ביאור הלכה על אורח חיים קסח

►| ביאור הלכה • על שולחן ערוך אורח חיים קסח |◄

סעיף א

(*) מניח וכו':    עיין במ"א שהביא בשם רש"ל דאם אחר מיסב אצלו יברך אחד על השלמה ואחד על הפרוסה ונתקשה המ"א על פשרה זו מאד עי"ש ויש מאחרונים שיישבו בדוחק קושית המ"א ובבגדי ישע ראיתי שאף רש"ל לא קאמר דיברך כ"א לעצמו אלא הבעה"ב יברך על הפרוסת חיטין ויוציא להמיסב אצלו בברכתו ובאופן זה טוב יותר שהאורח יאחז השלמה בעת הברכה דמינכר טפי עי"ז שיש לה ג"כ מעלה משיניחו שתיהן ביחד דלא מינכר חשיבותא דכל חד כ"כ עי"ש ונכון:

סעיף ה

(*) על בעה"ב יבצע וכו':    דע שאף שמדברי תה"ד שממנו נובע דין המחבר משמע דאף בלא כבוד האורח התירו פת עו"ג כשהוא נקי ויפה יותר ומונח לפניו מפני חביבות הברכה אעפ"כ לא העתקתיו מפני שהרבה אחרונים מפקפקין מאד ע"ז עיין בב"ח וט"ז וש"ך ביו"ד סימן קי"ב [וגם מהגר"א סקי"ב משמע שדין זה סותר לדעת המחבר בריש הסעיף דפסק דבנזהר צריך לסלק] ובבית מאיר מפקפק מאד ביותר עי"ש ולפי דבריו צריך התרה מתחלה [כשאר דבר מצוה שנהג לעצמו ולא התנה מתחלה שיהא בלי נדר] וגם בפמ"ג העיר לזה ולפי דבריהם לא יועיל אפי' כשאורח מיסב אצלו וגם מדברי הגר"א משמע קצת דלא ס"ל חילוק זה דאורח מיסב אצלו שאני [דאל"ה לא היה צ"ל דס"ל דהירוש' הנ"ל מיירי בנזהר ע"ש] ועכ"פ בלא טעם כבוד האורח בודאי אין להקל וכן הוא מסקנת הא"ר. ודע דמדברי הש"ך ביו"ד סי' קי"ב שכתב הטעם מפני איבה עי"ש משמע לכאורה דאפילו אין בעה"ב מוציא להאורח בברכתו ג"כ דינא הכי ודלא כמחה"ש שהעתקנו במ"ב אכן לפי דברי הט"ז שהעתיק טעמא דהך מילתא כמו שכתבנו במ"ב יש מקום לדבריו וכן מוכח לשון השו"ע בכאן כהט"ז שכתב כיון דהמצוה מוטלת על הבעה"ב וכו':

סעיף ו

(*) אע"פ שהוא קובע וכו':    הוא דעת הרא"ש שחולק על הראב"ד שלדידיה אפילו במועט סגי כיון דהוא קובע ע"ז בתר דידיה אזלינן עי"ש ברא"ש. ומ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע ע"ז כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו וכעין שכתבתי לקמן בסימן קפ"ד בבה"ל בשם הרדב"ז עי"ש:

סעיף ז

(*) הרבה תבלין או דבש וכו':    עיין במ"ב דבעינן שיהא טעם הדבש ניכר יותר מן העיסה [הוא מהט"ז בביאור דברי הרמ"א] וכה"ג בנילוש בביצים צריך שיהא הרוב מביצים ומיעוט מים כדי שיהא טעם הביצים נרגש הרבה ויש הרבה שאין נזהרין בזה שקונים מיני עוגות קטנות שנילוש במעט דבש או ביצים והרוב ממים ומברכין עליהם במ"מ ואוכלין בלי נט"י וביותר מזה שכמה פעמים אוכלין מהם כדי קביעות סעודה שאף בכיסנין גמור צריך נטילה והמוציא ובהמ"ז. ויש עוד מיני עוגות דקות שלשין אותו בלא דבש וביצים כלל רק שמבשלין מקודם מים עם מעט שיבולת שועל ולשין אותם במים אלו ואיני יודע היתר לזה ואטו משום דנילוש במים אלו אבד טעם העיסה ממנו [וגם אף אם היה נרגש טעם השיבולת שועל הרבה ג"כ מסתבר דלאו כלום הוא להוציאו מתורת לחם דאטו אם מתערב לכתחלה כמה מיני דגן ביחד לאו לחם הוא ושמן ודבש שאני דמינים אחרים הם וגם דבשמן ודבש וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב משא"כ בזה] אך אם עושין העוגות דקין ויבשין מאד עד שנפרכין יש להתיר משום דזה הוי בכלל כעבין יבשין הנזכר בשו"ע דגם אלו מן הסתם אין דרך לאוכלן להשביע רק לקינוח כמו כעבין הנ"ל:

(*) שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר:    עיין במ"ב מש"כ וכן בציור הראשון וכו' ולפ"ז העיסה שעושין בפורים וממלאין אותה בשומשמין לא נבטל ממנה שם פת עד שיהיו השומשמין הרבה עד שיהיה מנכר טעם השומשמין יותר מטעם העיסה וע"פ רוב העיסה של פורים שעושין בזמננו אין בה שומשמין כ"כ ובפרט שלחם ההוא אין עשוי בזמננו לקינוח ולתענוג כמו שזכרו הראשונים בפת הבאה בכיסנין רק לשבוע ולחם גמור הוא וכן כתב הגר"ז בסידורו (ומה שזכר הט"ז בסק"ו ובכלל זה וכו' אפשר דבזמנו היה עשוי באופן אחר לקינוח בעלמא):

(*) והלכה כדברי כולם וכו':    עיין בחידושי רע"א שהקשה אמאי לא כתב המחבר די"ש יצא ידי כולם כמ"ש בסי"ג ע"ש ובמאמר מרדכי מיישבו דכיון דלא נזכר בהדיא שחולקים הפוסקים בזה ואפשר דמודו להדדי ע"ש והנה המ"א העתיק על השו"ע דברי הב"ח ע"ש ואנכי לא העתקתי דכבר יישב הט"ז קושייתו והרבה אחרונים תפסו לדינא כפסק הרמ"א דסגי כשנילוש ברוב דבש ומיעוט מים:

סעיף ח

(*) טעונים ברכה לפניהם:    עיין במ"ב שכתב בשם המ"א דה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבואר בס"ז והנה באמת כדבריו מבואר בכמה ראשונים והנה כ"ז לעיקר הדין אבל לדידן דמספקינן בפת הבא בכיסנין מאי הוא אף דהמחבר פסק להקל בכולם היינו משום דספק דרבנן להקל ואין מצריכין לו לברך המוציא ובהמ"ז כשאר פת משא"כ בעניננו להצריכו ברכה תוך הסעודה משום דנחזיקו לפת כיסנין אין סברא דאדרבה ספק דרבנן להקל ושמא מין זה פת גמור הוא ונפטר בברכת המוציא ע"כ אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ הוא פת כיסנין לכו"ע [דהיינו שממולא וגם נילוש בדבש וכה"ג והוא דק ויבש] כ"כ דגמ"ר והגר"ז וכעין זה כתב ג"כ בחידושי רע"א וח"א ולפי מה שכתבנו לעיל בשם המאמר מרדכי דאפשר דמודו זה לזה אין קושיא כ"כ ולדינא נראה דבאוכל דבר הנילוש בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך הסעודה כגון לעק"ך וקיכלי"ך או שאוכל כעבי"ן יבשים לא יברך בתוך הסעודה אפילו אם אוכלן לקינוח ואם אוכל מדברים הממולאים בפירות [וכמה שצייר המחבר באופן הראשון] המברך עלייהו בתוך הסעודה לא הפסיד דמשמע דרוב הפוסקים סוברין כן דזהו פת כיסנין. ובח"א משמע דאף על לעק"ך וקיכלי"ך לכתחלה ראוי שיכוין בשעת ברכת המוציא לפטור אותן:

סעיף י

(*) אם יש בהם כזית וכו':    עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שמסתפק אם אחר בישול היה כזית ואח"כ פיררו לפירורין קטנים אם נימא כיון שהיה בעת בישול כזית תו לא נפקע מיניה שם לחם ע"י מה שהמעיטו לפחות מכזית:

(*) ואם אין בהם כזית וכו':    נ"ל דאפילו אם ימצא שם איזה חתיכה שיש בהם כזית מ"מ הפירורין הדקין שאין בהם כזית לא נגררו בתרייהו וכשאוכלם לבדם מברך עליהם במ"מ:

סעיף יב

(*) שפת השרוי וכו':    ומ"מ אותם לחמים שעושים ליו"ט וצובעין עם מי זאפרי"ן אפילו אין בפרוסות כזית מברך המוציא ושאני כאן דהיה שרוי קצת [פמ"ג ע"ש]:

(*) ביין אדום וכו':    עיין במ"ב והנה זה הלשון אדום הוסיף הרמ"א מדעתיה ע"פ לשון המרדכי שהובא בב"י שכתוב בו הואיל וסימוק ובאמת סברא זו קלושה מאד דכיון שהפת עדיין בעין וכי בשביל צבע בעלמא שקלט הפת ע"י היין יאבד ממנה שם לחם עי"ז והנה בהגהת של"ה בשער האותיות הביא שברוב ספרי המרדכי כתוב הואיל ונימוק וע"פ גירסא זו הדבר כפשטיה דמיירי שנשתהה הרבה ונימוק הפת עד שאבדה עי"ז צורתה וכנ"ל בסי"א ואין נ"מ כלל בין יין לבן לאדום ואף דבעל הג"ה שם [הוא בנו של השל"ה ז"ל] מצדד להלכה כגירסת הרמ"א מ"מ קשה מאד להקל בזה למעשה וצ"ע לדינא:

סעיף יג

(*) אפילו ריככה וכו' ובישלה וכו':    כפל הלשונות אינו מדוקדק כ"כ ובפוסקים לא נזכר רק שבשלה במים אחר שעשה מתחלה העיסה עבה עיין בב"י ובלשון רבינו יונה כתוב אם היתה בלילתה עבה ואח"כ ריככה על ידי משקין והכוונה שבשלה במשקין כדמוכח שם אבל שתי הלשונות ביחד לכאורה מיותר ואולי הדרך לעשות כן לרכך מתחלה במים ואח"כ לבשל ולטגן והיותר נכון שמה שכתב ובשלה הוא כמו שבשלה והוא פירוש למה שכתב בתחלה אפילו ריככה ועשה סופגנין דהיינו שעשה אותה בלילה רכה וסופגנין ע"י שבשלה במים:

(*) ונהגו להקל:    עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א והגר"א ואח"כ כתבנו אך כ"ז וכו' וטעם לכ"ז אף שהמ"א לא חילק בזה דהנה הפמ"ג וכן הבית מאיר הקשו באמת על המ"א הלא מעיקר הדין אין בזה ספיקא וכדעת רוב הפוסקים דקיימי בשיטת ר"ש וכדכתוב בב"י אולם לפי מה שחילקנו הדבר נכון לדינא דברבינו שמשון ורמב"ן ורא"ש ויתר הפוסקים העומדים בשיטתו לא נזכר כלל חילוקא דהמוציא מחלה אלא דהם חלקו על עיקר דינו של ר"ת לענין חלה דגם בשהיה מתחלה בלילתו עבה לא סגי לחייביה בחלה היכי דחשב מתחלה לבשלו ולטגנו וכיון דלא נקרא לחם לענין חלה ה"ה לענין המוציא לא נקרא לחם אבל סברא זו דאף היכא דחייב בחלה גם לדידהו כגון בנמלך אפ"ה לענין המוציא לא נקרא לחם לא נזכר בם כלל [ואדרבה כמה אחרונים נוטים לומר דלדעת רבינו שמשון ג"כ אינו חלוק מוציא מחלה וכמו לר"ת עיין בב"ח ובקרבן נתנאל ובבגדי ישע האריך בזה הרבה] אלא שהמחבר סמך בזה על דעת רבינו ירוחם [שכתב כן בשיטת ר"ש והרמב"ן] ורבינו יונה שחילקו כן ועכ"פ אין זה ברור לדחות דעת ר"ת ור"י הזקן שכתבו בהדיא שאין לחלק בין חלה להמוציא וכמו שמוזכר ברבינו יונה וכן הוא ג"כ דעת רבינו יהודה וכמו שמובא בתוספותיו על ברכות ובאור זרוע ומידי ספיקא לא נפקא [ואף דהמ"א בעצמו כתב בדעת רבינו שמשון דאפילו היכא דנמלך אין מברך עליה המוציא מ"מ לדינא אין הדבר זה ברור אף לר"ש וכבר דחה דבריו בספר בגדי ישע וכנ"ל וכ"ש ליתר הפוסקים שאין סוברין כן וכמו שכתבנו] וע"כ חלקנו בדבר והעתקנו דברי המ"א לענין דינא רק בנמלך:

(*) וירא שמים וכו':    שיברך על לחם אחר תחלה. עיין במ"א שהביא בשם השל"ה שכתב דכיון שבלילתה עבה ואין ממלאין בשום דבר וגם לא נילושין עמו להכי פת פוטרתן [פי' דהוקשה לו האיך יצא ידי דעה ראשונה הא לדידהו לכאורה אין נפטר בברכת המוציא ודומיא דמה שפסק השו"ע בס"ח לענין פת כיסנין דצריך לברך תוך הסעודה במ"מ] והמ"א מיאן בזה והקשה עליו מכעבין יבשים דג"כ בלילתה עבה ואפ"ה מברך בתוך הסעודה [והא"ר מיישב קושיתו דהתם הדרך לאכלו רק לקינוח ולא למזון משא"כ בזה וסברת המ"א דהכא ג"כ לקינוח הוא ולא למזון] ותירץ דהכא מיירי שממולא בשר שהוא ג"כ בא לתבשיל ולמזון ולא לקינוח. והיכא שאין ממולא נראה שיש לעשות עצה אחרת שכתבו האחרונים שיכוין לאכלו למזון ולא לקינוח ובספר הלכה ברורה תירץ דהיכא שמכוין בהדיא לפטור בברכת המוציא המינים אלו בכל גווני יכול יכול לפטור אותן:

(*) וכ"ז וכו':    ע' במ"ב והשמטתי דעת הט"ז דס"ל דאפילו להיש חולקין מטוגן הוא בכלל פת הבאה בכיסנין ואינו מברך המוציא בדלא קבע דהרבה אחרונים חולקין עליו [עיין בחמד משה ובנהר שלום ובמאמר מרדכי ובאבן העוזר] והוכיחו דלשיטת היש חולקין מברך המוציא אפילו בדלא קבע. והנה זהו רק לדעת היש חולקין גופייהו אבל לדינא הסכימו כמה אחרונים להט"ז [עיין באבן העוזר ובבית מאיר והגר"ז] דע"י טיגון שמטגנה לבסוף בשמן נעשה פת הבאה בכיסנין כמו אם היה נילוש בשמן ובעניננו בדלא קבע עלייהו מברך לכו"ע במ"מ ועל המחיה ובדקבע תליא בשתי אלו הדעות דלדעה ראשונה במ"מ ועל המחיה דהטיגון ביטלו מתורת פת כיסנין ולדעת היש חולקים המוציא ובהמ"ז. ונ"מ מדברי הט"ז זה גם בעלמא ואף לדעה ראשונה כגון שלש בלילה עבה ואח"כ טגנו בשמן ואפאו אח"כ בתנור דיש עליה שם פת הבאה בכיסנין ואינו מברך המוציא ובהמ"ז רק בדקבע עלייהו. ולענ"ד נראה ברור דלדעה ראשונה אף הרמ"א סובר דהטיגון שמטגנה בדבש חשיב כמו נילוש בדבש ונ"מ למה שכתבנו היכא דאפאה לבסוף דשם פת כיסנין עלה אלא דלדעת היש חולקים דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא לא נוכל לחשוב לפת כיסנין לברך עליה במ"מ בדלא קבע אחרי דמתחלה היה בלילה עבה ונילוש בלי שמן לא נפקע ממנה שם לחם ע"י הטיגון שלבסוף (ובזה תוסר קושית הט"ז שהקשה על הרמ"א דהא בתר אפיה אזלינן שהוא רק לדעה ראשונה אבל לא להיש חולקים וגם מה שהקשה מפת המתלבן כבר דחו כל האחרונים דהתם לית ביה תואר לחם):

סעיף טו

(*) קמח ומים מעורבין בה:    עיין במ"א והעתקנוהו במ"ב. ודע דלפי המבואר טעם דין זה ברמב"ם לכאורה אין אנו מוכרחין לחילוקו של המ"א ואפילו אינה רכה ביותר אעפ"כ כל שלא קבע אין מברך עליה המוציא דז"ל הרמב"ם בפ"ג עיסה שנאפה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות עושין [הוא פירוש על כובא דארעא הנאמר בתלמוד והשו"ע נמשך אחר לשון הרא"ש והטור והוא הוא] הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה במ"מ ואם קבע וכו' הרי דעיקר הטעם משום דאין עליה צורת פת והנה בלבוש כתב הטעם משום שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם [פי' משום שאין דרך ללוש ולאפות בכובא דארעא] ולפ"ז ג"כ אין אנו צריכין לחילוקו של המ"א וצ"ע לדינא:

סעיף יז

(*) פשטיד"א הנאפת וכו':    עיין במ"ב דאפילו בדלא קבע ס"ל להמחבר דמברך עליו המוציא ובאמת כן מוכח בריא"ז וז"ל שם וכן פת הבא בכיסנין והוא הפת העשוי בדבש או במיני תבלין שאוכלין אותו כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה אם קובע וכו' ואם אינו קובע וכו' ומורי זקני הרב ביאר שהמולייתות הנאפות בתנור שהן מלאות בשר או דגים או גבינה או מיני ירקות מברך עליהן המוציא וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין עכ"ל שם בפסקי הלכות למסכת ברכות ומובא ג"כ בשה"ג ורמז לזה המ"א ודלא כהט"ז בהבנת דין זה שס"ל דהכוונה דוקא בדקבע והנה ראיתי שהרבה אחרונים מסכימים לדינא לדברי הט"ז שממולא בבשר ודגים דינו כמו ממולא בפירות שאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז אלא בדקבע ומביאים ראיה לדבריהם מספר התניא שכתב כן בהדיא והנה באמת כד נעיין היטב במקור הדברים יראה דאף המחבר מודה לדברי הט"ז דמילוי בשר הוי כמו מילוי פירות ורק דהמחבר מיירי בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע וע"כ לא הוי בכלל פת כיסנין שעשוי רק לקינוח ולמתיקה בעלמא [וכמו שכתבו הפוסקים דפת כיסנין הוא העשוי רק לקינוח סעודה בעלמא] וכמו שמורה לשון הריא"ז שכתב שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין ור"ל דחשיב הבשר והדגים שממולא בתוכו כמו שאוכל לחם עם בשר ודגים הואיל שלחם זה עשוי לקביעת סעודה ולאו לקינוח אכן אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז בדלא קבע וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא דפסק דהוי כפת כיסנין וכן מוכח מחמד משה לדינא כמו שכתבנו וכן מוכח בדרך החיים וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי שבמ"ב: