בני אהובה/הלכות אישות/ו/יז
הלכות אישות/ו/יז
כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו וכו'. ראיה לזה מבואר ברשב"א דהא אמרינן בקידושין דף ח' התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ישלים משום דהוי ליה כאומר על מנת ומה בכך דהא לא כפליה לתנאו אלא ש"מ דכל האומר על מנת אין צריך לתנאי כבני גד וכו' והמ"מ כתב והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת ולא הוזכר בו כפילת התנאי עכ"ל ותמה הלח"מ דגם כמה משניות יש בתנאי דהיינו אם לא אבוא תוך י"ב חודש וכדומה וגם בזה לא הוזכר כפילות התנאי ובזה לכו"ע בעי תנאי כפול ועל כרחך צריך להיות דהמשנה קיצר בלשון וסמך על הכלל הניתן בתנאים ונראה לי דהך מתניתין על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת קשיא ליה דמה קמ"ל דאם לא קיים לתנאו דאינה מקודשת דהך אם לא מיותר הוא דפשיטא אם כפליה לתנאו ואמר בפירוש באם לא ידבר לשלטון דלא תהא מקודשת פשיטא דאינה מקודשת אלא ודאי דקמ"ל דאף דלא כפליה לתנאו דמ"מ אם לא דיבר דאינה מקודשת דכיון דעל מנת כאומר מעכשיו אינו צריך תנאי כפול אך כל זה דחוק דא"כ יהיה מוכרח ממתניתין דעל מנת כאומר מעכשיו ובמסכת גיטין דף ע"ד ע"א אמרינן דרב יהודה ס"ל דהאומר על מנת לא הוי כמעכשיו ואינה מקודשת אלא מזמן שיתן וכי יפלוג רב יהודה אכל הני סתמות אם יש בהן משמעות דעל מנת הוא כמעכשיו ולכן הראיה היותר מחוורת היא ראיות הרשב"א הנ"ל.
והא דהקשה הלח"מ א"כ למה תיקן שמואל אם לא מתי וכו' ולא תיקן על מנת דהוא אופן המועיל והוא מטבע קצרה נראה דלק"מ דכבר כתבו דשמואל עשה תקנה להוציא נפשו מידי ספיקות ולכל הדעות יהיה הגט כשר לבל יבואו בי"ד טועין ויוציאו לעז על הגט ובזו דעל מנת דהוי כמעכשיו הא איכא רבנן דפליגי ארבי וס"ל דעל מנת לאו כמעכשיו דמי ועשה באופן הכשר לכו"ע ופשוט הוא.
והנה המשנה למלך פרק זה הלכה ב' בד"ה ואם אסר וכו' נתעורר דלפי מה שכתב המ"מ דלכך לא בעינן במעכשיו תנאי כפול מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול א"כ צריך חיזוק יותר א"כ לפי זה המתנה על מה שעבר כגון אם היה כך יהיה כך ואם לא היה לא יהיה התם נמי התנאי והמעשה באים כאחד לאיזה צורך יצטרך תנאי כפול וכי תימא הכי נמי א"כ קשה הא דאמרינן במסכת קידושין פרק האומר דבסוטה בעי ר' מאיר תנאי כפול כמבואר שם בגמרא ובתוס' והא שם בסוטה הוי תנאי על עבר עיי"ש ובאמת לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמותיו למסכת ביצה פרק ב' בשם הראב"ד דהעיקר הטעם דבעי תנאי כפול משום דהמעשה חל מיד והתנאי אח"כ ולא אתי התנאי אח"כ ומבטל המעשה למפרע דומיא דבני גד וראובן שהוצרך משה לכפול התנאי כדי להוציא ארץ הגלעד מידם אם לא יקיימו תנאם ולכך האומר אם תעשה זאת אתן לך זאת שעדיין לא נעשה המעשה לא בעי תנאי כפול משום דהמעשה והתנאי באים כאחד והרמב"ן שם הסכים לדברי הראב"ד. ולפי"ז ה"ה האומר אם היה כך אתן לך כך פשיטא דתנאי ומעשה באין כאחד והיא היא דהאומר אם יהיה כך אתן לך או האומר אם היה כך אתן לך חד דינא אית להו בסברא. ואי משום קושיית משנה למלך על האי דסוטה דהוי לשעבר נראה לי מקום ליישב דקי"ל דמשביע אותה על העתיד שלא תטמא ואם תהיה נטמאת המים בודקין אותה למפרע כר' מאיר במסכת סוטה דף י"ח וכן פסק הרמב"ם כר"מ בסוף הלכות סוטה משום דסוגיין כוותיה ואפשר דס"ל להרמב"ם דר"מ לא פליג רק מוסיף את"ק ולפי"ז דשבועה היא ג"כ על העתיד כמו על העבר ולכך שפיר קאמרינן בגמרא דבעי ר"מ בסוטה תנאי כפול.
איברא דחזינן במסכת נדרים דף י"ד באומר לא חולין שאוכל לך וכן במסכת שבועות דף ל"ו בשבועות עדות באומר אל יכך ויברכך וייטב לך דלר"מ לא הוי נדר ושבועה כיון דבעי תנאי כפול לא אמרינן לדידיה מכלל הן אתה שומע לאו ואין לך מעכשיו גדול מזה דאוסר עצמו בנדר וכן בשבועה דמקבל בשבועה על העדות שנמסר לו כבר מימים ימימה וצריכין אנו לחלק דודאי בממון וגיטין וקדושין דתליא באומד הדעת אי דעתו לכך או לא ולכך במעכשיו אנן סהדי דדעתו על התנאי ואדעתיה דהכי נעשה המעשה וכמ"ש הראב"ד דכי קחייל המעשה בתנאי הוא דחל משא"כ באינו אומר מעכשיו אפילו רבנן מודים דלא מעקר למעשה בתנאי דקא מתנה אם לא דכופל ואומר הן על קיום התנאי ועל העדרו לאו ואם לאו אין כוונתו שלימה לעקור המעשה ובזה כו"ע מודים רק דרבנן דפליגי עליה דר"מ סברי מכלל הן אתה שומע לאו וא"כ הוי כאלו כפל לתנאו ופירשו בכל כפל העניין והרי הוא כאלו דיבר בפירוש ההן והלאו ור"מ ס"ל לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו וא"כ אין כאן כאלו דיבר בפירוש וכפל התנאי בפיו וא"כ אין כאן תנאי למעקר המעשה כמ"ש דזהו כו"ע מודים דהמעשה הבא להבא ולא חל אלא בתנאי צריך תנאי גמור למעקרו ולא מיעקר באומד הדעת. ולפי"ז נפק"מ מפלוגתתם לעניין נדרים ושבועה דכתיב אשר יבטא בשפתיו דבשבועה לא הלכו אחר אומדן דעת ודברים שבלב אינן דברים רק עד שיבטא בשפתיו בביטוי גמור וכן הדין בנדר לא מתסר חפצא עליה עד שיוציא בשפתיו וכל היוצא מפיו כתיב דוקא הוא דלא יחל דברו ולפי"ז לחכמים דר"מ דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן דהוי כמפרש וכאלו הוציא הן בשפתיו א"כ לעניין נדרים ושבועה הוי כאלו ביטא בשפתיו להדיא ויש כאן נדר ויש כאן שבועה משא"כ לר"מ דס"ל מכלל לאו אי אתה שומע הן שיהיה כמפרש בהדיא רק במעכשיו מהני משום דגילוי דעת מהני אבל לעניין נדר ושבועה דבעינן ביטוי שפתים לא חל נדר ושבועה ואתי שפיר.
ובהכי מתורצת קושיית התוס' במסכת שבועות דף ל"ו ע"ב בד"ה הכי גרסינן שהקשו אהא דאמר במסכת נדרים דר' מאיר לית ליה בנדר מכלל לאו אתה שומע הן הא ר"מ ס"ל דבאיסורא לא בעינן תנאי כפול ולפי מש"כ ניחא דשם במסכת שבועות הגירסא לפירוש רש"י ותוס' דאיפך דר"מ פוטר מקרבן שבועה וחכמים מחייבים דר"מ ס"ל לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן על כן בנדר ובשבועה אף דהוא איסורא מ"מ כיון דכתיב אשר יבטא צריך דוקא לפרש דבריו כמ"ש אבל באיסורא דשתויי יין ופרוע ראש אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דכי בעינן שם ביטוי גמור די לנו שנבין מדיוקא דקרא דאלו הן במיתה אבל בממון אית ליה דצריך ביטוי גמור היכא דליכא גילוי דעת לבטל המעשה ובסוטה צריך תנאי גמור לבטל ממון כתובה שלה כדאמר בגמרא אבל משבועה לא הוי קשיא ליה כלל ואין אנו צריכין לתירוץ רש"י דשבועה נמי אית ביה ממון דא"כ הוי ליה לגמרא לפרש כמו בסוטה ולמכלל תרווייהו בחדא דשבועה וסוטה איסורא דאית ביה ממון הוא אלא דבשבועה ונדר דבעינן ביטוי שפתים ולא סגי באומדן דעת ודברים שבלב רק מוציא מפיו גמור וא"כ הרי זה כממון דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולק"מ. ומעתה גם בסוטה אין אנו צריכין לומר כמ"ש לעיל דמשבעינן אותה גם על העתיד כדי לתרץ קושיית משנה למלך דבלאו הכי לק"מ דכיון דאמרינן דסוטה הוי איסורא שיש בו ממון דע"י השקאת מי סוטה מתבררת אי תגבה כתובה או לא א"כ תנאי סוטה כך היה ועל זה האופן אם יבדקו המים אותך תפסיד כתובתך ואם לא יבדקו המים אותך תגבה כתובתך וע"ז היה תנאי כפול והרי זה תנאי דלהבא בתנאי שהוא בדיקת המים ומעשה שהוא גביית כתובה.
אמת דבירושלמי מסכת קידושין ופרק ג' דמסכת עירובין קאמר על הא דמתנה אדם על עירובו אם באו עכו"ם למזרח וכו' לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי מאן תנא אם בזו אם לא בזו ר' מאיר דקידושין דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו מקודשת לא ירדו אינה מקודשת ר"מ אומר בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת עד שיכפיל תנאו וכו' הרי מבואר דאפילו בתנאי דעבר כהך אם באו העכו"ם או החכם או לא באו מ"מ צריך כפילת התנאי. אפס מדברי הירושלמי אין ראיה לאותן פוסקים דס"ל דגם לר"מ על מנת כאומר מעכשיו דמי ולר"מ אפילו בתנאי דלהבא לא בעינן בעל מנת ובמעכשיו תנאי כפול והירושלמי על כרחך ס"ל דאף בעל מנת בעי ר"מ תנאי כפול כמבואר בהך ברייתא על מנת שירדו גשמים וכן מבואר בהדיא בירושלמי שהבאתי לעיל גבי סמפון ויאמר על מנת שלא לכפול תנאו ואמר שם אי לא כפליה לתנאו מיעקר קידושין בתמיה ולפי"ז גם בתנאי דעבר דהוי כמעכשיו מצריך תנאי כפול אבל לדידן דקי"ל דבעל מנת ובמעכשיו אין צריך תנאי כפול נראה דה"ה לתנאי שעבר.
ובהא דהמוציא אשתו משום אילונית במסכת גיטין דף מ"ו ע"ב דאמרינן דבעינן נמי לר' מאיר תנאי כפול אף דהוא בתנאי דלעבר יש לומר דהתנאי הוא על זמן הבירור והוי כאומר אם אח"כ תתברר שאינך אילונית אין את מגורשת ואם לא תהא מגורשת והוי תנאי דלהבא וכל התירוצים הנ"ל על קושיית משנה למלך מסוטה צריכין אנו לאותן הפוסקים דס"ל דבעל מנת ובמעכשיו מודה ר"מ דלא בעינן תנאי כפול ותנאי דלעבר ודאי הוי כמעכשיו אבל אם נאמר כמו שכתב הרא"ש פרק מי שאחזו דדעת הרי"ף והרמב"ם דר"מ ודאי ס"ל בכל דוכתא בעינן תנאי כפול אפילו בעל מנת ובמעכשיו רק דאנן לא קיי"ל בהא כר"מ א"כ אזדא קושיית משנה למלך גבי סוטה דמשו"ה בעי רבי מאיר שם תנאי כפול אף דהוי לשעבר כיון דס"ל לר"מ דגם מעכשיו בעינן תנאי כפול אבל לדידן דקיי"ל בהא מילתא דלא כר"מ גם בלעבר לא קיי"ל כר"מ דהוי כמעכשיו וזה ברור.
כל האומר מעכשיו לא יצטרך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אע"פ שהקדים המעשה תנאו קיים. נראה מדמונה להנך שנים כפילת התנאי וקדימת תנאי למעשה ולא מנה ג"כ הקדמת לאו להן דמועיל במעכשיו וא"כ לכאורה נראה דלזה לא מועיל מעכשיו ועכ"פ בעי הן קודם ללאו אמנם מדכתב אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו וכו' ומדפרט בזה ולא כתב ג"כ שצריך קדימת הן ללאו ש"מ דבזה ליכא קפידא וא"כ יש כאן לכאורה סתירה בהבנת וסדר דבריו אמנם נראה דלפי מש"כ לעיל דכי נגמר התנאי פעם אחת אין אח"כ נפק"מ אם יאמר הן או לאו דלאחר גמר התנאי יכול לומר מה שירצה ולפי זה כיון דבמעכשיו לא בעי תנאי כפול ואמרינן ביה מכלל לאו אתה שומע הן וכשמקדים ואמר הלאו הוי ההן נכלל בו דמכלל לאו אתה שומע הן והרי כאן תנאי הנגמר בכל הלכותיו דהן ולאו באין כאחד ואין בהן קדימה וא"כ אף שיאמר אח"כ הן כבר נגמר התנאי ולא נפקא לן כלל במאמרו אם הן או לאו ולכך השמיט הרמב"ם הך כללא בהן קודם ללאו דכיון דהזכיר דאין צריך לתנאי כפול ואמרינן ביה מכלל לאו אתה שומע הן א"כ הך קדימת הן ללאו אינו כלל במציאות כמ"ש ולכך השמיטו כדבר שאינו מהצורך ואינו בגדר התנאי וזה נראה לענ"ד ברור ונכון אמנם הרב בבית שמואל לפי שיטתו בס"ק ג' דאף דאמר התנאי כהלכתו מ"מ אין לסיים בהן ואם סיים ביטל התנאי א"כ גם בזה באומר מעכשיו אף דלא בעינן תנאי כפול מסתפק הבית שמואל ס"ק ד' אי גם במעכשיו בעינן הן קודם ללאו ולפי הבנתו יהיה סתירה בסידור דברי הרמב"ם כמ"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא וברור בדברי הרמב"ם.
והנה בזה דבעל מנת כמעכשיו דמי דלא בעי קדימת תנאי למעשה נחלקו רבותינו ומכללם הרא"ש בספרו בפסקיו ובתשובותיו כתב דכן עמא דבר דאפילו בעל מנת בעינן כל משפטי תנאי בני גד ובני ראובן מבלי שנות ולזאת לא הבנתי תשובת הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ד שהעתיק טופס גט שחרור ושם נאמר בזה הלשון וכן אמר ר' טודרוס שמסר גט לאברהם זה קבל גט ממני על מנת שתהיה בו משוחרר לגמרי אתה וכו' עד סוף כל הדורות מעכשיו ולכשתשלים ותקיים כל מה שכתוב עליך למעלה מן העבודה והשירות הנזכר למעלה ויהיה גט זה בטל מעיקרו ויהיה כחרש הנשבר שאין בו ממש מעכשיו אם לא תקיים ולא תשלים כל מה שנכתב עליך למעלה וכו' עכ"ל והרי בכאן הן בהן והן בלאו נזכר תמיד המעשה קודם לתנאי ולא השגיח בו הרא"ש כלל ולא ערער כלל בכל זה בהזכרה בעלמא וצ"ע אם לא נאמר כי ודאי הך ראיה שהביא הרב המגיד לדברי הרמב"ם דקדימת מעשה לתנאי היינו מעשה בפועל ולא באמירה מכל המשניות דקתני הרי את מקודשת ע"מ הרי את מגורשת ע"מ ולא אישתמט תנא בשום פעם להזכיר העניין כסדר הנאות ומכוון להלכה אשר ממנו נלמוד ונקיש אל השאר ראיה זאת ס"ל להרא"ש לראיה גמורה.
איברא להלכה לא רצה הרא"ש לפסוק כן מחמת ראיה זאת ומצריך גם באמירה בעלמא תנאי קודם למעשה משום דחשש להחמיר דשמא אמרינן כאותן האומרים והרמב"ם מכללם דבעל מנת אין צריך לקדימת התנאי למעשה וא"כ אין ראיה מהנך משניות כלל דיש לומר דלעולם בעינן תנאי קודם למעשה אף באמירה בעלמא והא דהזכיר במתניתין המעשה קודם לתנאי היינו משום דאמר על מנת ואי משום דאיכא משניות דלא קתני בעל מנת ואפי"ה מזכיר מעשה קודם לתנאי מ"מ כיון דרובן נשנית בעל מנת אף דאיכא איזה משניות הנאמרים באם מ"מ סדרא חד נקט להו ושיגרא דלישנא נקט ואזיל ולפי זה היכא דאמר על מנת ומעכשיו ולא הקדים המעשה בפועל רק באמירה בעלמא ממה נפשך יש להתיר כסתמא דמתניתין בדוכתי טובא דעכ"פ אחד משתי הכוונות נתכוון התנא או מטעם דלא קרי קדימת מעשה באמירה בעלמא או דבמעכשיו אינו מזיק קדימת מעשה ומעתה דברי הרא"ש בנדון הנ"ל שהיה רק קדימת מעשה בדיבור והיה נמי על מנת ומעכשיו על כן הכשיר אותו והדבר צריך תלמוד.