרות בת חורין, ירד בתוך השנים האלה מעל במת החיים ונשכח מלב. מתוך כך נחלש, או פסק לגמרי, מחזור הדם החי של המחשבה וההרגשה הלאומית ממרכזיהן אל ההיקף וחזרה, וכתוצאה מזה – שתוק ממאיר באורגני התרבות, שתוק פושה והולך, מתחיל בראשי איברים ומתפשט על פני הגוף כלו. קול עובדי עבודת התרבות העברית בישראל הולך ורפה מיום ליום, עוד מעט וגם צעקתם לא תמצא אזנים. הציוניות הולכת ומתרוקנת מתכנה ההסטורי הלאומי וניזונה בקב זעום של כל מיני חרובי בסר. בני הנעורים, באין כל מוצא אחר לרוחם, מְעָרִים את כחם ואת חֹם עלומיהם בריבי מפלגות, בפראזיולוגיה "פוליטית" ובהתגודדות לבטלה. השרשים הגדולים, העמוקים של רעיון תחיתנו הלאומית הולכים ונשכחים אחד אחד והענפים הולכים ומתיבשים בזה אחר זה – ואין חולה ואין מרגיש.
עתה הגיע התור המעציב גם לספר העברי. סוד גלוי הוא, כי הספר העברי, ויהי המובחר ביותר, כמעט חדל לו ארח בשוק הספרים בגולה. מכל ט"ו המיליונים של יהודי הגולה – ובתוכם הרי יודעי עברית לרבבות – אין דורש ואין שואל לספר העברי. לא יֵאָמֵן כי יסֻפַּר, ספר שנמכר בא"י למאות, או גם לאלפים – ממכרו בכל תפוצות הגולה יש שלא יגיע בלתי אם לעשרות. כל המשא של החזקת הספרות העברית וכלכלת בוניה ויוצריה הוטל במלוא כבדו על השכם הרפה של הקבוץ הקטן בא"י לבדו. היש אפא לתמוה, אם התוצרת הספרותית, המרוכזת עתה ברובה המכריע בא"י, זו שהוקמה במאמצים כבירים ועליה גאותנו ותפארתנו – אם תוצרת זו באה עתה עד משבר המסכן את כל קיומה – נאמר בפירוש: לידי מצב קטסטרופלי. מצב זה, אם יעמוד בעינו זמן מה, יפיל למשואות לא רק את המוסדות המתוכים בין יוצרי הספרות העברית ובין העם ויחריב חיי מאות משפחות בא"י, אלא סופו להבריח מן הספרות העברית אחד אחד, איש לאשר ימצא, גם את שרידי יוצריה ולהביא כליה על עצם היצירה העברית במקורותיה, כדבר אשר בא כבר במדינות במערב. גם בעולם הרוח שליטים חוקי ברזל אשר אין להפירם בלי ענש. הפרישות מן הספר העברי בגולה, סופה להביא בהכרח לידי שכחה מוחלטת של שפתנו הלאומית, לידי הפרת ברית הלשון, ופירושן של אלה: השמטת כלי הנשק היחידי מידנו, סתימת הצנור הראשי להשפעה, נתיקת כל קשרי הרוח, השתקת התותח האחרון במבצר. סוף דבר: שמד הרוח ושער הטמיעה והכליון. ובבוא גם האחרית הזאת – ואבד כל משען וכל תכן לעבודת התחיה בגולה, וכל חזונה יהפך בקרוב לתרמית עינים ולמקסם שוא.
ואנחנו החתומים מטה, בשימנו כה נגד פני קהל העברים באשר הם את מצב הדברים כהויתו על כל הסכנה העצומה הכרוכה בו למפעל התחיה היה עם לבבנו להגיד לכלם:
אחים! מרובים צרכי תרבותנו וכבדות דאגותיה, ואולם עתה, בשעה זו, הדאגה לבצרון הספר והספרות העברים מכריעה את כלן. אליה יש להפנות את כל הלבבות ולשם מפעל של תקנה יסודית במקצוע זה יש להקדיש את כל המרץ. חזית הספר העברי תוכרז מעתה כחזית הראשה. אליה יתפקדו כל טובי העסקנים ובחירי העובדים במוסדות הצבור העברי ואליה יתנדבו כל איש נלבב ונלהב וכל איש מרץ ופעולה בנאמני לשוננו הלאומית, ויצאו כלם כאיש אחד לעבודה מאומצת ומזורזת, מכונת לבצרונם הגמור של הספר והספרות העברים.
יעבור נא קול בכל גבול ישראל, קול גדול ולא יסוף: עת לעשות מעשה רב לספר העברי!
עוד לא פסו גם עתה מישראל יודעי עברית לרבבות, ואלה יש אשר יהגו בלבם חבה וגעגועים עזים לספר העברי. ואם רחקו אלה ממנו – לא אשמתם בלבד היא. אשמת כלנו היא, כי לא השכלנו ליצור קשר אמיץ בין המחנה המפזר הזה ובין הספרות העברית ולא שקדנו לסולל נתיבות תמיד בינם ובינה. בכח עבודה נאמנה וחרוצה ומתוך סדר עבודה מתאים לדבר, אפשר ואפשר להשיב את לב הרבבות ההם אל הספר העברי ולחדש את הזיקה ביניהם כימי קדם. ובהאָגד הרבבות יחד יהפכו בקרוב לחיל גדול ורב אשר יתן עז ותעצומות ומשען כביר גם לכל מפעל תרבותי על קרקע העברית בארץ ובגולה. אין הדבר תלוי אלא ברצון, בהתנדבות לפעולה ובסדור מושכל של הפעולה.
אנו מכריזים אפוא בזה על יסוד חבר בעלי ברית – "ידידי הספר העברי" בכל העולם, והוא הוא המיועד להעשות לחיל המבצר וללגיון הכבוד של תרבותנו העברית.
"ידידי הספר העברי" בכל העולם יאגדו להסתדרות אחת גדולה, שמרכזה בארץ ישראל וסניפיה בכל ארצות הגולה, כלם מאוחדים בתכנית פעולה כללית ולשם מטרה משותפת אחת, והיא: בצרונם הגמור ובסוסם המוחלט של הספר והספרות העברים בישראל.
כל אלה אשר דבר התרבות העברית, ספרותה ושפתה איננו להם דבר שפתים או סעיף בפרוגרמה בלבד, אלא יסוד היסודות והעמוד התיכון שכל בנין בית חיינו נשען עליו – הם יתנו ידם אל החבר הזה.
כל יודעי עברית באשר הם שם, כל פזוריהם ונפוצותיהם, גם הנדחים מהם בפנות רחוקות בגולה, כל אלה מהם אשר שמרו עוד על זיק אהבתם לשפת עמם הנאוה – כל אלה יספחו על המחנה.
ובני נעורינו המגודלים, יציאי בתי הספר העברים, אשר הלשון העברית חיתה בפיהם והספרות העברית טפחה את רוחם בשחרות ימיהם וכוננה את ראשית צעדיהם בארחות חיים, כל אלה מהם אשר באו כבר באנשים וכח להם לפעול ולעשות – הם יֵעָנו ראשונים לקול הקריאה ויתנדבו לצאת אל המערכה, אל מערכת הספר העברי, ועבדו לבסוסו ולבצרונו כיד נעוריהם הטובה עליהם.
איש מכל אלה אַל יפקד!
אך אל נא לכת בקטנות! באלה לא יוָשע הפעם הספר העברי. עת להוציא את ספרותנו למרחב גדול, אל דרך המלך! הרחיבו דרך לספר העברי בכל תפוצות הגולה ופתחו לו שערים בכל בית יודע ספר בישראל! ישוב נא ארון הספרים, כשהוא מלא וגדוש, לכבודו הראשון בבית כל איש ישראל.
חטא כבד לא יכפר חטאנו בשנים האחרונות לספר ולספרות העברית, להם וליוצריהם ולבוניהם, בהעלימנו עין מכל הגדולות אשר עשו לתרבותנו בכחם לבדם ונעזבם ימים רבים לנפשם, לאין כל משען ומבטח וללא כל עזר ביום צר ומצוק. נרצה נא הפעם את החטא בעבודה כפולה ומכופלת. פוצו כלכם בעם והפיצו את הספר העברי בתוכו. תנו לו מהלכים בבתיכם אתם ובכל בתי חבריכם ומכריכם. הקימו נא לספר העברי הטוב קהל קונים קבועים בן אלפים ורבבות. בזה, רק בזה, יוָשע הספר העברי, ובזה, רק בזה, ימלא חבר הברית של "ידידי הספר העברי" את תפקידו הראשי.
ההתחלה נעשתה אפוא. המסגרת נתונה. עתה אין הדבר תלוי אלא בעבודתכם, אחים. בעבודתכם, בהתלהבותכם ובשקידתכם. קומו, עשו – ותצליחו.
ולאחינו הציונים עוד לנו דברים מספר במקום הזה:
הלא תדעו, הלא תבינו כלכם, כי הקבוץ הארצישראלי גם במעוטו ובימי ראשיתו דמות עם לו, כי על כן עושה דבר העם כלו הוא, ו"שלוחו של אדם כמותו". צרכיו התרבותיים – על כל פנים מצד האיכות – אינם מועטים ופחותים בשום פנים מצרכי עם גדול ורב. נר למאה – ונר לאחד. בלי תרבות שלמת קומה ומלאת דמות לא תבנה הארץ ולא יכון עם עברי בתוכה. וגם זאת לדעת, כי הקבוץ הארצישראלי, ביצרו ערכי תרבות לא למענו בלבד ייצר, כי אם למען העם כלו, לכל תפוצותיו. "נר לאחד – נר למאה". ההכרה הזאת, החיה בלב בוני הישוב לכל מעפיליהם וחלוציהם השונים, חלוצי עבודה, תרבות, רכוש – היא אשר תלהיבם לבצע מפעלים שהם פעמים למעלה מכחו של קבוץ קטן, וכל שכן מכחו של הפרט, אבל מטעמים לאומיים אין בכל זאת להמנע מהם, בנין מולדת מחייב לצרף ל"חשבון הקטן" של הפרט ושל השעה את ה"חשבון הגדול" של הכלל ושל העתיד. מתוך ההכרה הזאת הוקמו עד עכשו בארץ כמה מפעלים בני ערך כלכלי או תרבותי המעוררים בלב כלנו רגשי גאון וגיל, ואחד מהם הוא בלי ספק התעשיה היפה והמשוכללת של הספר העברי בא"י. תעשיה זו הראתה את כחה ואת פעלה לא רק בגבולות הארץ, בשמשה את צרכי התרבות והחנוך במקומה, כי גם היא היחידה אשר תטה קו למרחוק ותשלח את שלוחותיה אל כל תפוצות הגולה ואל כל זוית ופנה יהודית רחוקה אשר דבר התרבות העברית ושפתה מגיע שמה. הספר העברי הוא סוף סוף היד הארוכה האחת אשר תשלחנה ארצנו אל מעבר לגבולותיה ועד לקצה הארץ ואשר תשיג בה גם את היהודי הרחוק והנדח באשר הוא שם ונגעה בלבבו ובנפשו. ומה טוב כי היד השלוחה הזאת, היא היא גם האחת בארץ אשר היתה נטויה תמיד לתת ולהעניק ולא לשאול ולבקש. הנראה עתה ביבוש היד הזאת ובהשברה – ונחשה?
כל אלה מאחינו המבינים כי גורל התרבות העברית הוא גם גורל תנועתנו, וכי הקשר ביניהן הוא קשר שלהבת בגחלת – הם יהיו הראשונים לתת תשובה על השאלה ההיא. שאלת הקיום היא לתנועתנו ושאלת הכבוד לכלנו. ואין אנו מסופקים כי גם התשובה תהי – של כבוד: בצרון מוחלט, בצרון של כבוד, לספר העברי, ומעתה לארך ימים!
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ בזמן האחרון נעשה שוב נסיון כזה – והלואי שיצליח מן הקודמים.