ביאור:תכלת אברהם - מבוא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מגילת אסתר היא היצירה היחידה(1) בספרי המקרא, שהתעוררו בעיות על ערכה ואם היא ראויה להיכלל בכתבי הקודש. הסיבה לכך, כי מדובר בה על מקרה חריג שאירע לעם היהודי. העם היהודי הוא הקטן מבין אומות העולם (ע"פ דברים ז,ז). אין לו זכויות לארצות של עמים אחרים ואין לו כל סיכוי לנצח במלחמה עמם. רק בארץ ישראל - ארצו - חייב ויכול העם היהודי ללחום את מלחמותיו וגם לזכות בניצחונות נגד חזקים ממנו. המאורע המתואר במגילה, בו בני ישראל קמים בגלוי נגד אויביהם ומנצחים, הוא חריג. צירוף מקרים רבים ותושייתם של מרדכי ואסתר מראשי האומה, הביאו למה שהביאו והעם ניצל מהשמדה וגם נקם באויביו.

אולם מאחר וכל זה אירע בנכר ואין כמעט סיכוי שצירוף מקרים כזה יחזור על עצמו, חששו המנהיגים הרוחניים של האומה, לכלול סיפור זה בין כתבי המקרא, כדי שאחרים לא יחלמו על אפשרות של מלחמה וניצחון בארצות נכר. כותבי המגילה רמזו על כך במגילה עצמה וחכמי ישראל הבהירו את הבעיה שהתעוררה(2) . בתלמוד "הבבלי והירושלמי" מסופר:

שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו בין האומות! שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס (מגילה ז,א).

ר' סימון בן (בשם) ריב"ל: כתיב 'לקיים את אגרת הפֻרים הזאת' (ט,כט), מה ת"ל 'השנית'?... ר' ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק (השיב): מה עשו מרדכי ואסתר? כתבו אגרת ושלחו לרבותינו, שכן אמרו להם: מקבלים אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה? אמרו להם: "לא" ! דיינו הצרות הבאות עלינו, אלא שאתם רוצים להוסיף עלינו עוד צרתו של המן? חזרו וכתבו להם איגרת שניה... אמרו להם (לחכמים): אם מדבר זה אתם מתייראים, הרי היא כתובה בארכיים" (ירושלמי מגילה פ"א,ה"ה).

ההתנגדות היתה כנראה חריפה. מרדכי התאמץ רבות לשכנע את חכמי ישראל לאמץ את המגילה ולצרפה לכתבי הקודש. בירושלמי שם מסופר בשם ר' יונתן:

שמונים וחמשה זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים, היו מצטערים על הדבר הזה (לאמץ את מגילת אסתר). אמרו: כתיב 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה' (ויקרא כו,לד)... אמר לנו משה: אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה. ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר! (ירושלמי שם).

בהמשך שם מסופר:

לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהעיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה... (שם).

רואים אנו שלא בקלות צורפה המגילה לספרי המקרא. גם לפעילות המדינית של מרדכי עצמו היתה התנגדות. המגילה בעצמה מדגישה זאת בסיומה שהיה "רצוי "לרוב" אחיו", "ולא לכל אחיו - מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין" (מגילה טז,ב).

משתי סיבות נבעה ההתנגדות של חכמי הדור לקדש את המגילה.

"א)" כאמור, שלא לעורר תקוות אצל יהודים, שגם בחו"ל יש תקווה להתגבר על האויבים. זה עשוי להסביר את דברי הירושלמי, שלעתיד לבוא יתבטלו כל ספרי הנביאים והכתובים, מלבד חמשה חומשי תורה ומגילת אסתר (ירושלמי שם). לעתיד לבוא, בעולם שימוגר הרשע, יוכל יהודי להתגבר על אויביו גם בחו"ל ואולי יותר נכון לומר, שלא יהיה צורך בכך, לכן אין עוד מקום לחשוש, שמישהו ילמד מהמגילה שאפשר למרוד נגד האומות בארצותיהן.

"ב)" כפי שאומר "הרמב"ן," שחטאם לאחר נס גדול כזה, שלא החליטו לעלות ארצה בהמוניהם. עזרא ואחרים הצליחו לשכנע מעטים לעלות ארצה (ב"ספר הגאולה", רע"ג).

85 החכמים והנביאים, המוכרים לנו בשם "אנשי כנסת הגדולה", החליטו בסופו של דבר, מה שהחליטו, לאחר שהם עצמם עלו ארצה כאיש אחד והכשירו את הקרקע לעליית המונים (ב"פיענוח אגדות" בפרק "אנשי כנסת הגדולה" הסברתי את פעולתם והצלחתם לעליה המונית).

בפרקים קצרים אלה אשתדל להבהיר את השתלשלות המאורעות, שכותבי המגילה לא ראו לנכון להרחיב עליהם את הדיבור, אבל בסגנונם המיוחד משתקפים המאורעות כפי שאירעו במציאות.

שונה יחודו של פורים מכל ימים טובים כולל חנוכה. אין עוד חג, שהדגש הוא על אכילה ואפילו על שתיה מופרזת, דבר הנוגד, לכאורה, את ההווי היהודי שלא סבל שתיינות ושיכרות(3) . הסיבה לכך היא פשוטה. מלכות יוון הרשעה ביקשה בעיקר "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחֻקי רצונך". היא רצתה לקחת מהעם היהודי את יחודו הרוחני ורוחו הלאומית (דת-ישראל ולאומיותו הם שני צדדים של מטבע אחד). לא כך היתה שאיפת המן ומרעיו. הם ביקשו "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד" מבחינה פיזית. לכן אין כמו אכילה ושתיה ומשלוח מנות המתאים לקיומו של הגוף. כמו בתקופת השואה הפך "קידוש החיים" כעיקר לפני קידוש ה', כי הצורר הנאצי ביקש לקעקע את בית ישראל, שלא ישאר ממנו ח"ו שריד ופליט. תפקידו של יהודי היה לעשות הכל כדי לשרוד פיזית.

] "" "(1)" אמנם גם על קהלת ושיר השירים התעוררו ספקות לגבי קדושתם (ראה ידים פ"ג,מ"ה; עדיות פ"ה,מ"ג; תוספתא ידים פ"ב,יד במהדורת צוקרמאנדל עמ' 683; בבא בתרא יד,א), אולם הספקות התעוררו מאות שנים לאחר יצירתם. לא כן היה בנוגע למגילת אסתר, אותה סרבו מלכתחילה לאשר כיצירה בעלת ערך של קדושה.

] "(2)" באמור כאן יש תשובה לשאלת הגב' "שולמית לפיד" (אלמנת המהנדס "מרדכי לפיד" הי"ד, בטלויזיה שושן פורים תשנ"ז, בשעה 21.10), כיצד ייתכן היא שאלה - שעם העומד להיהרג המתין למהפך, כדי לקבל רשות לעמוד על נפשו? מה היה לו להפסיד? היא הניחה, שהתשובה לכך נמצאת בפסוק: "והעיר שושן נבוכה", שהיו נבוכים כיצד להגיב ולא היה מנהיג שיזום לעמוד על נפשם, גם אם ייהרגו, כי ממילא יהרגו אותם ולא היה להם מה להפסיד. המציאות שונה מכפי שהיא מציגה. אותה שאלה אפשר לשאול על תקופת השואה, שרבים הלכו כצאן לטבח. הנכון הוא שתמיד יש מה להפסיד, כי תמיד יש איזו שהיא תקווה, אפילו הקלושה ביותר. העיר שושן היתה, "נבוכה" כי לא ידעה במה מדובר, משום שתיכנון ההשמדה היה סודי. גם לאחר שמרדכי הקים זעקה ופירסם את התכנית השטנית להשמדת העם, לא היה מקום להכרזה כמו אצל החשמונאים: "מי לה' אלי", כי בחו"ל אין כל סיכוי להצלחה במלחמה גלויה, לכן היו חייבים לחפש כל דרך אפשרית להצלה. רק לאחר שקיבלו את רשות המלך "להקהל ולעמוד על נפשם", יכלו לצאת בגלוי לתקוף את אויביהם.

] "(3)" אמנם אמר רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (= חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז,ב), אפילו "הרמב"ם" הסתמך על אימרה זו בתארו: "כיצד חובת סעודה זו... ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשיכרותו" (הל' מגילה פ"ב,הט"ו), אולם דרושה זהירות רבה בתירגום אימרות כאלה להלכה ולמעשה. ר' "אהרן ב"ר יעקב הכהן מלוניל" (היה מן המגורשים של יהודי צרפת בשנת 1306) בסיפרו הנודע "ארחות חיים" אומר בין היתר: "... לא שישתכר בפורים ממש, "שהשיכרות איסור גמור" ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתכר יותר מלימודו" (דבריו מצוטטים ב"בית יוסף" סי' תרצ"ה והוא אימץ את דבריו). גם "הרמ"א" פסק, שיש לשתות קצת יותר מאשר ביום רגיל. אגב, "הר"ן והמאירי" העירו על דברי הרמב"ם, שמהגמרא עצמה משתמע שאסור להשתכר גם בפורים. הגמרא מביאה שם, שרבה ור' זירא השתכרו בפורים "וקם רבה ושחטיה לרבי זירא", ובשל כך בשנה הבא סרבו להשתכר, הרי שברור שאסור להשתכר. גם מסיפור זה אפשר ללמוד, כמה יש להיזהר בהבנת אימרות וסיפורים כאלה. מפשטות הלשון אפשר להבין, כאילו רבה הרג את ר' זירא, אך המציאות היתה שונה. הגמרא מספרת, שלמחרת התפלל רבה ורבי זירא קם לתחיה. ברור, שאילו מדובר ב"שחיטה" ממש, הוא לא היה קם לתחיה.

מקורות

על-פי מאמר של הרב קורמן שפורסם לראשונה בספר וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-18.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/tklt_avrhm_mvoa