גבורות ה'/פרק נו

<< · גבורות ה' · פרק נו · >>

פרק נו

ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב ובמורא גדול זו גלוי שכינה ובאותות זו המטה וכו' ובמופתים זו הדם וכו'. הנה במאמר הזה יש לתמוה מאוד עליו, איך חבר הכתוב הדברים האלו יחד הדבר והחרב וגלוי שכינה והמטה והדם, ועוד למה מזכיר הדבר מכל שאר המכות וכן מכת הדם, וכן מה שאמר ובזרוע נטויה זו החרב מה הוא חרב שהיה במכות מצרים אם הוא מכת בכורות קשיא למה זכר את המכה הזאת אחר מכת הדבר ולפני מכת הדם, וכן מה שאמר ובאותות זה המטה אף על גב שהמטה היה עושה בו האותות למה יחשב לדבר בפני עצמו, שהמטה לא היה עושה דבר כי אם שהיה מביא המכה שבאה עליהם, ואם זכר דבר שגרם המכה לא היה צריך להזכיר המכה:

דע כי המאמר הזה ענין גדול מאוד מאוד בחכמה, שדרשו את הכתוב הזה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים על הדברים החמשה, וזה שספר הכתוב מיני מכות שבאו עליהם, ויש מכה שבאה בלא פעולה במקבל רק שהשם יתברך מסלק עצמו מן הנמצא וזהו הנמצא נעדר ואין כאן פעולה במקבל רק סלוק מן הנמצא, ומפני כי הדבר הוא העדר הנמצא כי המיתה הוא העדר בלבד ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר והם אינם נמצאים, ואין ההעדר מפעולות פועל השם יתברך במקבל, ולפיכך הדבר הוא בא מחמת סלוק העלה מן הנמצאים ובזה הם נעדרים ונפסדים לשעה אחת כמו כל העדר שאינו מפעולות פועל, ובמכת הדבר אין ראוי לומר שהיה פועל בהם הדבר, אבל נעשה מבלי פעל בהם, והוא כמו שאמרנו שהוא יתברך מסלק ומסתיר פניו יבהלון והם נפסדים וזה לא נקרא פעולה באחר. ויש מכה שהיא הפך זה והוא כח פועל לגמרי במקבל, וזה שאמר ובזרוע נטויה זו החרב כי חרב הוא כח פועל במקבל המכה וזק נקרא חרב. אבל גלוי שכינה הוא דבר ממוצע שאינו כמו החרב כח פועל במקבל ואינו כמו הדבר הפך זה שאינו כח פעל במקבל כלל, וגלוי שכינה שהוא המורא לא היה על ידי שהיה פועל בהם שלא היתה השכינה פועל היראה בהם, שלכך אמר גלוי שכינה כלומר מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל, נמצא כי לא היה כאן פועל המורא הזאת במקבל, ומכל מקום יש כאן פועל שמגיע ממנו יראה אל המקבל, ואין זה פועל גמור בעצם מן הפועל שלא היה פועל היראה. וזה כמו ממוצע בין הדבר ובין החרב כי גלוי שכינה הוא המביא המורא אל המקבל אך אין זה פעולת הפועל שאין המורא רק מן המקבל עצמו שבא לו יראה והוא מקבל הפעולה מעצמו. וזה דומה מצד מה שיש כאן פועל ומצד מה אין כאן פועל, דומה אל מלך גדול שבא למקום אחד ובני אדם אשר שם מקבלים המורא, נחשב המורא שקבלו ואשר התפעלו שלא היה זה מן המלך רק כאלו מעצמו היה, שהרי הוא לא היה פועל המורא בעצם אלא שהם התפעלו בבואו לשם, ומכל מקום מצד מה נחשב כי המלך פועל המורא כי כאשר נגלה לשם בא מאתו המורא. ולפיכך גלוי השכינה שהוא המורא הוא פועל מצד שבבואו לשם נמשך מאתו המורא רק שאינו פועל גמור מצד כי המקבל מקבל המורא מעצמו, וכאשר תבין דבר זה תבין מה שנקרא הקדוש ברוך הוא נורא האל הגדול הגבור והנורא והוא לשון נפעל כי אין לקרות השם יתברך בלשון פעל מפני שהיה משמע שהוא פועל המורא אבל אין השם יתברך פועל המורא רק המקבל המורא הוא ירא מעצמו ואם לא ירצה להיות ירא אין כאן פועל שפועל בו היראה. וזה שאמרו חכמים ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ודרשו ז"ל (ברכות דף לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וביאור הדבר הוא ענין ארוך מאוד נתבאר בספר גור אריה, אבל עיקר הדבר הוא מה שנאמר למעלה כי הוא יתברך אין פועל היראה כלל אבל היראה הוא במתפעל לא שיהיה פועל כלל ולפיכך אין היראה בידי שמים, ומפני זה נקרא השם יתברך נורא לא מיירא שהיה משמע שהוא מיירא את בריותיו, וזה אינו כי הם מקבלים הימנו היראה ואין כאן פועל היראה לכך אמר נורא. ודבר זה ארוך הספור מאוד ואין כאן מקומו. אבל אמרנו לך בזה כי היראה הוא כמו ממוצע בין היד החזקה שהוא הדבר והזרוע נטויה שהוא החרב. ומה שאמרו ז"ל ביד חזקה זו הדבר אין הפירוש יד החזקה הוא הדבר בלבד אלא הדבר וכל אשר ממינו, וזרוע נטויה זו החרב וכל אשר ממינו, ובמורא גדול זו גלוי שכינה וכל אשר ממינו, והכונה בזה שכל המכות שבאו על המצרים היו בענין אלו ג' דברים, או שהגיע להם הפסד מצד כי השם יתברך סלק עצמו וכבודו מהם והיו לאפס והיו נפסדים מיד, או על ידי שהיה פועל בכחו בהם, ואין דבר ממוצע בין שניהם שהיו מקבלים הפעולה מן השם יתברך, וזהו כמו גלוי שכינה שהיו מתפעלים מגלוי השכינה, וזה ענין ג' הוא כמו אמצעי בין השנים הראשונים, כי מי שיבין אלו הדברים ידע כי היו נלקים בענין זה בכל מכה והבן דבר זה מאוד כי הוא נכון וישר. ועדין אין כאן זכר אות או מופת, כי אפשר ויכול להיות הכל בדרך הטבע כי אין הדבר והחרב וגלוי השכינה יציאה מן הטבע כלל:

והפסוק אומר באותות זה המטה ובמופתים זה הדם, ובאור הדבר הזה בענין אות ומופת דכ' בקרא (דברים, יג) ונתן לך אות או מופת, ובספרי בפ' ראה ונתן לך אות בשמים וכה"א והיו לאותות ולמועדים או מופת בארץ וכן הוא אומר אם יהיה טל על הגיזה לבדה ועל הארץ חורב ויעש ה' כן בלילה ההוא וגו', ולפי' זה קשיא מה שאמר כאן באותות זה המטה אף על גב דאין זה אות בשמים. אבל יש לך לדעת כי כל שנוי אשר נראה בפועל נקרא אות, כגון שיאמר הנה הפועל הזה יפעל כך וכך וזה נקרא אות, והשנוי אשר הוא במתפעל שיאמר כי דבר זה מתפעל כך וכך וזה נקרא מופת. ומפני זה אמרו חכמים ז"ל כי אות בשמים ומופתים בארץ, ופי' כי השמים הם פועלים ואינם מתפעלים, והארץ מתפעלת ואינה פועלת, וכאשר יתן אות בשמים שיהיו פועלים כך וכך יקרא זה אות, והארץ היא מתפעלת אם יש שנוי בה זה נקרא מופת. לכך המטה שהוא פועל, השנוי שיש בו נקרא אות שהרי נראה שנוי בפועל, כי מטה שהוא עץ יפעל כך וכך וזה נקרא אות, אבל השנוי אשר הוא במקבל הפעולה, שאמר ראה דבר חדוש כי דבר זה אינו ראוי להיות נעשה בו כך וכך, הנה יהיה נעשה בו דבר זה נקרא מופת. ואין בכל מכות שנוי במתפעל שאמר דבר זה נעשה בו חדוש כמו הדם שנעשה מן המים דם, שהרי הוא בריאה שאינו בדרך הטבע, אבל שאר מכות שהיו המים שורצים צפרדעים אין כאן חידוש במתפעל, שהרי כל יאור דרך להשריץ צפרדעים, וכן דרך כל ארץ להשריץ כנים ואם כן אין זה שנוי במתפעל, וכן הערוב כבר היו בעולם החיות הדורסות אלא שצריך להביאם על מצרים, וכן הדבר וכן השחין וכן הברד וכן הארבה והחושך אף על גב שאין רגיל להיות חושך בעולם מכל מקום אין החושך רק העדר האור ולפיכך אין שנוי זה אל המתפעל רק שצריך סבה שיבא חושך לעולם דהיינו דבר המבטל האור, ומכל שכן מכת בכורות אינו כלל שנוי במתפעל רק שצריך סבה פועלת את מיתת הבכורות. לפיכך לא תמצא מכה שתקרא מופת רק דם שהוא שנוי במתפעל שאין מצד המים שיהיו דם, וכאשר נהפכו הוא שנוי במתפעל. וכאשר תאמר החטה הזאת עתה בזמן החורב תצמח חטה וזה בודאי שנוי, אבל אין זה שנוי במתפעל שהרי החטה היא מוכנת לצמוח ולגדל חטה, אבל שנוי במתפעל הוא זה שתאמר הנה מן הקטנית תצמח חטה, וזה בודאי אין שנוי בפועל אבל השנוי היא במתפעל שאינו ראוי הקטנית לזה. והשם יתברך במצרים פעל שנוים על ידי שני דברים אלו שהרי אין ראוי שיהיה המטה פועל צפרדעים וכנים וברד וארבה וחושך והיה המטה פועל דברים אלו, לכך אומר באותות זה המטה, ושנוי השני מצד המתפעל שיהיה מן המים דם, ושנוי זה מן המתפעל שאינם ראוים לזה המים, והשם יתברך רצה לחדש במצרים שנוי מצד הפועל ומצד המתפעל וזה באותות ובמופתים, ודרשו באותות זה המטה ובמופתים זה הדם וכבר התבאר ענין זה. ועיין בפרק שאחר זה תמצא עוד מבואר שהדם נקרא מופת ולא שאר מכות, וזה עיקר הפירוש כאשר תבין דברי חכמים. כלל הדבר כי הנסים הם שנים, נס בפועל והוא יקרא אות, ונס במקבל הפעולה וזה יקרא מופת. ומפני שהמכות שבאו במצרים היו לשתי סבות, האחד להכות אותם על חטאם כדכתיב (בראשית, טו) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והשני להראות נפלאותיו כדכתיב (שמות, י) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו', לפיכך ביאר הכתוב שהשם יתברך הביא עונש עליהם עד שלא היה דבר במצרים שלא בא עליהם מכה והפסד. לפיכך זכר בראשונה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול אלו שלשה כולם מורים על הכאה שבאה עליהם, כי אלו שלשה דברים כוללים כל מיני מכות, אם מכה שהיא בלא פועל באחר, והשם יתברך מסתיר פניו והם נפסדים כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, דמשמע שבא המכה עליהם ביד חזקה כאשר השם יתברך מסלק כבודו מן הנמצאים באה מכה גדולה וחזקה על הנמצאים עד שהם לאין ברגע אחד וזה מבואר, ואם מכה שבאה מצד הפועל, או מכה שבא עליהם מצד המתפעל, או מכה שהיא מצד הפועל ומצד המתפעל ביחד שבא יראה על המקבל, וכאשר הזכיר הכתוב שבאו מכות עליהם בכל כאשר התבאר, אמר גם כן שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות במצרים למען הודיעו שמו, לכך אמר הכתוב באותות ובמופתים, אותות זה המטה פירוש שהיה פועל במטה דברים שאין ראוי בטבע ובמנהגו של עולם שיפעל פועל זה, ובמופתים זה הדם פי' שנוי מצד המתפעל שנשתנה להיות דם ואין ראוי שיהיה המים נעשים דם וכל שנוי או מצד הפועל או מצד המתפעל כאשר התבאר, זהו פי' המאמר כאשר תבין אמתת דברים אלו. אמנם אם תרצה לומר בפירוש המאמר הזה, כי הנמצאים בכלל יש להם שני דברים החומר והצורה, ורמזו חכמים דבר זה באמרם (בבא בתרא דף עד:) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו זכר ונקבה בראם, כי הזכר הוא הצורה והנקבה היא החומר ודבר זה ידוע, והחומר אינו רק התחלה, כי הצורה היא שלימות הנמצא, ואין נמצא בעולם שאינו מחומר וצורה, והוא יתברך המזווג והמחבר אותם כאחד וחבור שלהם ענין בפני עצמו, ודומה לזה הנקבה שהיא כמו החומר והזכר הוא כמו הצורה והקדוש ברוך הוא מחבר אותם כאחד, שהרי שתף הקדוש ברוך הוא שמו ביניהם היו"ד באיש והה"א באשה, הנה על ידי שמו נעשה זיווג אחד כי שמו מאחד ומקשר אותם בחבור אחד גמור. הנה יש שלשה בחינות, האחד החומר, השני הצורה, השלישי מצד חבור החומר והצורה, ועל זה יש ראיות ברורות ואין כאן מקומו ונתבאר כמה פעמים, וכל דבר ודבר יש לו ענין מיוחד וכאשר נדע כי החומר נקרא התחלה, והצורה נקרא תכלית ושלימות, וחבורם שהוא החומר והצורה הוא דבר זולת שני החלקים, וכאשר השם יתברך רצה להכות מצרים בכל מכה באה המכה על החמרי שהוא התחלה, ובאה המכה על דבר שהוא צורה שהוא שלימות הדבר, ובאה מכה על החבור של החומר והצורה. וכאשר תדע כי כאשר הוכה בהתחלה שהוא החומר יבא לו העדר, כי ההעדר הוא מפאת החומר כאשר ידוע מענין החומר שדבק בו ההעדר, ולכך מכת הדבר שהוא ההעדר הוא מכה מצד החמרי. וכנגד השני שהוא הצורה אומר ובזרוע נטויה זו החרב, ר"ל הכאה לשלימות הנמצא שהוא הצורה, ודבר זה נקרא חרב כי החרב הוא המחתך השלימות ומבטלו, ולפיכך הכאה לשלימות הנמצא נקרא זה חרב, כי שלימות הדבר שהוא שלם וחרב הוא המקצץ את השלימות, והביא הקדוש ברוך הוא הפסד הצורה שהוא שלימות הנמצא. ואמר ובמורא גדול נגד חלק השלישי שהוא החבור מחומר וצורה, וכבר אמר כי מאתו יתברך חבור החומר והצורה, וכאשר הנמצאים יוצאים מן הסדר אז השם יתברך אשר מאתו חבור הזה מתנגד אל החבור ובא מורא גדול אל הנמצא, וזהו גלוי שכינה שהיה מתנגד השם יתברך אליהם. וכלל הדרש הזה שבא לומר כי אלו עשר מכות שהביא עליהם הקדוש ברוך הוא היתה המכה בכל, או שהיתה המכה שהביא עליהם העדר שהוא הדבר ומכה זו שייכת אל החומר, או שהביא עליהם מכה שהיא הפך זה והוא חרב, שהחרב הוא שגוזר ומחתך שלימות הצורה, או שהיתה המכה אל החבור של חומר וצורה וזהו גלוי שכינה כמו שהתבאר, כדי שתהיה המכה בכל ואין חלק שלא היתה בו המכה. ועדיין אין כאן זכר אות ומופת, כי אפשר ויכול להיות הכל בדרך הטבע אינו יוצא מן הטבע כלל, כי אין זה יציאה מן הטבע הדבר והחרב וגלוי השכינה, והנה אומר באותות זה המטה ובמופתים זה הדם כמו שנתבאר למעלה, ופירוש זה אמתי וברור ליודע בינה וחכמה. הנה התבאר לך פירוש המאמר על זה והוא ענין נפלא. וכאשר תדקדק עוד ותעיין בזה תמצא שכל הדברים אשר נתבארו למעלה הם פירוש המאמר על אמתו, אך לפי שהדברים הם עמוקים מאוד אי אפשר לבאר הכל בביאור גמור ונכון, לכך על המעיין להוסיף עיון בזה כי הדברים האלו לא נאמרו מכח סברא אבל הם אמתת פירוש זה המאמר, וכדי שתדע להבין דברי נסתר ארמוז לך בזה דרך דרש ומזה תבין הדברים אשר אמרנו:

ביד חזקה זו הדבר שהוא מן מלאך המות, וזהו בזכות אברהם וממדתו, שהרי אברהם נתנסה בעשרה נסיונות ועמד נגד השטן שהוא מלאך המות כדאיתא בפרק אלו נחנקים (סנהדרין דף פט:). בזרוע נטויה זו החרב זו זכות יצחק וממדתו שנטה צוארו להיות נשחט מן החרב, בזכותו הביא הקדוש ברוך הוא על מצרים החרב. ומורא גדול זו גלוי שכינה בזכות יעקב וממדתו שאצלו נאמר (בראשית, לה) כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו. ובאותות זה המטה הוא בזכות משה וממדתו, שזה המטה הוא שלו ואליו נתן להיות פועל בו כדכתיב (שמות, יז) ומטך וגו' תקח בידך. ובמופתים זה הדם בזכות יהושע תלמידו שנתן אליו הקדוש ברוך הוא לשפוך דם האומות, כמו שעשה לעמלק מיד ולכל מלכי כנען, וגם לישראל בדם מילה שאמרו המצריים דם אנו רואים עליכם במדבר והוא היה דם מילה של יהושע, ועל ידי אברהם יצחק ויעקב נתן להם הארץ, ועל ידי משה הוציאם מארץ מצרים, ועל ידי יהושע הביאם לארץ כנען. וכאשר תבין תמצא כי נרמז לך בזה הדרש, שהשם יתברך בה' מדות אלו אשר זכרנו, היה פועל בהם נוראותיו כי באלו המדות פעל בהם נוראות יתברך שמו והבן מאוד דבר זה:

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. הנה בא לבאר פסוק זה של ביד חזקה בענין אחר ושתיהם כאחד נכונים שאין פי' אחד סותר האחר. וכאשר תעיין בפסוק תמצא כי בה' מכות ראשונות לא היה הקב"ה מחזק לבו, ואילו בחמשה מכות אחרונות היה הקדוש ברוך הוא מחזק לבו, שמזה תראה כי חמשה מכות אחרונות הם כפולות על הראשונות, וכאשר בא עליהם כפל מכות לא היו יכולים לעמוד והיו שולחים את ישראל, לכך כאשר הגיע לה' אחרונות נאמר ויחזק ה' את לבו שמזה תראה כי המכות כפולות היו על מצרים. וכאשר תעיין תמצא שהמכות היו כפולות לגמרי, שהרי המכה הראשונה מן ה' ראשונות היתה דם, מכה ראשונה מן האחרונות היתה שחין שאין השחין רק תוספת דם, ואין חלוק ביניהם רק שהמכה הראשונה מן ה' ראשונות היא דם בתחתונים, והשחין הוא באדם שהרי האדם הוא התחלת העליונים, שהרי יש בו הנשמה מן העליונים ודבר מבואר הוא. המכה השנית מן ה' הראשונות צפרדעים שרץ הבא מן המים בתחתונים, והמכה השנית מן ה' האחרונות ברד שהוא מן מים העליונים, כדאמרינן בפרק קמא דתענית (דף ח:) ובבראשית רבה בפ' בראשית (בראשית, יב) שהמטר מן מים העליונים וכן הברד בודאי מן מים העליונים הם, שאין חלוק בין מטר ובין ברד שאין ברד רק מטר שנקפא. מכה שלישית מן הראשונות כנים והם שרץ הארץ ומכה שלישית מן האחרונות ארבה, והארבה הוא שרץ העוף דכתיב (ויקרא, יא) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף את והארבה למינו וכו', הרי כי אף הטהורים נקראים שרץ העוף וכל שכן הטמאים שנקראים שרץ העוף, ואין הבדל ביניהם רק שהכנים הם שרץ הארץ בארץ למטה, וארבה שרץ העוף למעלה מעופף בשמים שאין הארבה משכנו בארץ אלא מעופף בשמים שנאמר (בראשית, א) ועוף יעופף על פני רקיע השמים. מכה רביעית מן הראשונות ערוב מן החיות והוא למטה, כנגד זה למעלה החושך, וידוע כי החיות הרעות ממשלתם בלילה ובחושך, כדכתיב בקרא (תהלים, קד) תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, ועוד הערוב נקרא ערוב על שם עירוב חיות רעות, והנה החושך גם כן נקרא ערב הפך היום שנקרא בוקר, ופירשו המפרשים כי הלילה נקרא ערב, לפי שבו מתערב הכל ואין הבדל בין דבר לדבר, והבקר נקרא בקר על שם שיכול לבקר בין דבר לדבר, ולפיכך הערוב למטה מן עירוב חיות הרעות דומה אל חושך שהוא עירוב שבא מן שקיעת השמש מלמעלה. המכה החמישית מן הראשונות היה הדבר למטה בבהמות נטילת נשמה, המכה החמישית מן האחרונות היה מכת בכורות נטילת נשמת האדם שהיא מן עליונים. הרי לך ה' מכות הראשונות נגד ה' מכות אחרונות כי התחתונים והעליונים שקולים מצטרפים זה לזה מתחברים זה לזה כאשר ידוע, אין אחד בלא שכנגדו כאשר ידוע מאוד למעיינים, וה' מכות ראשונות מן התחתונים וה' מכות אחרונות מן העליונים. ומפני שהעליונים והתחתונים מתחברים זה לזה דרשו ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים כי המכות מצורפים מזדוגים יחד. וכאשר תבין זה תבין למה במכות הראשונות לא היה מחזק לבו ואילו במכות האחרונות היה הקב"ה מחזק לבו, שכל עוד שלא הגיעו המכות למדריגת האדם, שכל ה' מכות הראשונות הם בתחתונים לבד ולא הגיעו למדריגת האדם, כי מדריגת האדם הוא התחלת העליונים, היה פרעה מחזק לבו מעצמו וגובר על המכה עד שחין שהוא באדם בעצמו. ואף על גב שהכנים היו גם כן באדם אין זה באדם לגמרי, שהרי הכנים מן הארץ אבל השחין התחלתו באדם, ומאז לא היה יכול לעמוד אם לא היה הקדוש ברוך הוא מחזק לבו נגד חוזק המכות, כי המכות היו מתחזקים עליו יותר ממה שהיו יכולים לעמוד לכך נגד זה היה הקדוש ברוך הוא מחזק לבו, ומכל שכן במכות אחרונות שהם עוד יותר ממדריגת האדם, אם לא היה הקדוש ברוך הוא מחזק את לבו היה שולח את ישראל לכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לחזק את לבו, והנה התבאר לך מדרש זה ותעיין בו היטב כי צריך הוא עיון לעמוד על בוריו: