בני אהובה/הלכות אישות/א
הלכה ב
[עריכה]וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הן ובאחד מאלו דרכים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. עיין מה שכתב הרמב"ם בתשובה דלכך קרוא כסף מדברי סופרים היות נלמד מי"ג מדות ושטר הוא מהתורה דלולא י"ג מדות מגופיה דקרא נלמד דיש קידושין בלא ביאה דאל"כ ארוסה בתולה היכי משכחת לה ויותר מסתבר לומר על שטר מכסף דשטר המוציא מהדין שיכניס ולכך כתב שטר הוא מהתורה משא"כ כסף דצריך לימוד גזירה שוה נקרא מד"ס זהו תמצית כוונתו ונכון הוא (א) אלא שיש לדקדק הא ודאי דיעוד באמה עבריה דאורייתא כדכתיב ואם לבנו ייעדנה והרי היא ארוסה כמ"ש הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ד' הלכה ט' יעוד כאירוסין ועיי"ש וא"כ לפי"ז מצינו ארוסה בתולה בתורת יעוד אמה עבריה ומנא לן דכסף או שטר קונה זולת אמה עבריה והגמרא דפריך ארוסה היכי משכחת לה שפיר פריך דלפי סלקא דעתא דבעינן קידושי ביאה ועוד כסף או שטר ותרווייהו הוא דעושין קידושין ולא אחד א"כ אף באמה עבריה אמרינן כן דאב מייעדה לעצמה ואח"כ בועל אותה או מייעדה לבנו ואח"כ בנו בועל אותה משא"כ השתא דכתיב ובעלה דבביאה לחוד מתקדשת א"כ ביעוד על כרחך בלא ביאה דאי בביאה למה לי יעוד כלל ובפרט בבן שבעל אותה למה לי יעוד דאב ועל כרחך ביעוד בלי ביאה מיירי קרא וא"כ מצינו ארוסה בתולה בתורת יעוד ואין כאן לימוד על שטר כלל מגופיה דקרא ויש לישב (ב).
(א) אמר המגיה מה שכתב הרב זהו תמצית כוונתו ונכון הוא רצונו לבאר בזה תשובת הרמב"ם שלא תקשה עליו קושיית הרמב"ן שהקשה דהא דאמרינן בגמ' דנערה מאורסה בסקילה מיירי שקדשה בשטר מסברת כיון שהוא מוציא מכניס, הוא להס"ד דבעינן כסף וביאה אבל השתא דכתיב ובעלה דנקנית בביאה לחודיה ועל כרחך נקנית גם בכסף לבד א"כ יש לומר דנערה מאורסה בסקילה מיירי בכסף לבד כמו בשטר ולפירש הרב הגאון ז"ל יתורץ קושייתו.
(ב) אמר המגיה אפשר שכיון הרב הגאון במה שכתב ויש לישב מהא דאמרינן במסכת כתובות דף מ"ד ע"ב תניא שילא שלש מדות בנערה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגידלתם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו' והביאו הרמב"ם להלכה בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט' א"כ בנערה מאורסה ע"י יעוד לא משכחת לה באמה עבריה שזינתה אחר קידושין דהיינו אחר יעוד בבית אביה כיון שהיא אז כבר ברשות בעלה והאיך יקוים בה והוציאו אותה אל פתח בית אביה דכתיב גבי נערה מאורסה אף דאמרינן שם במתניתין דלא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה מ"מ גבי יעוד לא יקוים המצוה כלל והאיך נאמר בקרא והוציאו אותה אלא ל כרחך דמיירי בשאר נערה מאורסה ובשטר.
הלכה ד
[עריכה]כתב הרב המגיד וגירסת רבינו ודאי היתה קידושין בלא כתובה וכתב עליו הכ"מ ואין דבריו נכונים שהרי רבינו עצמו כתב פרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא קידושין וכתובה וכו' אבל ההדיוט אסור בפלגש וכו' עיי"ש ונראה דודאי בלאו הכי תמה הרמב"ן מאין יצא לו להרמב"ם לחלק בין מלך להדיוט אמנם המעיין שם ברמב"ם יראה דמתורת פרשת המלך בא לו ההיתר הזה ולכך העתיק כל פרשת המלך והך דאת בנותיכם יקח לרקחות וגו' השמיט רק כתב תמורתו ושולח בכל גבולי ישראל ולוקח נשים ופלגשים הרי דס"ל דהך קרא לרקחות וגו' הוא לישנא מעליא והכוונה על פילגשים וזה פשוט ההיתר למלך לבדו ועיין במפרשים ורד"ק (ג). וזה לפי פסק הרמב"ם שפסק שם פרק ד' הלכה א' שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו אבל רב דאמר במסכת סנהדרין דף כ"א ע"א מה נשים ומה פלגשים נשים בקדושין וכתובה פלגשים וכו' ליכא למגרס פלגשים בלא קדושין דהא אמרינן שם בגמרא דף כ' ע"ב דרב ס"ל כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו ואיך לקח דוד פלגש האסור להדיוט דמאי שנא ודברי הרב המגיד נכונים ומה שכתב הכ"מ דיש לומר דפלגשי כלב וכדומה היה ביעוד אמה עבריה נמשך אחר לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ד' שכתב הדיוט אסור בפלגש אלא באמה עבריה לבד ולאחר יעוד כוונתו דזולת אמה עבריה אין הדיוט מותר בפנויה זולת מעשה קידושין רק אמה עבריה מותרת לו ביעוד לבד בלי מעשה כלל אבל מ"מ מודה הרמב"ם דהיא ארוסה גמורה שכסף ראשון משוויא ליה קידושין כמ"ש הרמב"ם בהלכות עבדים וגם לא ידעתי למה יהיה חל עליה שם פלגש מה נשתנה אמה עבריה משאר נשים.
ומ"ש הרב המגיד דגירסת הרמב"ם בגמרא דסנהדרין דפלגשים בקידושין בלא כתובה יש לדקדק הא ס"ל לרמב"ם דכתובה לאו דאורייתא רק תקנת חכמים וא"כ מה חילוק יש בקרא בין נשים לפלגשים ואפשר לומר דאף דאינו מחויב מהתורה ליתן כתובה מ"מ היו נוהגין ליתן כתובה לנשים שהיו עקרי הבית כדכתיב מוהר הבתולות והן היו נקראו נשים ולשאר נשים הטפלים שלא הרבו להן מוהר קראו פלגשים ועיין ברמב"ם פרק א' מהלכות נערה מ"ש ועיין שם בכ"מ (ד). ולפי מה שכתבתי דלדידן באמת פלגשים המה בלא קידושין וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים רק דרב לשיטתו אזיל צריכין לגרוס בגמרא פלגשים בקידושין בלא כתובה ורב אפשר דס"ל דכתובה דאורייתא כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו ולדידיה יש חילוק בקרא בין נשים לפלגשים לענין כתובה איברא מה שהקשה הרמב"ן מפלגשי כלב שלא היה מלך ואף אם נאמר דכלב היה מיוצאי מצרים ולקחם קודם מתן תורה מ"מ מהך דפלגש בגבעה ומגדעון קשיא.
(ג) אמר המגיה אל יקשה להקורא דברי הרב דהרי הרמב"ם מסיים שם דיש לו לעשות הפלגשים שלוקח לארמונו טבחת ואופות ורקחת שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות הרי לך דהעתיק גם מקרא זה דכוונת הרב בזה הוא מדהביא הרמב"ם תחילה מיד כשהביא דלוקח מן היפים לשמשים שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו ולא הביא ג"כ מיד ואת בנותיכם וכו' רק לבסוף הביא קרא זה דעושה מפלגשיו למרקחת על כרחך הוא מפרש דקרא לא מיירי לשימוש בעלמא כמו קרא דבחוריכם רק שהוא מפרש דלישנא מעליא הוא וקרא בא להתיר לו פלגש.
(ד) אמר המגיה עיין ברמב"ן שהקשה קושיית הרב על רש"י בחומש פרשת חיי שרה דשם מפרש רש"י דפלגשים בקידושין בלא כתובה והביאו בלח"מ בהלכות מלכים פרק ד' עיי"ש בדברי הלח"מ.
הלכה ו
[עריכה]אם אבי אמו בלבד וכו' אם אבי אביו בלבד. הלח"מ תמה דהנך הם מדברי הירושלמי והוא נגד הגמ' יבמות דף כ' דטרח למצוא שיתסרי שניות ומסיק דלא מר בריה דרבינא חתום עלייהו ואי דעת הגמרא כדעת ירושלמי הרי יש לנו ב' שניות להכניסם במנין עשרים ונראה לי דס"ל להרמב"ם כיון דאם אבי אם אשתו בכלל שניות ואם אם אבי אמו של אשתו אסורה מכ"ש אם אבי אמו וכן אם אם אב אבי אשתו אסורה מכ"ש אם אבי אביו והשתא דקורבא דקידושין דאתפלג דרא אסור מכ"ש קורבא דעצמותו ופשוט הוא ולכך כשמנה שית דרבי חייא דיש בו רביעי שבחמיו וחמותו שהוא נכלל בו הוי ליה הני בכלל ואין כאן צורך למניין אחר דהיא היא, אפס שלפי זה י"ל דהרמב"ם שכתב אם אבי אביו בלבד שסבר גם באשתו אינו אסור אלא אם אבי אביה בלבד דפסק דרבי חייא יש להן הפסק אבל לפי דעת הרא"ש דסבר דאין להן הפסק ואסור אם אבי אביה עד עולם לא ידעתי למה אם אבי אבי אביו מותר ובשו"ע אבן העזר סימן ט"ו הביא דעת הרמב"ם והרא"ש ובאם אבי אביו סתם כדעת הרמב"ם לבד וצריך להיות דס"ל דאין למידן קרובות אשתו לקרוביו דהרי התורה החמירה בקרובותיה יותר מקרוביו דאם אמה אסורה לו ואם אמו מותרת לו מהתורה וחוקה כתיב בעריות.