בני אהובה/הלכות אישות/יב/יט
הלכות אישות/יב/יט
הלך בעלה ולותה ואכלה. עיין במ"מ ובדין זה נחלקו התוס' והרי"ף אם בעינן דווקא פסיקת בי"ד או סגי בהלואת בע"ח לבד דהתוס' דף ק"ח ע"א בד"ה הא מני חנן היא וכו' כתבו דבעינן דוקא פסיקת בי"ד והרי"ף פסק דלא בעי פסיקת בי"ד והרא"ש הכריע כדעת הרי"ף ורבינו הרמב"ם דאם בא הבעל אנן לא טענינן ליה כיון שמספקת מעשה ידיה לדברים גדולים לולי ההלואה היתה מצמצמת עצמה רק אמרינן ליה זיל שלם אכן אם טען הוא כן טענתו טענה אם לא שכבר פסקו בי"ד והקשה הגידולי תרומה שער ס"ה דברי הרא"ש אהדדי דהא הרא"ש כתב לעיל מזה אפיסקא מי שהלך למדינת הים וכו' ובא ואמר צאי מעשה ידיך וכו' דהך דדייקינן בגמרא דף ק"ז ע"ב טעמא דמיאנה הא לא מיאנה אית לה התם מיירי שפסקו לה בי"ד ואח"כ לותה דהא לדעתו איכא לאוקמי אף בדלא פסקו הבי"ד רק דהבעל לא טעין אנן לא טענינן ליה ולכך בלא מיאנה חייב הבעל לשלם ועיי"ש שהאריך וכן מדברי מהרש"א משמע דלשיטת רש"י דהוא שיטת הרי"ף אין צריך לאוקמיה האי דלותה בפסיקת בי"ד. ואפשר לדחוק ולומר דכי ס"ל לרא"ש דלא טענינן ליה לבעל היינו לדידן דקי"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש ואין חוששין כלל לצררי ולאמירת צאי מעשה ידיך במזונותיך וכו' ולכך לא טענינן ליה לבעל אבל לשמואל דס"ל דחוששין א"כ אף בדלא טעין בעל אנן טענינן ליה כמו שטוען הבעל דהוי פתח פיך לאלם דחששא גמורה הוא ולכך לקמן דבעינן לאוקמי הברייתא אליבא דשמואל ודייקינן דטעמא דמיאנה וכו' על כרחך צ"ל דמיירי בפסיקת בי"ד וא"כ זהו שכתב הרא"ש והא דאמרינן לקמן לותה ואכלה וכו' ודייקינן טעמא דמיאנה וכו' התם מיירי שפסקו לה בי"ד ואח"כ לותה היינו להבין סוגיית הגמרא דקאי לשמואל אבל למסקנא דקי"ל כרב אין צריך לזה וזה דוחק (ו).
אבל הנכון בזה נראה לי משום דהרא"ש מחלק שם דכי אמרינן קטן שלוה דחייב לפרוע כשיגדיל היינו בידוע שלוה לצורך מזונות דהוי משום כדי חייו אבל בסתמא לא וכאן אמרינן בברייתא לותה ואכלה ודייק מיניה בעל התרומות בשער ס"ה חלק ד' דאע"ג דלקחה סתמא הלואה שלא לשם מזונות דהא סתמא קתני ולפי זה קשה איך הבעל משועבד מדרבי נתן הא היא גופא לא משועבדת ולכך פירש הרא"ש דמיירי בפסקו לה בי"ד והוי כמלוה לצורך מזונות והשתא משועבדת אף שהיא קטנה. ועוד יש לומר דבלא"ה צריכין אנו להבין דמה מקשה בגמרא לשמואל טעמא דמיאנה וכו' דלמא הברייתא מיירי דהבעל כאן ומודה דלא אתפיס צררי כלל וגם מעשה ידיה אינם מספיקים אפילו לדברים גדולים דאז כו"ע מודים דאינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ולכך לולי דמיאנה היה חייב לשלם וצריך לומר דקשיא ליה לגמרא מה איריא לותה לימא כגון שמכרה מנכסים לצורך מזונות ולולי דמיאנה חייב הבעל לשלם לה וליכא למימר דהוי מחילה כמ"ש המגיד משנה בשם הרמב"ן פרק י"ח עיי"ש דהא קטנה לאו בת מחילה היא לדברים גדולים ועל כן מדלא קתני שמכרה בנכסים על כרחך מיירי דמעשה ידיה מספיקין לדברים גדולים וא"כ לדברים קטנים קטנה בת מחילה היא כמ"ש התוס' דף ק"ז בד"ה קטנה וכו' ולכך צריך לומר דוקא לותה ולפי זה דמיירי ביש לה דברים גדולים א"כ פשיטא דקטנה לאו בת הלואה היא לדעת הרא"ש דס"ל דהיא בת הלואה רק משום כדי חייה אבל כשיש לה דברים גדולים ויכולה לצמצם בדברים קטנים פשיטא דאין כאן משום כדי חייה ומכ"ש ואין צריך לומר דיהיה אלים הלואתה שיהיה משועבד מדרבי נתן כי לזה צריך שעבוד נכסים כי דר"נ הוי נכסים משועבדים ובמה נשתעבדו כאן ולכך צריך לומר דעל כרחך מיירי דפסקו בי"ד וא"כ גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק וגם הבי"ד עמדו על הבירור שאי אפשר לה לצמצם כמה שכתב הרא"ש והוי הלואתה הלואה גמורה וגם המלוה אדעתא דפסיקת בית דין הלוה ועל כרחך מיירי דפסקו הבי"ד.
ועוד אפשר לומר דבקטנה בעינן פסיקת בי"ד דהא דהמלוה לאשה גובה מהבעל היינו מכח שעבודא דרבי נתן כמ"ש הרא"ש וגבי כתובה כתבו הרמב"ן והר"ן דלא שייך שעבודא דר"נ דלא ברור שעבודו דאפשר שלא תבוא לכלל גביה דתמות בחיי הבעל וא"כ הוא הדין במזונות קטנה לא ברור שעבודו דאפשר דתמאן ותצא ואינו מחויב במזונות וא"כ אף דלא מיאנה אין כאן חיוב מדר' נתן כמו בכתובה דלא משתעבדא אף דאח"כ נתאלמנה או נתגרשה ואפשר לחלק וצ"ע (ז).
והנה הרמ"א הביא בסימן ע' סעיף ח' בשם המרדכי דאי מחלתה האשה לבעלה אין למלוה כלום והקשו האחרונים כיון דמשועבד מדר' נתן הא פסקינן בחו"מ סימן פ"ו דשעבודא דר"נ אינו יכול למחול ובאמת יש לומר דרמ"א מיירי דאי מחלתה קודם שלותה וקמ"ל דיכולה למחול דאף דלדעת הרבה פוסקים דבכתובה אינה יכולה למחול בעל פה קמ"ל דבתנאי כתובה יכולה למחול אפילו בע"פ אך בטלה דעתו בזה נגד דעתם ולכן נראה דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל המוכר שטר חוב לחבירו יכול למחול משום דמכירת שט"ח דרבנן משא"כ שעבודא דר"נ דהוא דאורייתא א"כ הא הרבה פוסקים ס"ל דמזונות דרבנן ואפילו הסוברים דמזונות דאורייתא מ"מ כבר הוכחתי לעיל מש"ע חו"מ סימן צ"ז מסידור בע"ח דאינו מחויב ליתן מזונות לאשתו דשעבוד מזונות לאו דאורייתא והחיוב מונח רק על קרקפתא דגברא אבל לא נשתעבדו נכסים כלל וא"כ כאן במזונות הוי נמי שעבודא דר"נ כמו מוכר שט"ח ויכולה למחול ובהכי ניחא דברי הרא"ש בב"ק דפסק בהחובלת דאם יש לה נכסי צאן ברזל דמזבנא בטובת הנאה והקשה הפלפולא חריפתא הא כל לגבי בעלה ודאי מחלה כמו בכתובה דלפי מ"ש ניחא דקשיא ליה להרא"ש קושיית הרמב"ן והר"ן תזבן לנחבל ולא תוכל למחול דמשעבדיה ליה מדר"נ רק ס"ל דכתובה דרבנן ואף בדר' נתן מצית מחיל משא"כ נכסי צאן ברזל הוא חוב ברור ומשועבד דאורייתא ולא מצית למחול. ולכאורה הייתי אומר דבזו יש ליישב קושיית התוס' והפוסקים דהקשו מהא דאם עמד אחד ופרנס את אשתו דאבד מעותיו אהא דאמרינן דאם לא מיאנה ולותה דבעל חייב לשלם ועיין מ"ש בעל משנה למלך ולפי מ"ש ניחא דהתם איבד מעותיו דהניח מעותיו על קרן צבי דלגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בעלמא וא"כ מסתמא לא נחית לפרנס בתורת הלואה רק בתורת מתנה משא"כ לקמן בברייתא דמיירי בקטנה דאין בידה למחול דמחילת קטנה לאו מחילה כמ"ש התוס' בד"ה קטנה וכו' א"כ שפיר יש לומר דנתן בתורת הלואה ולא בתורת מתנה.
איברא בתר העיון ליכא למימר הכי דהנה יש להבין במה דפריך בגמרא לשמואל מהך דממאנת ולמאן פריך אי לרב פפא דמפרש טעמא דשמואל משום צררי הא אמרינן לעיל בהדיא דלקטנה לא מתפיס צררי (ודוחק לומר דלפי מ"ש התוס' בדף ק"ב ע"ב ד"ה אימר צררי וכו' דלכך אינו מתפיס צררי קטנה דסומך שילוה לה אחר ולכך בעת מיתה מתפיס אף לקטנה וא"כ יש לומר זה דוקא בקטנה שקיבל אביה קידושין שאינה יכולה למאן אבל השיאה אמה ואחיה שהיא בת מיאון היא לא תמצא מי שילוה לה דכל אחד יחוש אולי תמאן וממי אגבה מעותי ופריך שפיר לרב פפא אליבא דשמואל הא איכא למימר צררי אתפסיה והמתרץ השיב דהיא היא דבשביל זה הטעם גם הוא אינו מתפיס צררי דלאחר שתאכל ותשבע משלו תלך ותמאן) ואי דפריך לטעמא דרב זביד דשמא אמר לה טלי מעשה ידיך במזונותיך לימא דמיירי דעכשיו נתייקר השער דאין מעשה ידיה מספיקין אפילו לדברים גדולים וא"כ אף שמתחילה נתרצית מ"מ לדברים גדולים אין מחילתה מועיל לדעת התוס' וצ"ל דהא דמחלק התוס' במחילה בין דברים גדולים לקטנים אף דדין פרוטה כדין מאה הוא משום דכבר עלה על דעת התוס' דפעוטות מקחן מקח רק דס"ל במילתא דאורייתא אין לה כח ומזוני דאורייתא אבל דברים קטנים הן דרבנן וזו יש בידה למחול וא"כ לקמן דמיירי בקטנה דתוכל למאן דכל קידושיה דרבנן תוכל למחול הכל ושפיר פריך וא"כ נסתר דברי הנ"ל ואפשר דגם המרדכי מיירי דמעשה ידיה מספיקין לדברים גדולים כסתמא דמילתא בשמעתין רק לותה לצורך דברים קטנים והן ודאי דרבנן ובזה הוי רק כמוכר שט"ח ותוכל למחול.
(ו) אמר המגיה לכאורה דברי הרב המחבר כאן המה מחוסרי הבנה דהא לדברי המתרץ הכא בקטנה ליכא למיחש לצררי וגם לא לטענת צאי מעשה ידיך למזונותיך ואי לדעת המקשה מה נייתר לשמואל אי מיירי הברייתא דפסקו בית דין דהא מ"מ מקשה בגמרא לדידיה דס"ל דאין בי"ד פוסקין מזונות רק בשמעו בו שמת וצ"ל דכונת המחבר דלדעת המקשה עכ"פ אי אפשר לומר דעלתה על דעתו דברייתא איירי לשמואל דלותה בלי פסיקת בי"ד דאז אף בלא טען אנן טענינן ליה ואין צריך לשלם רק בפסקו ב"ד יש סברא לומר דבי"ד דקדקו היטב שלא הספיקו מעשה ידיה אי לאו דאמר שמואל בפירוש דאין בי"ד פוסקין מזונות וזה דקשיא ליה לגמרא.
(ז) אמר המגיה החילוק הוא פשוט דבכתובה אפשר דאין השעבוד חל אפילו שעה אחת דכל זמן שהיא תחתיו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואם תמות לא תבוא לידי גביה משא"כ במזונות חל השעבוד כשהיא תחתיו כל זמן שלא מיאנה ושפיר שייך שעבודא דר' נתן.
עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו וכו'. הרמ"א סימן ע' סעיף ח' הביא בשם הגהות מרדכי בלי חולק דאם המפרנס חייב לבעל מנכה לו מחובו דמי פרנסת אשתו ובחו"מ סימן קכ"ח סעיף א' הביא רמ"א בהג"ה בשם מהר"י ווייל דיש אומרים דהא דאמרינן הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו דפטור היינו שלא היה לו בידו משל חבירו וכו' והש"ך שם ס"ק ח' תמה על מהרי"ו דלחנם נתחבט בדין זה דמהך דהגהת מרדכי שהביא רמ"א באבן העזר בפרנס אשת חבירו ויש לו משלו בידו דמנכה לו מחובו נשמע דין זה מבואר היטב וסיים שם דלחנם נבוכו מהרי"ו ורמ"א ושאר אחרונים בדין זה וכתב הש"ך הטעם משום שעבודא דרבי נתן ובאמת בלאו הכי יש להקשות על רמ"א דכאן באהע"ז החליט הדין בלי חולק ובחו"מ כתבו בשם יש מי שאומר אבל המעיין ברי"ו לא קשה מידי דטעם הגהת מרדכי משום דטוען המפרנס אני משועבד להאשה מדר' נתן ולכך נתתי לה מזונות מחובך ובמהרי"ו היה מעשה דפרע בשביל חבירו חוב לגוי ובגוי לא שייך שעבודא דר"נ כמו שנסתפק בו הרשב"א ז"ל ועיין בחו"מ סימן פ"ו בב"י ויפה נתחבט מהרי"ו וגם רמ"א לא החליטו שם כמו כאן משום דמיירי התם בנדון דמהרי"ו דאפשר דלא שייך ביה שעבודא דר"נ.