ברטנורא על התורה/בראשית/יח

<< · ברטנורא על התורה · בראשית · יח · >>

א

וירא אליו לבקר את החולה. נראה דדריש ליה משום דבכל מקום שהוזכרה מראה מזכיר איזה דבר שאמר לו הקב"ה והכא לא הוזכר שום דבור לכך אמר שזאת המראה היתה לבקר את החולה ולמדנו שיש לאדם לבקר החולים ולכך איחר ביקור חולים ביום השלישי. מהר"ר: באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה וכו'. קשה והלא הקב"ה אמר לו שימול ומה עצה היה צריך ליתן לו. י"ל שאמר לו הקב"ה שימול ולא אמר לו היכן מקום המילה וזאת העצה נתן לו שאמר לו מקום מילה כדדרשינן מוערל זכר. ומהר"ר תירץ שיש לומר שהיה אברהם מסופק אם המצוה אליו שימול את עצמו או דוקא למול את בניו אשר יולדו לו וילידי ביתו ומזה אמר שנתן לו עצה למול את עצמו ממש: באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה. קשה מה עצה נתן לו על מצותו של מקום. וי"ל (כן כתב מהר"ר איסלן בבאורי רש"י פ' וירא בראש:) שנטל עצה ממנו אם ימול חדר בחדר להסבא או ימול לעין כל ולא יחוש לליצני הדור ונתן לי עצה להמול בגלוי כדכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם: יושב ישב כתיב אמר לו הקב"ה שב וכו'. פי' שנראה לפי משמעות המקרא שכשנראה לו הקב"ה ישב וזה דבר זר הוא לומר שישב כשראה השכינה אדרבה היה לו לקום ולעמוד על רגליו מפבי הכבוד לכך פירש רש"י שאמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך וכו' ולפיכך ישב: כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו'. קשה מנא ליה. י"ל דנפקא ליה מדכתיב היום שהוא היום הידוע שנאמר עליו הנה יום בא בוער כתנור ודרש בדאמר ריש לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכו'. ומה שאמר שלא להטריחו באורחים שלא יטרח להקדים כנגד האורחין ולבקש בעדם כמו שהיה רגיל לעשות ולכך אמר כיון שראהו מצר הביא המלאכים עליו כדמות אנשים:

ב

שלשה אנשים אחד לבשר את וכו' שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. קשה שהרי בסמוך אמר ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט והרי הם שתי שליחיות. וי"ל שאינו נקרא שתי שליחיות ששניהם ענין הצלה ורפואה אבל אם היו שני מינין שפיר הוו מיקרו שתי שליחיות:

ג

ויאמר אדוני לגדול שבהם אמר. קשה מהיכן הכיר הגדול י"ל שהיה מהלך באמצע כמו שארז"ל (בגמרא דיומא פרק אמר להם הממונה והביאו הילקוט בפ' וירא אליו:) מלאכי השרת שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו ופרש"י בכאן ד"א לפי שלשון אל נא תעבור שהוא לשון יחיד מוכח יותר שהוא קדש ולא היה מדבר כי אם ליחיד:

ד

יוקח נא על ידי שליח וכו'. בגמרא כתיב כל מה שעשה אברהם על ידי עצמו אף הקב"ה שלם לבניו על ידי עצמו כמו שכתוב במן הנני ממטיר לכם לחם אבל מה שעשה על ידי שליח כמו במים דכתי' ביה יוקח נא מעט מים דמשמע ע"י שליח אף הקב"ה שלם לבניו ע"י שליח שנא' וירם משה את ידו: ורחצו רגליכם כסבור ערביים הם שמשתחוים לאבק רגליהם. קש' היאך היה סבור שערביים הם הלא הערביים הם מבני ישמעאל כמ"ש רש"י בסוף פרשה זו בפסו' באשר הוא שם הולכות ארחות דדנים ועדיין לא היו לו בנים לישמעאל י"ל (קיתון של חרס אברהם יצ"ו ן' לא"א כמהר"ר מרדכי יצ"ו גראסייאני אומר שמה שאמר הגאון ברטנורא שמה שאמר רש"י סבור שערביים וכו' הוא כמו שאמר כערביים היו כן דבר וכן נראה במס' מציעא פ' השוכר את הפועלים דף ע' וז"ל יוקח נא מעט מים וכו' א"ר ינאי בר' ישמעאל וכי כערביים חשדתנו וכו' ועיין בפי' רש"י שם. ועין בפ"ק דקידושין:) דהכי קאמר שהיה אברהם סבור שהיו עושין כמו שעושין הערביים עכשיו שמשתחוים לאבק רגליהם ומה שאמר ערביים הם חסר כ"ף הדמיון ופי' כסבור כערביים הם שמשתחוים וכו': תחת העץ תחת האילן. פי' שלא תטעה לפרש השענו בחתיכת עץ שכן משמעות ל' שעינה סמיכה לכך אמר תחת האילן דאם לא כן היה לו לו' והשענו בעץ או על העץ כמו ישען על ביתו והשתא דכתיב והשענו תחת העץ ר"ל תחת האילן:

ו

סלת לעוגות קמח לעמילן של טבחים. קשה מנא לו י"ל דנפקא ליה מדכתיב קמח סלת שסולת הוא הנקי וכן רגילות לו' ועתה שכתב קמח סלת הם שני עניינים קמח וסלת לכך אמר רש"י שלקח שתיהן סולת לעוגות וקמח לעמילן של טבחים:

ז

בן בקר רך וטוב ג' פרים היו להאכילן ג' לשונות בחרדל. קשה מנא ליה י"ל מדאיתא בגמ' דבבא מציעא רך וטוב השתא דכתיב וטוב אמר תרתי ומדוטוב אחד רך נמי אחד וא"כ ג' פרים היו. ופי' בחרדל פי' רש"י בגמ' בחרדל ממש שכן דרך מתנות כהונה שיהיו נאכלין צלי בחרדל. ובתוספות כתיב שר"ל במהירות שר"ל מלשון חרדלות של גשמים ולכך האכילם הלשונות שאינו צריך להמתין הפשט וניתוח וכדי למהר הדבר. מהר"ר: אל הנער זה ישמעאל לחנכו במצות. קשה מנא ליה. י"ל לפי שהפרשה נפקא ובאה להשמיענו שאברהם עצתו נזדרז בסעודה זו ואל הבקר רץ אברהם וימהר אברהם האהלה ויקח ויתן ולא יתכן לפרשו ויתן אל הנער לאחד ממשרתיו שאם כן יהיה זה גנותו של אברהם לכך הוצרך לפרש אל הנער זה ישמעאל שאין זה גנותו אלא שבחו שהרי לחנכו במצות נתן לו:

ח

ויקח חמאה וחלב ולחם לא הביא שפירסה נדה וכו'. פירוש שאברהם היה אוכל חוליו בטהרה ולא היה רוצה להאכיל לאחרים מה שלא היה אוכל הוא: אשר עשה אשר תקן קמא קמא שתקן אייתי קמיהו. תי' לפי שאמר למעלה ג' פרים היו וכאן כתיב בן בקר דמשמע שלא היה אלא אחד לכך הוצרך לפרש קמא קמא שתקן ולעולם שלשה פרים היו:

ט

ויאמרו אליו נקוד על איו תניא ר' שמעון אומר וכו'. מקשין העולם אם כן היה לו לינקד הלמ"ד בלבד והייתי דורש הכתב והוא איו ותירצו דבא לאורויי לן שאנו דורשים לפעמים הנקודה ובא לגלויי על נקודה דובקומה שבבנות לוט שהוא כולו נקוד וכן על הנוקודה שהוא על אהרן במניין הלויים בפרשת במדבר סיני וכן בדרך רחוקה שבפרשת בהעלותך. מהר"ר: שאף לשרה שאלו איו אברהם. קשה שהרי הוא עומד ומשמש לפניהם י"ל כשהלך אל הבקר שאלו עליו. ומה שאמר שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש אין להקשות מהא דאמרי' אסור לשאול על שלום האשה וכי' אפי' ע"י בעלה דליכא איסורא אלא בשאלת שלום דווקא כגון להשתחות לה אבל הכא אמר ששאל איה הוא אין כאן איסור:

י

והוא אחריו הפתח היה אחר המלאך. בא רש"י לפרש שלא תאמר דמה דכתיב והוא אחריו שהמלאך היה אחר הפתח כמשמעות דקרא דאם כן היה צריך לומר ששרה היתה פתח האהל מבחוץ וזה אינו שהרי כתוב הנה באהל צנועה היא:

יב

שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן. י"ל שלא אמר הכתוב דבר שקר שהרי בכלל דבריה הוא שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה אבל ר"ל שינה הכתוב שלא אמר כל דבריה

טז

וישקיפו על פני סדום פרש"י כל השקפה שבמקרא לרעה וכו'. קשה שהרי כתיב מי זאת הנשקפה כמו שחר עד ישקיף וירא וצדק משמים נשקף וכולן לטובה. י"ל הכי קאמר רש"י כל מקום שנא' במקרא השקיפה באותו המשקיף היא לרעה כגון וישקיפו על פני סדום וישקף אבימלך חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שהיא לטובה אע"ג דקאי לקב"ה שהוא המשקיף והא דכתיב מי זאת הנשקפה כמו שחר וצדק משמים נשקף שהם לטובה אינו אלא משום שהשקפה על הנשקף והא דכתיב עד ישקיף וירא היינו לאבד האומות ולנקום נקמת ישראל המעונין תחת ידם וכן כי השקיף ממעון קדשו:

יט

כי ידעתיו ארי ידעתיניה מפרש לשון חיבה וכו' עד ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו אין למען נופל על הלשון. קשה שבתחלה אמר שהתרגום מפרש לשון חבה ואח"כ מוכיח שבתרגום פי' יודע אני בו שיצוה את בניו וצריך לומר ששתי נוסחאות על תרגום הן האחת מפרשת לשון חבה כדברי רש"י הראשונים אבל אם תפרשהו כתרגום הנוסחא השנית שמפרשת אותו לשון ידיעה יודע אני בו וכו' אין למען נופל על הלשון:

כא

ואם לא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להפרע ביסורין. קשה מאי משמע דלשון יסורין הוא. י"ל כד"א ויודע בהם את אנשי סוכות:

כה

חלילה לך לעולם הבא. אין לפרש עולם הבא כמשמעו דהא ביה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע. אלא פי' לדורות הבאים ודייק ליה מדכתיב חלילה לך חלילה לך תרי זמני בפסוק:

כו

אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום וגו'. נראה לפרש לשון הפרשה שכתב בתחלה ונשאתי לכל המקום ובמ"ה כתב לא אשחית ובמ' כתב לא אעשה וכן בל' לא אעשה וכן בכ' לא אשחית ובעשרה לא אשחית משום דבתחלה כשהיו עשרה לכל עיר ועיר אז יהיה סולח להם מכל וכל. אבל במ"ה שאין בהם י' לכל עיר ועיר רק על ידי צרוף אמר לא אשחית אבל דנין אותן ביסורין ובמ' יש בהן עשרה לכל עיר ועיר מהד' כרכין אמר לא אעשה כלו' שלא יעשה דבר באלו הד' כרכים וכן בל' לג' כרכים אבל בכ' אעפ"י שיש עשרה לכל כרך הואיל והם מועטים אמר לא אשחית אבל ידונם ביסורין וכן גם בעשרה:

כט

אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ד' כרכים וכן למ"ד יצילו ג' וכו' קשה מאחר שידע כי חמשים ימלטו ה' למה היה צריך לשאול על האחרים פשיטא שאם ן' יצילו ה' הל' יצילו ג' וכ' יצילו שנים. י"ל שהיה חושב שמא זכותא דרבים עדיף לכך שאל עד עשרה. ומצאתי כתוב שאברהם לא בקש על פחות מעשרה שהיה סבור שיהיו בסדום עשרה צדיקים לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו הרי עשרה:

לב

ועל הפחות לא בקש ר"ל שלא בקש שפחות מעשרה יהיו ראוין להציל שהרי נח וכו'. ועל תשעה ע"י צרוף כבר בקש ר"ל שהרי כשבקש על מ"ה ראה שתשעה ע"י צרוף מועילים לכל כרך וכרך לכך לא היה צריך לבקש על זה אבל לא היו שם. מהר"ר: