בנין ציון/קכז
ב"ה אלטאנא, יום ד' י' שבט תרי"ד לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה חיים יוסף פאללאק נ"י הגאב"ד דק"ק טרעביטש יע"א.
מר נ"י השיב על דברי הנ"ל וז"ל – מה שרצה מעכ"ת נ"י לחלק בין השביתה שמוזהר ב"נ עלי' שהיא רק שלא לנוח מעמל ויגיעת הגוף ולא מל"ט מלאכות שנמסרו בסיני שיש בתוכן קלות מאוד כהוצאת תבלין כל שהו ודומיהן ובין השביתה בשבת שנצטוו ישראל עליה מכל ל"ט מלאכות ולא מיגיעת הגוף כנשיאת המשא הכבד ברה"י אף שסברתו זאת בנוי' על אדני השכל בכל זאת יש לעורר עלי' כי ממה שאמרו חז"ל בע"ז (נ"ח ע"ב) ובחולין (קל"ז ע"ב) (ויעוין בזה גם בתי"ט פ"ה דתמורה משנה א') לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמה נראה בהיר שרק בין הוראת איזה מלה בלשון המקרא ובין הוראתה בלשון חכמים נוכל לחלק אבל בלשון המקרא הוראת כל מלה שוה בכל המקומות וא"כ אחרי שבא בקבלה שלשון השביתה הנאמרת בשבת וי"ט בלשון התורה מורה רק על המניעה מל"ט מלאכות קלות וכבדות ולא על המניעה ויגיעת הגוף שאינה מלאכה ע"כ שגם במאמר לא ישבותו הנאמר בתורה לבני נח הוזהרו בו רק שלא למנוע מעשות הל"ט מלאכות ולא מניעת היגיעה בלבד וכעין זה למדו דבי ר"י ביומא (דף ע"ד ע"ב) משיווי לשון עינוי הנאמר ביוה"כ עם הנאמר בדברים (ה' ג') על שיווי הוראתם על מניעת האכילה והשתי' כמש"א נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון ובירושלמי דאין דורשין איתא נאמר כאן ריחוף (מרחפת על פני המים) ונאמר להלן על גוזליו ירחף מה להלן מגע ואינו מגע אף כאן וכו' וכמו כן נמצא עוד בהרבה מקומות בש"ס. היוצא מדברינו אלה שהוראת מלת תשבות בשבת וי"ט צריכה להיות דומה להוראת יום ולילה לא ישבותו שנאמר לב"נ ואף שזה נאמר קודם מתן תורה וזה אחריו בזה אין לחלק דלשון תורה אחת היא ועוד הרי מצינו ביבמות (י"ז ע"ב) דלמדים אחים לענין יבום מאחים דבני יעקב ובחולין (פ"ה ע"א) גמר ר"ש שחיטת אותו ואת בנו שצריכה להיות ראוי' מטבוח טבח שנאמר ביוסף ור"מ שחלק עליו טעמו רק משום דאין דנים שחיטה מטביחה יע"ש ואי נאמר כדברי מעכ"ת נ"י דהוראת לא ישבותו הנאמר לב"נ היא להזהיר על המניעה מכל עמל ויגיעת הגוף יקשה שיגיעת גוף כזה תאסר מן התורה גם לישראל בשבת וי"ט בעבור העשה דתשבות א"ו שגם אזהרת השביתה דב"נ היא רק על המניעה מעשות א' מל"ט מלאכות לבד אף שהיא קלה בטבעה שלא כדברי מעכ"ת נ"י, עכ"ד דמר נ"י.
ועל זה אשיב: מר נ"י חלק עלי מבלי שהשיב על ראיותי ולא אדקדק במה שכתב והחליט דרק בהוראת מלה בין לשון תורה ובין לשון חכמים חלקו חז"ל אבל בלשון המקרא הוראת כל מלה שו' בכל המקומות שזה מתנגד למה שכתבו התוספ' בקידושין (דף ל"ז) בשם ר"ת לענין ממחרת הפסח שבתורה ושביהושע דיש להם פירושים שונים דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד יע"ש וגם לא אדקדק אמה שכתב והביא ראי' ממה דאמרינן ביומא נאמר כאן עינוי וכו' דלענין לגמור פירוש המלה אדם דן גז"ש מעצמו דלענ"ד אין הדבר כן דבכל מקום שנאמר לשון זה נאמר כאן וכו' ונאמר כאן וכו' הוא גז"ש גמור דאין אדם דן מעצמו ובהא דעינוי גופא משמע מלשון ושקלי וטריא דגמרא שהוא גז"ש גמור רק אזכיר הראי' שהבאתי שחלק הרמב"ם בשיעורין בין ב"נ ובין ישראל מפני שכנמסרו המצות לב"נ עדיין לא נאמרו שיעורין והרי בב"נ נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו לאזהרת אבר מן החי ובישראל נאמר לא תאכל הנפש עם הבשר לאזהרת אמ"ה ולמה לא אמרינן מה לא תאכל דגבי ישראל פירושו לא תאכל כזית אף לא תאכלו דגבי ב"נ כן אלא ע"כ דלא גמרינן פירוש מלת אכילה ממה שנאמר בסיני אלא אמרינן דגבי ב"נ דלא נמסר שיעור אזלינן אחר פירוש המלה דסתם אכילה משמע גם כלשהו כדאמרינן בשבועות (דף כ"א) ורק לישראל נמסר שיעור אחר אבל לא שינה זה מצות ב"נ וא"כ ה"נ לענין לא ישבותו דלב"נ דלא נמסר פירוש מסיני אזלינן אחר הוראת פירוש המלה דמשמע שביתה מיגיעה ורק לישראל נמסר בפירוש וביום השביעי תשבות שהוא מל"ט מלאכות אבל לא שינה זה ענין ב"נ דאם לא שינה הקבלה מסיני לענין מצות אבר מן החי עצמה הציווי לב"נ כש"כ לענין לא ישבותו שאין זה המצוה עצמה שעלי' באה הקבלה לישראל וכמו שהוכחתי ג"כ ממה דאמרינן לר' יהודה מדנאמר על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה לבני יעקב גם על של בהמה טמאה לא נשתנה זה ע"י מה שאסרה התורה אח"כ הטמאים והרי זה לא יעלה על הדעת שכשנצטו' נח לא ישבותו שנצטו' דוקא על מה שתאסור התורה אח"כ ל"ט מלאכות דילפינן ממלאכת המשכן ושענין ל"ט מלאכות שנמסרו בסיני כבר נאמר לב"נ וא"כ ע"כ גם ע"י קבלה מסיני לא נשתנה ולכן הנלענ"ד הנכון כמו שכתבתי, הקטן יעקב.