בית שמואל על אבן העזר קטז
סעיף א
[עריכה](א) אם הכיר בה יש לה וכו': ביבמו' דף פ"ה מבואר הטעם למה חייבי לאוין יש להם כתובה ולשניו' אין להם כתוב' לרשב"א הטעם משו' חייבי לאוין פוסל אותה ואת זרעה לכן קנסו אותו וחייב ליתן לה כתובה וכן חלוצה לכהן פסלה מדרבנן משא"כ בשניו', ולרבי הטעם חייבי לאוין מדאורייתא וא"צ חיזוק שניות מדרבנן צריכים חיזוק דאין להם כתובה ואיתא שם תרי לשונו' לשון א' אמר רבי עוד טעם אחר מפני שהוא מרגילה משום דקשה ליה הא חלוצה מדרבנן ולמה אית לה כתובה מ"ה אמר הטעם שהוא מרגילה ואיכא דאמרי דרבי לא אמר טעם זה אלא רשב"א אמר טעם זה לפ"ז לרבי חלוצה אין לה כתובה ובסוף הסוגיא מוכח דרבי לא אמר טעם זה דהא איתא שם איכא בנייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא מ"ד שהוא מרגילה וכו' ש"מ מ"ד דאורייתא לא אמר הטעם שהוא מרגילה וכן כתב הר"ן ס"פ אלמנה ניזונת וקי"ל הלכתא כרבי כמ"ש הרא"ש וכ"פ הרמב"ם פכ"ד לפ"ז חלוצה אין לה כתובה וכן כתב הב"י ובכ"מ אלא על הרי"ף והרא"ש והטור קשה למה כתבו חלוצה יש לה כתובה והב"י כתב דס"ל כלישנא דס"ל דרבי קתני הוא מרגילה וקשה דהא בכל הסוגיא מבואר דרבי לא נקיט ועוד קשה אפילו את"ל רבי קאמר הוא מרגיל' היינו ע"כ כל שהוא דאורייתא לא קנסינן אותה משום דא"צ חיזוק אלא דבר שהוא מדרבנן אז יש חילוק אם הוא מרגיל קנסי' אותו ואם הוא אינו מרגיל קנסי' אותה אם כן מה הקשה הרא"ש בפרק אלמנה ניזונו' כשכ"ג נשא אלמנה ולא הכיר בה למה לא דמיא לשניו' לענין בלאות דהא היא מרגילו מה קושיא הא לרבי כל שהיא אסורה מדאורייתא לא קנסי' אותה אלא ודאי הקושיא קאי לרשב"א וקאמר הטעם שהיא מרגילו ש"מ רשב"א קאמר היא מרגילו אלא מ"מ קשה להרא"ש אם הקושיא קאי לרשב"א הא הרא"ש פסק כרבי אם כן למה ליה לתרץ קושיו' הראב"ד דקאי ע"כ אליבא דהת"ק וע"ש וכתב בח"מ אם נשא חייבי כריתו' אף על גב דאין להן כתובה מ"מ לענין תוספ' כתובה דמיא לחייבי לאוין בין הכיר בה ובין לא הכיר בה, ואם הוא ממזר וכיוצא בזה דהוא אין ראוי והיא כשרה אפילו לא הכיר בה דינה כאלו הכיר כיון שהיא כשרה והוא פסול, פרישה:
(ב) ואם זן אותה וכו': ע' בנ"י שהביא תוספת' שזכה במ"י ואוקמי דאיירי כשזן אותה ומשמע שם דאינו זוכה אלא כשיעור סך מזונות שזן אותה ונראה היינו טעמו של הרמב"ם שפסק לותה ואכלה חייב לשלם וראיה שלו מתוספת' זו ואיירי בענין דמשלם מה שלותה אז זוכה במ"י ולענין פירות כשהכיר בה ע' בתוס' יבמות סוף פ"ה והר"ן בסוגי' זו ס"ל כשנשבית חייב בפרקונה כשיעור פירות שאכל אבל משלו א"צ ליתן לפדיונה וכן כתב בהגהות סי' ע"ח ולרש"י שם משמע אפילו כשלא נשבית צריך להחזיר פירות שאכל וכ"כ הרמב"ם פכ"ד:
(ג) אבל תוספות יש לה: אף על גב כשהיא בעלת מום או יש עליה נדרים והיה מקח טעות אין לה תוספות תירץ הר"ן שאני מומין ונדרים דאין אדם נתפייס אבל באיסור י"ל שסברה שמא מפייסו מ"ה לא גילתה לו ואיילונית שהיא ג"כ בעלת מום ויש לה תוספות משום דלא ידעה שהיא איילונית היינו למ"ד עד שיהיה בה כל סימני איילנות א"כ לא ידעה שנתקשה בעת התשמיש ולמ"ד חד סימן איילנות י"ל קודם הנישואין לא היה בה שום סימן רק הסימן הוא שנתקשה בעת התשמיש גם י"ל אותו סימן איילנות שהיה בה לא היה ניכר היטב וכן כתב הב"י בסי' מ"ד וכללא הוא שלא הפסידה תוס' אלא כשהיא יודעת מחסרון והוא דבר שאין אדם מתפייס בו אלא אכתי קשה כשנמצא דם בכל תשמיש למה אין לה תוספות הא היא א"י ועיין בסי' אח"ז מ"ש בזה, ונראה הוספה שליש מה שמוסיפים על הסך שהכניסה יש לו דין נדוניא כמ"ש לעיל בכמה מקומות ובתשובו' רש"ך ס"א סי' מ"ה לא כ"כ ואנ"ל:
(ד) ואפילו הם בעין: הנה לדעת הרי"ף ורמב"ם כשהם בעין צריך להחזיר גם להרא"ש י"ל דוקא בממאנ' כ' אפי' כשהם בעין אין צריך להחזיר ועיין ב"י וגם בממאנת לפי תירוץ אחר שכתב הרא"ש י"ל מה שהוא בעין צריך להחזיר אלא הלואה מה שלותה לצורך פדיון א"צ לשלם:
(ה) וכל מה שאבד וכו': היינו שיטות הרמב"ם כפי פירושו מ"ש בפירוש משניות לישב דברי הרי"ף איירי הסוגיא כשנאבד או נגנב אז בשאר נשים פטור הבעל לשלם מה שנאבד או נגנב מנ"מ וכאן שהוא מקח טעות צריך לשלם ומכ"ש כשמכר נ"מ צריך לשלם אפילו מה שבלה מחמ' השימוש שנשתמש בהם צריך לשלם אבל לשיטות רש"י ותוס' והרא"ש איירי כל הסוגיא מה שבלה שלא כדין וחייבי לאין ואיילנות דינם כשאר נשים לכן נצ"ב שהם ברשותו ומה שהוציא מהם בדין הוציא אין צריך לשלם ונ"מ שמכר עשה שלא כדין צריך לשלם ואם נאבד או נגנב מהם א"צ לשלם וכן מה שבלה מחמת השימוש פטור לשלם אלא בטור לא משמע כן כמ"ש בסמוך, וכן בשניות תליא נמי בפלוגתא זו לרמב"ם שניה אין לה נ"מ היינו מה שנאבד או נגנב כמו בשאר אשה אלא הקנס הוא דהיה מן הראוי שחייב לשלם לה כמו בחייבי לאוין אבל מה שמכר צריך לשלם לה ולשיטות רש"י ותוס' והרא"ש שניה לית לה נ"מ אפילו מה שמכרו א"צ לשלם ומכ"ש מה שנגנב או נאבד ובמאנה לשיטות הרי"ף בליתינהו בין בנ"מ ובין נצ"ב לית לה היינו נ"מ מה שנאבד אבל מה שמכר צריך לשלם, ולשיטות רש"י אפילו מה שמכר ועשה שלא כדין א"צ לשלם והטעם די"ל אי לא מאנה שמא היתה מתה והיה יורשה, וזנתה ועוברת ע"ד דתנינ' דנוטלת מה שהוא בעין משמע מה שאינו בעין אפילו אם מכר א"צ לשלם דקנסי' אותה יותר כמו שקונסי' אותה לענין נצ"ב דא"צ לשלם כמ"ש ברמב"ם ולשניות צריך לשלם נצ"ב ולשיטות תוס' דאיירי כל הסוגי' שבלה שלא כדין ומ"מ א"צ לשלם לשניות א"כ מכ"ש לעוברת על דת אפי' מכר א"צ לשלם וע' בח"מ בסי' הקודם סק"ב מ"ש ול"ד אלא לשיטות תוס' פשיט' א"צ לשלם אפילו לשיטות הרמב"ם מ"מ בעוברת ע"ד א"צ לשלם וע"כ דמדייק מדקתני נוטלת מה שהוא בעין משמע מה שאינו בעין א"צ לשלם ומזה נשמע גם מה שמכר מנ"מ א"צ לשלם, וכשנמצ' בה מומין או אם היא נדרנית דלא אתמר בהו בש"ס כלום נראה לשיטות הרמב"ם שכתב באיילנות ובחייבי לאוין שלא הכיר צריך לשלם מה שנאבד מנ"מ וטעמו שאין כאן אישות גמורה נשמע מכ"ש במומין ונדרים דצריך לשלם ואין לו' הטעם של הר"ן דהפסיד מחמת דלא גילה לו כי דוק' מה שנותן לה המתנה אמרי' אם היה יודע מומין לא היה נותן לה מתנות אבל בודאי לא הפסידה את שלה מחמת שלא גילה לו ולשיטות תוס' א"צ לשלם אלא מה שמכר מנ"מ שלא כדין כנ"ל מיהו בטור משמע אף על גב להרא"ש שני' וממאנת א"צ לשלם אפילו מה שמכר שלא כדין מ"מ באיילנות וחייבי לאוין שלא הכיר צריך לשלם נ"מ אפי' אם נשתמש כדין אם כלה לגמרי צריך לשלם כמ"ש הראב"ד והיינו מ"ש בח"ל ואיילנות כגון שנשתמש בהם ובלה אותם ומ"ש ב"ח לפרש דברי הטור מ"ש בלה אותם היינו ע"י שימוש נגנב דוחק הוא ומ"ש הרא"ש כתב באיילנות דוקא שבלו אותם בבת אחת ומכרן לית' בהרא"ש ג"כ מ"ש לפרש דברי הרמב"ם לא כב"י אנ"ל, מיהו סברות הטור אין מוכרח ובתוס' אית' להדי' באיילנות איירי מה שבלו שלא כדין, ואפילו לשיטות הטור מ"מ נשמע אם נגנב או נאבד ממיל' פטור וכ"כ הב"י ופרישה אלא שם כתב הטעם אליב' הטור משום דאין אישות גמורה ואנ"ל אלא טעמו כמ"ש בהרא"ש בשם הראב"ד, ולפרש"י ב"מ דף ס"ז וביבמות שם ולהראב"ד ס"ל שניה אין לה בלאות אפילו אם הם קיימים, ולהר"ן יש לו ג"כ שיטה אחרת וס"ל איילנות שוה לממאנת וע"ש וע' במרדכי סוף כתובות מה שהקשה מסוגי' זו לדינ' דמתיבת' ועיין סי' ע"ה וסי' ע"ז מ"ש:
סעיף ב
[עריכה](ו) חייבי עשה וכו': הואיל איסור דאוריית' הוא א"צ חיזוק גם איסור קל הוא לכן אפילו לא ניכר בה הוי כניכר:
סעיף ג
[עריכה](ז) איילנות אם הכיר בה וכו': יש לה מזונות מחיים ואם לא הכיר בה דינה כחייבי לאוין לפ"ז משמע בענין מזונות ע"כ כל זמן שא"י בודאי זן אותה אלא אם הכיר בה אח"כ אין לה מזונות כמו ח"ל והר"ן כתב אם הכיר אח"כ ודר עמה הוי כאלו שנשאת מתחלה לשם איילנות וע"ש:
סעיף ד
[עריכה](ח) שדינה בהם ככל הנשים: היינו לשיטות הרמב"ם אבל לשיטות תוס' והרא"ש אינו כן כמ"ש בסמוך ומ"ש ב"ח דחייבי עשה דינה כשניה לשיטת הרא"ש דקנסי' בנ"מ לית' כמ"ש בריש סימן דהא דאוריית' היא:
סעיף ה
[עריכה](ט) הממאנת וכו': לענין בלאות כתבתי לכ"א לפי שיטתו לרמב"ם דוק' מה שהוצי' כדין וכן אם נגנב או נאבד א"צ לשלם ולשיטת תוס' אפילו מה שבלה שלא כדין פטור מטעם די"ל שמא תמות קודם והא דתני' אין לה פירות אין לדייק הא הקרן יש לה משום דאיירי בפירות המונחי' בעין מ"ה תנא פירות אין לה אבל הקרן בעין יש לה: