בנין ציון/קעג
ב"ה אלטאנא, יום ה' ה' טבת תרי"ג לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה בער אפפענהיים נ"י הגאב"ד דק"ק אייבענשיץ יע"א.
מר נ"י השיג על פסקי בדין למסור עצמו שלא לבייש ולענ"ד כל דבריו תמוהים כאשר אבאר: השיג על מה שהוצאתי פסק מהך מימרא דנוח למסור עצמו וכו' דאין למדין מדברי אגדה כמש"כ התה"ד בפסקיו (סי' ק"ח) לא ידעתי למה הוצרך להשיג מתה"ד שאין ראי' כלל מדבריו לנדון זה שהוא לא כתב שם רק שאין מחלקין במצו' מפני טעם שבאגדה כמו שהוכיח ממה שנתנו טעם למילה לשמנה שלא יהיו אביו ואמו עצבים והרי גם ביולדת בזוב ג"כ נמול לשמנה ע"ש אבל שלא נלמוד הלכה ממה שנאמר באגדה דרך הלכה בראי' מן הפסוק לא שמענו מזה ולכן ביותר ה"ל להביא מירושלמי פ"ב דפיאה הביאו גם התוספ' י"ט ברכות פ' ה' ר"ז בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא עכ"ל אכן גם מזה אין השגה דכבר כתב בקול הרמ"ז שם דמה שאין למדין ממדרש היינו אם שיש בגמרא היפך המדרש אבל כשאין בגמרא סתירה למה לא נלמוד מן המדרש שהרי הר"ת פסק שאין לאכול בין מנחה למעריב בשבת מטעם הנזכר במדרש וכמה דינים למדו הפוסקים ממדרש הזוהר ע"ש וכחילוק זה כתב ג"כ הפ"ח במים חיים וכן הביא בספר יד מלאכי בשם רדב"ז וכה"ג ולחם יהודה ולכן ודאי היטב כתבו התוספ' להלכה מהא דתמר דמשום הלבנת פנים יהרג ואל יעבור וכבר הזכרתי שגם הרבינו יונה כתב כן וכעת ראיתי שגם הפר"ח במים חיים כתב כן להלכה.
ומה שהשיג מר נ"י על פסק זה בהסכימו עם מה שכתב הרב פרי מגדים שהרי ממה דאמרינן אסתר קרקע עולם הוי מוכח דהיכי דאינו עושה מעשה אמרינן דיעבור ואל יהרג והרי במבייש את חבירו אינו עושה מעשה למ"ד עקימת שפתיו לא הוי מעשה הלא כבר השבתי על זה (סי' ק"ע) ואבאר בזה יותר שאין הדבר תלוי בעושה מעשה אלא אם הוא נשאר בשב ואל תעשה כמו גבי אסתר קרקע עולם שמצדה לא נעשה התעוררות כלל וכמו בהך נדון דהתוספ' דהנח עצמך להפיל על התנוק מה שאין כן בהלבנת פנים שאם נשארה בלי התעוררות כלל כמו קרקע עולם לא נעשה ההלבנת פנים ובזה יהרג ואל יעבור ואף שאינו רק מדבר ודאי גם על דבור יהרג ואל יעבור שהרי פשיטא דלומר לע"ז אלי אתה יהרג ואל יעבור דאיכא חיוב מיתה על זה אף שאינו רק מדבר.
על מה שהשגתי על דברי הפ"מ שכ' דתמר לפנים מש"ה עשתה שהרי אם אינה מצו' היתה אסורה למסור משום וחי בהם כתב מר נ"י שלא ידע איך שכחתי סוגיא דסנהדרין דב"נ אינו מצו' על ק"ה וא"כ וחי בהם לא נאמר בתמר דאפילו להנך שיטות דבני יעקב היו להם דין ישראל תמר לא היתה מבני יעקב ואך את דמכם לא נאמר רק במאבד עצמו לדעת ולא במוסר עצמו למיתה ולכן מסיק שדברי התוס' דסוטה תמוהים ולפענ"ד מר נ"י לא צדק בשתים.
בראשון – מה שכתב דלכל השיטות רק בני יעקב היו להם דין ישראל הרי הרמב"ן הוא אב שיטה זו וכתב בפ' אמור במגדף דהי' לו דין ישראל שמעת שבא אברהם בברית הי' לו דין ישראל והביא ראי' ממה שאמרו בעשו ודלמא ישראל מומר שאני ע"ש הרי אפילו עשו הי' נדון כישראל לשיטה זו וא"כ כש"כ נשי האבות ובניהם שהרי כלם נקראו בני ובנות אברהם שהוא אב לגרים דכתיב כי אב המון גוים נתתיך ועוד אי ס"ד דהאבות הי' להם דין ישראל אבל נשיהם לא היאך בניהם מתיחסים אחריהם שהרי ולד נכרית כמותה וא"כ ודאי גם תמר שהיתה גיורת ואשת בני יהודה שהרי על זה הי' נדונת למיתה היתה כבני יעקב לדין ישראל.
בשנית – מה שכתב דאם תמר הי' לה דין ב"נ הותרה למסור עצמה דאך את דמכם לא נאמר רק במאבד עצמו לדעת ולא במוסר עצמו הנה מלבד שמר נ"י לא הראה לנו חילוק בזה אלא שתמהתי אחרי שבעצמו הזכיר דברי הפרשת דרכים איך לא זכר היסוד שעליו בנה הפ"ד כל באוריו בג' דרשותיו הראשונות והוא מה שכתב (דרוש א') והנה המבחין לידע אם יצאו קודם מתן תורה מכלל ב"נ לגמרי או לא הוא הצלתו של א"א מאור כשדים שהרי ב"נ אינם מוזהרים על ק"ה וקיי"ל שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג אם נהרג ה"ז חובל בעצמו ועובר על מה שכתוב ואך את דמכם וכו' עכ"ל הרי בפי' שבמקום שא"צ למסור עצמו גם ב"נ עובר על ואך את דמכם אם מוסר עצמו ולכן שפיר כתבו התוספ' ור"י להלכה דמהך דתמר מוכח דמשום הלבנת פנים יהרג ואל יעבור. כנלענ"ד, הקטן יעקב.