בני אהובה/הלכות אישות/ו/ב
הלכות אישות/ו/ב
ואלו הן הד' דברים של כל תנאי שיהיה תנאי כפול ושיהיה הן קודם ללאו וכו'. והנה הרב בבית שמואל סימן ל"ח ס"ק ג' כתב דמשמע מדברי הר"ן דאם התחיל בהן ואמר אח"כ הלאו ואח"כ ההן תנאו בטל וכן כתב בעל משנה למלך והאריך בזה עיי"ש ואין דבריהם מוכרחים להמעיין בר"ן דאם נאמר מה שאומר ואם אבוא יהיו קידושין מדסיים יהיו קידושין מבטל התנאי וא"כ אף שלא יבוא קידושיו קידושין לפי"ז יהא יכול לבטל התנאי לעולם וא"כ אתה סוגר פיו לעולם שאם התנה בקידושין או בגט על תנאי צריך להזהר שלא יאמר לעולם כל זמן משך התנאי אם יתקיים התנאי יתקיימו הקידושין או הגט דבזה מבטל תנאו מכל וכל דלבטל התנאי אין צריך תוך כדי דיבור ועוד מאי טעמא דרבנן דפליגי אדר' מאיר וס"ל דההן יכול להיות אחר הלאו כיון שיש כאן ביטול התנאי אלא ברור דאין זה ביטול תנאו דמה ביטול תנאי יש כאן הא פיו ולבו שוין כשיתקיים התנאי יהא המעשה קיים ולא בדרך אחר ומה ביטול יש כאן.
אך הר"ן ביקש ליתן טעם למה ילפינן מתנאי דבני גד ובני ראובן דבר זה שיהיה הן קודם ללאו דודאי מה שאין הסברא גורם להחזיק או לקלקל התנאי ודאי לא ילפינן משם דאם אתה אומר כן נימא ג"כ כשם ששם נאמר אם יעברו ונתתם אף כל תנאי יהא באופן זה והאומר אם לא תעבור אתן לך יהיה תנאו בטל אלא ודאי אין אנו למידן רק מה שהסברא נותנת שיש בו מהחיזוק והקיום לתנאי ולכך נתחכם הר"ן ז"ל למה צריך הן קודם ללאו וכתב הטעם משום דבמסיים הן נראה כרוצה בקיומו של דבר וכאלו מבטל התנאי אבל בסיימו בלאו ניכר הדבר שדעתו אתנאי ולכך היות בסיום הלאו יותר חוזק בקיום התנאי למדין אותו מתנאי בני גד ובני ראובן בדוקא שצריך הן קודם ללאו ולא שסיום ההן יהא ביטול רק היותו נראה כמבטל למדין מתנאי בני גד שצריך דוקא באופן הנזכר שם וזהו מה שכתב דבגמר דבריו נתפס הרצון בגמר התנאי נתפס ונמצא תנאו בטל ומעשה קיים הרצון עכשיו דלמדין מתנאי דבני גד אין למדין משם שיהיה דוקא ההן תחילה רק למדין משם שיהיה דוקא הלאו בסוף ולולא זאת מבטל התנאי וזהו הכל קודם שנגמר התנאי אבל אם כבר כפל התנאי וגמרו כבר נגמר העניין ומה יתן ומה יוסיף באמרו אח"כ הן קודם או לאו קודם כל זמן שאינו אומר בפירוש שמבטל התנאי ובאמירתו אחר שכפל לתנאי אם יעשה דבר זה אתן כך וכך וכי בשביל כך מבטל התנאי דבר זה לא נשמע וכל דעתו של הר"ן הוא הכל בעת התנאי ובגמר התנאי צריך להיות דבר מבורר שלא יפול בו ספק ולא יהיה נראה כקיום המעשה וביטול התנאי כמו שמצינו בבני גד ובני ראובן וכו' אבל אחר שנגמר התנאי אין כאן דבר המבטלו רק ביטול התנאי בפירוש וזה מבואר בתשובת הרא"ש שהביאו גם בעל משנה למלך שכתב באם שאמר הרי זה גיטך אם לא אבוא ואם אבוא לא יהיה גט ואם לא אבוא יהיה גט ונתחבט הרא"ש שם בעניין מעשה קודם לתנאי עיי"ש שהאריך ולא חלי ולא הרגיש שסיים בהן לבסוף אלא ודאי דאין כאן בית מיחש כמ"ש ולענ"ד פשוט הוא (א).
(א) אמר המגיה גם המשנה למלך גופיה הרגיש בזה אמה שכתוב בתשובת הרא"ש ההן לבסוף רק שהוא החזיק דעת הבית שמואל בפירושו לדברי הר"ן ומכח זה הקשה על הרא"ש כיון שנזכר בדברי השואל שם הן לבסוף אמאי פלפל שם הרא"ש דוקא בעניין מעשה קודם לתנאי ולא השיב לו דהתנאי בטל מחמת שהיה ההן לבסוף אבל כוונת הרב הגאון המחבר הוא מדלא הרגיש רבינו הרא"ש בדבר הפשוט הזה ודאי הוא שאין הפירוש בר"ן כמו שמפרש המשנה למלך ובית שמואל רק כיון שנגמר התנאי כדינו בתנאי כפול והן קודם ללאו אינו מזיק לתנאו מה שאמר אח"כ הן.
אמנם מה שכתב בעל משנה למלך במעשה קודם לתנאי אם חזר ואמר תנאי כפול בתנאי קודם למעשה כהך עובדא דתשובת הרא"ש הנ"ל ביקש לדמותו להן קודם ללאו וכמו דמהני שם אף דהתחיל בלאו כיון שאחר כך אמר תנאי כפול בהן קודם ללאו ה"ה בזה אף שהקדים המעשה אם אחר כך אמר תנאי כפול בתנאי קודם למעשה מהני והשיג בזה אתשובת מהרלב"ח סימן נ"ב שחושב זאת למעשה קודם לתנאי עיין שם. ואין כאן קושיא כלל דאין דמיונו עולה יפה דגבי הן קודם ללאו כבר תירץ הר"ן דעיקר קפידא שיסיים בלאו והא סיים משא"כ כאן אפשר דעיקר קפידא הוא שלא להיות המעשה בתחילה וסתמא אמרינן כל תנאי שהיה מעשה בתחילתו והתנאי בסופו תנאו בטל יהיה כפל או משולש או מרובע הא על כל פנים איכא מעשה בתחילתו ולכך נתחבטו התוס' והמפרשים בהא דתנן הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז וכדומה הא הוי מעשה בתחילתו ולא תירצו דמיירי דאחר כך חזר ותיקנו בלשונו דבלאו הכי צריכין אנו לומר דמיירי דכפלו לתנאו אף דלא הוזכר במתניתין ואמר נמי אם לא תתן וכו' ומתניתין קיצר בו וא"כ ה"ה דנוכל לומר דשילש התנאי ואמר המעשה אחר התנאי ומה היה קשה להם אלא ודאי דאינו מועיל כיון דאמר המעשה בתחילתו.
והנה בעל משנה למלך חידש בזה דין חדש לתרץ דברי השולחן ערוך דכתב בנוסח סדר הגט אם נותנו לה על תנאי שיאמר לה בשעת נתינה הרי זה גיטך על מנת אם לא באתי מהיום עד י"ב חודש יהא גט מעכשיו ואם אבוא לא יהא גט ולא חש שהמעשה הוא קודם לתנאי וטעמו הוא דכיון דאמר יהיה מעכשיו בסיום התנאי על כרחך מה שאמר תחילה הרי זה גיטך אינו דבק עם התנאי אלא מילתא באנפי נפשיה היא והתנאי מתחיל מאמרו על מנת שאם לא באתי ומכל שכן במעשה דמהרלב"ח דאמר הרי זה גיטך ואם לא אבוא אינו גט דפשיטא דהוא ענין נפרד ולא שייך אתנאי דהא סותר לדבריו הסמוכים שאמר שאינו גט ולכך לא הוי מעשה קודם לתנאי. ודבריו הם ישרים בסברא ובפרט שהרמב"ם וסייעתו סוברים דכל כי האי אמירה בעלמא לא הוי מעשה קודם לתנאי, אבל מכל מקום צריך עיון למאוד כי לא מצינו ראיה בפוסקים לדבריו ואין לסמוך בזה אסברא בעלמא וצריך עיון. ומדברי המ"מ נראה דלא סבירא ליה הך סברא דהוכיח מדברי הרמב"ם הלכה ד' מדקאמר ונתן הדינר בידה וכו' שמע מינה דזהו דווקא מיקרי להרמב"ם מעשה ולא האמירה ולפי דעת משנה למלך אין הוכחת המ"מ הוכחה כלל דהא אמר הרי את מקודשת לי בדינר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת ואם לא תתני לי לא תהיי מקודשת והרי אמירתו את מקודשת לי עניין נפרד שהרי חזר ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהא מקודשת ולדבריו פשיטא דהוכרח הרמב"ם לומר מפני שהקדים המעשה בנתינה דבאמירה כזאת ליכא הקדמת מעשה ואי דייקינן מדברי הרמב"ם דאי סבירא ליה כדעת הראב"ד לינקט כהאי גוונא שהקדים באמירתו המעשה ולמה לי הנתינה לא זהו דברי המ"מ ולא מזה הוכיח המ"מ דינו של הרמב"ם זולת מהך הואיל וכתב מפני שהקדים המעשה וכו' וזה מבואר דלא כדברי בעל משנה למלך.
מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ו דין א' שהעתיק טופס הגט שנאמר בתוכו וכדו שבקית ופטרית יתיכי וכו' מעכשיו אם מתי מחולי זה וכו' כדת משה וישראל אם לא מתי לא יהיה הגט וכו' והרא"ש כתב דהך שנזכר בתוך הגט אינו תנאי כי אם קביעות זמן שיחול הגט רק בסוף המאמר נזכר תנאי כפול ואם כן הרי יש כאן מעשה קודם לתנאי דכתב תחילה הריני מגרשך כדת משה וישראל ואחר כך אמר התנאים ומזה מוכח לכאורה דאף בזה אם חזר ואמר התנאי קודם למעשה בתנאי כפול מהני אם לא שנאמר דהא דמעשה קודם לתנאי פוסל היינו כשישנו המשך אחד מה שאין כן זה שאין לו המשך עם התנאי וכמו שכתב בעל משנה למלך בפירוש דברי הב"י בסדר הגט הקצר עיי"ש.