ביאור:קצר בתקשורת גורם לשנאת אחים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ב כסלו התשס"ו

וישב – קצר בתקשורת גורם לשנאת אחים

מבוא:

פרשת וישב מתארת את הארועים שעברו על יעקב ובניו במשך י"ג שנים (החל משנת ק"ח וכלה בשנת קכ"א לחיי יעקב), תחילת האירועים בשנאה וקנאת אחי יוסף שהביאה למכירת יוסף, המשכם במעשה יהודה ותמר כלתו, עבדות יוסף בבית פוטיפר, וחלומות שר המשקים ושר האופים של פרעה מלך מצרים. כל ארועים אלה והמשכם בשלשת פרשיות הבאות מצטרפים לעלילה אחת מקושרת ומכוונת ע"י ההשגחה העליונה, שמטרתה היא לקיים את הבטחת ה' לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, שנאמר: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג). וכן מובא במדרש (תנחומא וישב, סימן ד): "אמר רבי יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזרת ידע תדע והביא עליהם עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם". יחד עם זאת התנהגותם של יעקב ובניו במהלך האירועים המתוארים בפרשה נבעה מתוך בחירתם החופשית, על כן יש בהתנהגותם העברת מסר לדורות אשר ממנו למדים את הדרכים להבנה לאחוה ולאחדות, וכן נועד סיפורם של יעקב ובניו להורות לדורות כיצד יש להתנהג בין אחים בבית פנימה ואיך לגרש את הרע מבית ישראל. וכן מצאנו שה' העדיף שמקום המקדש יקרא בית אל (פסחים, פח.), דהיינו, כבית יעקב אשר בו התבצעה עבודת ה' מתוך בית שלם ומאוחד באמונתו בה' יתברך, מתוך התגברות על כל המכשולים שהעמידה ההשגחה העליונה בדרכם לגאולה. וכן מצאנו שברוב השנים (כ-70%) הפטרת פרשת וישב היא: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל...על מכרם בכסף צדיק" (עמוס, ב', ו') המרמזת על מכירת יוסף מתוך שנאת חינם, ובשנים שראש השנה חל בשבת פרשת וישב נקראת ביום הראשון או השני של חנוכה, ומפטירים בה "רני ושמחי" (זכריה, ב', י"ד') המרמזת על הגאולה מן הגלות שנגרמה עקב שנאת אחים כמתואר בפרשת וישב. לפיכך מוסר ההשכל העיקרי מפשט פרשת יעקב ובניו הוא: כי קצר בתקשורת בין אחים גורם לשנאת אחים ולגלות, ואהבת אחים גורמת לגאולה שלמה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. וישב יעקב - שנאת אחים גורמת לייסורים ולרצח, ואהבת אחים גורמת להתרוממות כולם.

ב. תולדות יעקב יוסף – כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכולם באים ללמד על העתיד.

ג. דבתם רעה - חוסר התקשורת בין האחים גרמה להתפתחות שנאת השבטים ליוסף.

ד. כתונת הפסים – יעקב קיבע את אהבתו ליוסף ופרסמה בעזרת כתונת הפסים שעשה ליוסף.

ה. וישנאו אותו – בני השפחות הצטרפו לשנאת יוסף משום שיוסף הביא גם את דבתם רעה.

ו. ויוספו עוד שנוא אותו - יוסף רמז לאחיו כי מעמדו כמלך עליהם נקבע אף מן השמים.

ז. מעמק חברון – ה' משתמש בנתונים של החברה האנושית בכדי לבצע את התכנית האלהית.

ח. אשמים אנחנו – כוחה של התשובה העלתה את אחי יוסף למעלה ממדרגת הצדיק גמור.

וישב יעקב:

פרשת וישב מתארת את המשך ייסוריו של יעקב אבינו ע"ה בעוה"ז, כמובא גמ': "אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר 'וישב' אינו אלא לשון צער, שנאמר: 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב', 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (סנהדרין, קו.). וכן מובא במדרש (תנחומא, מקץ, י): "אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי' (איוב ג, כ"ו), אחר כך באה עליו צרת שמעון, אחר כך צרת בנימין". כלומר, בפרשת וישב התורה מפרטת את צרותיו של יעקב שנבעו משנאה וקנאה בין בניו הבוגרים, ע"מ להורות לדורות בני ישראל כיצד יש לנהוג בין אחים הגדלים ומתחנכים ע"פ דרכי התורה.

לפיכך בפרשת וישלח התורה תארה את דרך מאבקו של יעקב עם עשו אחיו אשר לא חי ע"פ כללי התורה המחייבים אחדות ואהבה הדדית, כמובא במדרש (תנחומא, כ"ז, מ"א): "עשו שונא ליעקב", שנאמר: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית, כ"ז, מ"א), אולם לאחר שיעקב שלח דורון והתחנן לעשו אחיו, מיד "נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו...באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), שנאמר: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו". כלומר, התנהגותו הפשרנית של יעקב גרמה לכך ששנאת עשו נשכחה ממנו, ואף עשו "הודה לו על הברכות" (רש"י-בראשית, ל"ג, ט') אשר הן היו עילת שנאת עשו ליעקב, ובנוסף לכך עשו הציע ליעקב ללוותו ולארחו בארצו. וכן מצאנו שיעקב לא הפסיד דבר כתוצאה ממאבקו עם עשו, שנאמר: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" ופירש הרש"י: "שלם בגופו שנתרפא מצליעתו (שבת לג:), שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" (רש"י-בראשית, ל"ג, י"ח). נמצאנו למדים מכאן שאף משנאת אוייב כעשו הרשע ניתן להנצל בעזרת תקשורת נכונה והבנה הדדית.

בהמשך לכך מתארת התורה בפתיחת פרשת וישב את הגורמים לשנאת האחים ליוסף, שנאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם. ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו" (בראשית, ל"ז, א'- ה'). בהמשך הפרשה מתארת התורה עד לאן יכולה להגיע שנאת אחים אפילו אם הם צדיקים, שנאמר: "ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו. וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו. ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה. ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו" (בראשית, ל"ז, י"ח- כ"ו). יוסף התחנן על נפשו בפני אחיו אך אחיו סרבו לשמוע, שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מ"ב,כ"א). התורה לא חסכה במילים ותארה את שנאת האחים ללא כחל וסרק למרות היותם אבות האומה, כמו כן הרחיבה התורה בתאור תוצאותיה ההרסניות של השנאה: יוסף סבל במשך עשרים ושתים שנים, הפרדות מהמשפחה, גלות, עבדות, נסיונות רוחניים קשים, בית סוהר, וכו', וגם יעקב סבל במשך עשרים ושתים שנים, הפרדות מיוסף, אבלות סרק, חוסר נחמה, וכו', דהיינו, גם יעקב ויוסף נענשו משום שגם התנהגותם גרמה לשנאת האחים. בנוסף לכך אף אחי יוסף סבלו שנים רבות מיסורי מצפון, "ואף הם לא טעמו טעם יין עד שראו אותו" (מד"ר, בראשית, צב, ה), ופחדו בלבם מפני נקמת יוסף, שנאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (בראשית, נ', ט"ו). יתרה מזאת, קנאת האחים הובילה את כלל בני ישראל לגלותם הראשונה וגרמה סבל לדורות, כמובא בגמ': "נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י:).

נמצאנו למדים מכאן שאילו נקטו יעקב ויוסף ואחיו בתקשורת נכונה, בהבנה הדדית וברחמנות, יכלו כל הצדדים לבוא על סיפוקם ולהנצל מן הצרות שגרמה שנאת האחים, כפי מצאנו שיעקב אע"ה ניצל משנאת עשו בעזרת תקשורת נכונה והבנה הדדית. כלומר, ה' שמר על יעקב משנאת עשו אוייבו משום שעשו לא חי ע"פ כללי התורה המחייבים אחדות ואהבה הדדית, אולם את בני יעקב הצדיקים אשר חיו והתחנכו ע"פ כללי התורה המחייבים אחדות ואהבה הדדית ה' לא שמר מפני שנאת אחים, אלא הותיר בידיהם את הבחירה החופשית לבחור בטוב ע"מ לזכותם בשכר, דהיינו, ה' שומר על ישראל משנאת האוייב אך אינו שומר עליהם משנאת אחים.

וכן מובא במדרש (תנחומא, שמות, סימן כז): "ישראל אומרין לפני הקדוש ברוך הוא: 'מי יתנך כאח לי' (שיה"ש, ח', א'), את מוצא כל האחים שונאים זה לזה: קין שונא להבל, שנאמר (בראשית, ד', ח'): 'ויקם קין אל הבל אחיו' וגו', ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר (בראשית, כ"א, ט'): 'ותרא שרה את בן הגר המצרית...מצחק', ואין מצחק אלא שבקש להרגו, שנאמר: 'יקומו נא הנערים ויצחקו' (שמואל-ב, ב', י"ד), עשו שונא ליעקב, שנאמר: 'ויאמר עשו בלבו' וגו' (בראשית, כ"ז, מ"א), השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: 'וישנאו אותו' (בראשית, ל"ז, ד'). ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה? כמשה ואהרן, שנאמר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' (תהלים, קל"ג, א'), שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה. שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה... תדע לך שאמר ליה: 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', אינו אומר ושמח בפיו או ושמח בלבד אלא 'ושמח בלבו', אמר רשב"י: הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות, כ"ח, ל'): 'ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן". נמצאנו למדים כי שנאת אחים מפרידה, וגורמת ייסורים, ואף יכולה לגרום לרצח, ולעומת זאת האהבה בין האחים גורמת להתרוממות כל האחים גם יחד.

אלה תולדות יעקב יוסף:

התורה מפרטת את תולדות חייו של יעקב משום שלהתנהגותו של יעקב יש השפעה על כלל הדורות, ויש ללמוד מהם ולהפיק מהם את הלקחים הנדרשים, וכן כתב הרמב"ן (הרמב"ן-בראשית, י"ב, ו'): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא, ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פ"ד, ו): א"ר שמואל בר נחמן: 'אלה תולדות יעקב יוסף' לא היה צריך קרא למימר כן אלא 'אלה תולדות יעקב ראובן', אלא מה תלמוד לומר יוסף? אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה: מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים, מה זה בכור אף זה בכור, מה זה נתקשה אמו בלידה אף זה נתקשה אמו בשעת לידה, מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו, מה זה רועה אף זה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים, זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר, זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ, זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל ע"י חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה משביע וזה משביע, זה מצוה וזה מצוה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו". כלומר, יש לו לאדם ללמוד את הדרך הנכונה להתמודדות עם הארוע שאליו הוא נקלע מנסיונם המוצלח של אבותיו, דהיינו, אילו יוסף היה נוהג באחיו בדרך שבה נהג יעקב בעת המאבק נגד שנאת עשו אחיו, תוצאות השנאה בין האחים היו גורמות לרווחתם של כל האחים.

הרש"י כתב פירוש נוסף: "אלה תולדות יעקב'...ועוד נדרש בו: 'וישב' ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה"?! (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). נשאלת השאלה: וכי בגלל שעתידים הצדיקים לקבל שכר בעוה"ב לא היה מגיע ליעקב שהיה בגיל ק"ח בעת מכירת יוסף "לישב בשלוה בעוה""ז? אלא שכוונת הרש"י לומר שכל הרעות שעברו על יעקב ויוסף נועדו לנסותם ע"מ להעלותם בדרגת הצדיקות ולהביאם לשלמות רוחנית, כי שכרם של הצדיקים בעוה"ז הוא: להגיע לפסגת הצדיקות.

דבתם רעה:

התורה מתארת את התפתחות השנאה ליוסף בפסוק: "אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית, ל"ז, ב'). כלומר, הפסוק מונה ארבע סיבות להתפתחות השנאה ליוסף: סיבה ראשונה, "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן" ותרגם יונתן בן עוזיאל: "יוסף בר שבסרי שנין הוה במיפקיה מן בית מדרשא", דהיינו, בתחילה קנאו האחים ביוסף על שלמד בבית המדרש עד גיל שבע עשרה ועד אז לא בא לסייע להם לרעות את הצאן, אלא רק בגיל שבע עשרה בא להטיף להם מוסר ולשמש להם כמורה רוחני, שנאמר: "לרעות את אחיו בצאן". סיבה שניה, "והוא נער' שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), דהיינו, השבטים לא כבדו את יוסף כתלמיד חכם משום שהתנהגותו לא הלמה את ההתנהגות המצופה מתלמיד חכם המקרין מתורתו וקדושתו לאחרים, לפיכך האחים לא קיבלו את גישתו המפלה של יעקב כלפי יוסף לפי "שהיה עושה מעשה נערות", ולמרות זאת זכה לקבל יחס מיוחד מאביו. סיבה שלשית, "את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" שהיה יוסף נוטל לעצמו פטרונות על בני השפחות שהיו השבטים מזלזלים בהם "לקרותן עבדים", "ושהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), דהיינו, השבטים לא הסכימו לכך שאחיהם הקטן מהם בשנה עד שבע שנים ינהיג את כל השבטים. סיבה רבעית, "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), דהיינו, כוונת יוסף היתה לטובה מתוך רצונו לתקן את אחיו ולהוכיחם, אך יוסף בצאתו מבית המדרש היה בדרגה רוחנית עליונה על כן דקדק עם אחיו כחוט השערה ולא הוכיחם בדרכי נועם, לפיכך לקה בשלשתן: "על אבר מן החי, 'וישחטו שעיר עזים' במכירתו ולא אכלוהו חי, ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים 'לעבד נמכר יוסף', ועל העריות שספר עליהם 'ותשא אשת אדוניו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב').

וכן מסופר בגמ': בא אליהו ועמד על פתח המערה והודיע לרשב"י שמת הקיסר ונתבטלה הגזרה שלא ילמדו תורה, יצאו הרשב"י ובנו מן המערה לאחר י"ב שנים וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: "מניחין חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה?! כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". חזרו וישבו במערה עוד שנה אחת. אמרו: משפט הרשעים בגהינם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו רשב"י ובנו, בכל מקום שהיה מכה ומעניש רבי אלעזר, היה רשב"י מרפא. אמר לו: בני, די לעולם שאנחנו עוסקים בתורה אני ואתה. לעת ערב בערב שבת, ראו זקן אחד שהיה אוחז בידו שני חבילות של הדס כדי להריח בשבת, ורץ בין השמשות. אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: אלו לכבוד שבת. אמרו לו: וכי לא די לך באחד מהם? אמר להם: אלו השנים, אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור. אמר רשב"י לבנו: ראה כמה חביבים המצוות על ישראל, ונחה דעתם (שבת, לג:). כלומר, העיסוק בצרכי הגוף בעוה"ז נראה לצדיקים במדרגה העליונה כביטול התורה, אולם דעת ה' היא כי יש לכל אדם תפקיד בעוה"ז כך "שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים" (מנחות, פי"ג, משנה יא).

נמצאנו למדים מכאן כי חוסר התקשורת בין האחים היא אשר גרמה להתפתחות שנאת השבטים ליוסף, דהיינו, אילו השכיל יוסף לנהוג בצניעות כמצופה מתלמיד חכם גדול שכמותו, אזי גם האחים היו מכבדים אותו ומסכימים להנהגתו הרוחנית, ואף היו מקבלים בהבנה את יחסו המועדף של יעקב ליוסף "כי בן זקונים הוא", אולם דקדקנותו והתנהגותו המתנשאת של יוסף בעיני אחיו גרמה לאחים להתיחס אליו כנער "בין הבנים" (שבת, י:) אשר אינו ראוי להעדפה. לפיכך פסק הרמב"ם (דעות, פ"ו, ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך', המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא, ויאמר לו: איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם". וכן מצאנו שהוצאת דיבה רעה גרמה לגלות מצרים ולבכיה לדורות: יוסף שהביא את "דבתם רעה אל אביהם" (בראשית, ל"ז, ב') גרם לכלל ישראל לגלות מצרים, והמרגלים "מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר, י"ד, ל"ז) גרמו לכלל ישראל בכיה לדורות. כלומר, אף את דברי האמת צריך להשמיע במקום ובזמן ולאיש הנכון שאם לא כן אף דברי האמת הופכים לחרב פיפיות.

כתונת הפסים:

התורה מציינת כי התנהגותו של יעקב היתה הגורם שהבעיר את שנאת האחים ליוסף, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ג'-ד'). כלומר, שנאת האחים נאמרה בתורה רק לאחר שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, לפיכך תלו חז"ל ביעקב את הסיבה הראשונית לשנאת האחים, כמובא בגמ': "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י:). התנהגותו של יעקב מעוררת תמיהה, וכי יעקב הצדיק לא היה מודע לכך שאסור להפלות בין הבנים?

אלא שהתורה קבעה כי יש לכבד מלך, כהן, תלמידי חכמים, וכו', וכן נפסק להלכה: "כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו" (הרמב"ם, תלמוד תורה, פ"ו, א), וכן "תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו" (שו"ע, יו"ד, רנג, א), וכו'. לפיכך כשראה יעקב שיוסף משתוקק ללמוד ממנו תורה יותר מאחיו, רצה יעקב אע"ה ללמד את בניו שחשיבות לימוד התורה גדולה בעיניו יותר מאשר מרעה צאן, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו", "ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו"" (רש"י-בראשית, ל"ז, ג), דהיינו, כמאמר הגמ': "אין זקן אלא חכם" (קידושין, לב:), וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, ח): "רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו ועשה לו כתונת פסים". כלומר, יעקב התפעל מחוכמתו הגדולה של יוסף אשר הצליח ללמוד בתוך זמן קצר את כל ההלכות שיעקב למד במשך י"ד שנה בבית מדרשו של שם ועבר, ובכך הפך יוסף להיות לתלמיד חכם שיש לכבדו כבר בגיל י"ז, לפיכך יעקב אע"ה פעל ע"פ ההלכה בכך שנתן יחס מיוחד ליוסף בגין היותו תלמיד חכם, על כן בקורת חז"ל על מעשיו של יעקב מתמקדת רק בכך שיעקב אע"ה הפלה "בין הבנים" בכתונת הפסים שהיא דבר מוחשי. כלומר, העובדה שבני יעקב קנאו ביוסף בגין היותו "בן זקונים" במשמעות תלמיד חכם, היתה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב, כא.), "והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה" (רבינו בחיי, שמות, כ, י"ד).

אולם כשיעקב קיבע את אהבתו ליוסף ופרסמה בעזרת כתונת הפסים שעשה ליוסף, חשו האחים כי יעקב סגר בפניהם את הדרך להגיע לשלמות, שנאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו", דהיינו, האחים לא הסכימו למעמד המיוחד שיעקב קיבע ליוסף בין הבנים, שנאמר: "כי בן זקנים הוא לו" ולא להם, משום שההבדל בינהם לא היה נראה לעין. אולם עיקר כוונת יעקב היתה להבדיל את יוסף כלפי כל הבריות, בכדי שיכירו "הבריות בין אב לבן" (תנחומא, תולדות, ו') משום "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). כלומר, יעקב לא העלה בדעתו שבניו הצדיקים ישנאו זה את זה בעבור "משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו" (שבת, י:), לעומת זאת שנאת האחים היתה בגלל הבגד הזול שנועד לדעתם לטשטש את חיבת יעקב ליוסף "מכל אחיו" כולל בנימין אחיו. לפיכך פסק הרמב"ם (נחלות, פ"ו, יג): "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף", ומובא בגמ' (כתובות, נג.): "לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" (אל תעביר נחלה מבן רע לבן טוב כי לא תדע מי יהיה זרעו). אך אבות האומה רצו למנוע מחלוקת עתידית בין האחים על הירושה והמנהיגות, לפיכך קבעו כבר בחייהם את היורש והמנהיג העתידי ע"פ צדיקותו, לפיכך אברהם הרחיק את ישמעאל ובני הפילגשים מיצחק שנקבע ליורשו, ואף יצחק הרחיק את עשו מיעקב שנקבע ליורשו. וכן מצאנו שיעקב בחר מכל בניו הכשרים את יוסף הצדיק ואף העניק לו בירושה את העיר שכם, שנאמר: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (בראשית, מ"ח, כ"ב). אך בניגוד לתגובת האחים על מתן כתונת הפסים ליוסף, הפעם לא קינאו ולא שנאו את יוסף אלא הסכימו לקבל את החלטת יעקב ובחירתו ביוסף להנהיג את האחים בגשמיות וברוחניות, משום שהבינו כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין שמים.

וכן מובא בגמ': "לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות', אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים!? אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר, ח', ט"ו): 'ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת.." (מגילה, טז.). לכאורה תרוץ הגמ' לא מובן, הרי העדפת יוסף את בנימין מותירה עדין מקום לשנאה וקנאה? ומה הקשר של הרמז למרדכי לענין העדפת יוסף את בנימין? ומדוע האחים לא קינאו בבנימין? אלא שהעדפת אח מאב ואם על אח מאב היתה מוסכמת על דעתם של אחי יוסף, וכן משום שבנימין לא היה שותף למכירת יוסף, ואף הצטער יותר מאחיו על מכירת יוסף וגם קרא לבניו ע"ש יוסף אחיו, דהיינו, אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין. לפיכך שאלת הגמ' מתמקדת רק בשאלה מדוע העדיף יוסף את אחיו באמצעות שמלות דווקא, כאמור בלשון הגמ': "אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו"? על כך מתרצת הגמ' שהדבר נועד לרמוז על מרדכי שעתיד לצאת מזרע בנימין "בחמשה לבושי מלכות", דהיינו, יוסף רמז לאחיו שכשם שע"פ ההלכה יש לכבד את המלך כך גם יש לכבד תלמיד חכם ע"פ ההלכה, על כן לא קינאו האחים בהעדפת יוסף את בנימין במתנות.

וכן מובא בגמ': "פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם' וכתיב: 'אלה תולדות יצחק בן אברהם'. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם, נתנו לו רשות הלך ודן עמהן, אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו מן התורה, אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר: 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות', אב שנתן אגטין (שטר מתנה של המוריש נכסיו) לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?!" (סנהדרין, צא.). כלומר, אף הגוים מבינים כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין.

וישנאו אותו:

יוסף הגן על בני השפחות בלהה וזלפה מפני בני לאה כפי שפירש הרש"י: "שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), אך למרות זאת גם בני השפחות הצטרפו לשנאת בני לאה את יוסף כאשר ראו כי יעקב העניק רק ליוסף כתונת פסים, משום שבראיתם הדבר נבע מכך שיוסף הביא את דבתם הרעה של כל האחים אל אביהם, שנאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ד'). כלומר, כתונת הפסים המחישה ופירסמה בראית העין לכלל השבטים את העדפתו של יעקב את יוסף הצדיק "כבן זקונים" במשמעות תלמיד חכם, כאשר בעיני האחים יוסף היה בבחינת נער "שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). יתרה מזאת, התהדרותו של יוסף בכתונת הפסים לא תאמה אף קביעת יעקב אותו כתלמיד חכם, משום שההקפדה על לבוש חיצוני מפואר, אינו מתאים לאנשי קודש אשר עיקר תכונתם היא הצד הרוחני, כמובא בגמ': "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין (מציינין עצמן בלבושים נאים-רש"י)? לפי שאינן בני תורה" (שבת, קמה:), דהיינו, הגמ' מבקרת את תלמידי החכמים של בבל בשל הקפדתם על לבוש חיצוני ייחודי. וכן פסק הרמב"ם: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים" (דעות, פ"ה, ט).

לפיכך שנאו האחים את יוסף "ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ד'), דהיינו, האחים הבינו שלא ניתן לשנות את העובדה שקבע יעקב בהעדפתו את יוסף, משום שיוסף הביאו לכך בהוצאת דבתם רעה, על כן יכלו השבטים או לבייש את יוסף באם היו מוכיחים אותו, או להזיק לו באם היו מוכיחים ליעקב שיוסף שיקר לו. וכן מובא בגמ': "תנו רבנן: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו? תלמוד לומר: 'בלבבך' שנאה שבלב הכתוב מדבר. מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: 'הוכח תוכיח' הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'תוכיח' מכל מקום, יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: 'לא תשא עליו חטא" (ערכין, טז:). וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, ט): "אמר רבי אהבה בר זעירא: מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן...'ולא יכלו דברו לשלום' די בליבהון בפומהון". נמצאנו למדים כי שנאת האחים נבעה מחוסר תקשורת שגרמה לקנאה, לפיכך רק בהסרת הקנאה יכלה גם ההשנאה להתבטל, כשם שנאמר במשנה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה" (אבות, ה', משנה ט"ז), וכן להפך: כל שנאה שהיא תלויה בקנאה בטלה הקנאה בטלה השנאה. אולם הנתק התקשורתי בין יעקב ובניו גרם לקנאה ולשנאה בלב האחים אשר התגלגלה לביצוע מכירת יוסף, לפיכך פסק הרמב"ם (דעות, פ"ו, ה): "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך".

ויוסיפו עוד שנא אותו:

לאחר גלי השנאה הראשונים גרם יוסף לתוספת שנאת האחים אליו בספרו להם את חלומותיו, למרות שחלומותיו היו אמיתיים, שנאמר: "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו... ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו... ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" (בראשית, ל"ז, ה'-י"א). כלומר, יוסף רמז לאחיו הפגועים מן המעמד המיוחד שהקנה לו אביו, כי אף מן השמים נקבעו מעמדו וסמכויותיו כמלך על אחיו, מתוך נסיון לשכנע את אחיו כי בחירתו היא סופית ולא ניתנת לעירעור, ולפיכך עליהם להשמע לדברי תוכחתו למרות היותו הצעיר מן האחים החלוקים עליו. טעותו של יוסף היתה בעיתוי השמעת הדברים לאחיו השונאים אותו מקדמא דנא, דהיינו, לשנאת האחים נוספה סיבה לשנאה גדולה יותר ואף לקנאות, משום שהאחים חשדו ביוסף שחלומותיו נבעו מתוך יצר הגאווה הטמון בלבו. לפיכך הביעו האחים את שנאתם הפנימית באומרם ליוסף: "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו"?!, דהיינו, איננו מקבלים אותך למלך עלינו אף לא נקבל את ממשלתך אם תמשול בנו בכח.

וכן מצאנו שאף ר"ע שנא תלמידי חכמים משום שסבר שהם מתגאים, כדברי ר"ת בתוס' (כתובות, סב:, ד"ה דהוה צניע): "אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ הייתי אומר, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', משמע דלא הוה מעלי?! איכא למימר: דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה, פ"ב, משנה ז): בגדי עם הארץ מטמאים מדרס לפרושים. אבל מכל מקום שומר מצות היה". כלומר, ר"ת מונה שלש סיבות לשנאת ר"ע את תלמידי החכמים בצעירותו: שהיו מתגאים, שונאים, ושומרים מרחק מעמי הארץ, דהיינו, שנאתם נבעה מאותן הסיבות שגרמו לאחי יוסף לשנאתו, משום שיוסף נראה בעיניהם: מתגאה בלבושו ובלימודו, ובגלל ששנאתו אליהם שגרמה להבאת דבתם רעה אל אביהם, וגם חלומותיו למלוך עליהם נראה בעיניהם כנסיון להיפרדות מהם מתוך זלזול בכבודם. נמצאנו למדים כי טעותם של השבטים היתה בשנאת האדם ולא בשנאת הרע שבאדם, שנאמר: "ויוספו עוד שנא אתו", לפיכך שנאתם גררה גם את יוסף לשנאותם, כמובא בתוס' (פסחים, קיג:, ד"ה שראה בו): "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, דכתיב (משלי, כ"ז, י"ט): 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה", דהיינו, השנאה מתגברת כתוצאה מהתנהגותו שלילית של האדם הנשנא הגורם לה להמשיך להתקיים, לפיכך גירוש השנאה יכול להעשות רק באמצעות אהבה, כשם שמגרשים את החושך באמצעות האור.

מעמק חברון:

ה' הסתיר מיעקב ובניו את עיתוי הביצוע של התכנית האלהית ע"מ לגרום להגשמתה מתוך בחירה חופשית בשנאת חינם, לפיכך נמנע ה' מלהתגלות ליעקב ולבניו במהלך האירועים ואף יצחק "שהיה יודע" שיוסף חי (רש"י- בראשית, ל"ז, ל"ה) לא גילה את הדבר ליעקב עד מותו (במשך י"ב שנים), וגם לאה שצפתה את העתיד וקראה לבנה הבכור ראובן, אמרה בלבה: "ראו מה בין בני לבן חמי..ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור" (רש"י-בראשית, כ"ט, ל"ב), אך לא גילתה ליעקב את העתיד. רק בטרם ירידת יעקב למצרים נגלה "אלהים לישראל במראת הלילה" (בראשית, מ"ו, ב'), אך למרות זאת במהלך הארועים ה' קיים את הקשר האלהי עם יעקב ויוסף באמצעות ששה חלומות נבואיים והמלאך גבריאל, ע"מ לקיים את הבטחתו לאברהם, כמובא בגמ': "וישלחהו מעמק חברון' אמר רבי חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (סוטה, יא.). כלומר, כוונת ה' יתברך בברית בין הבתרים היתה לעשות את ישראל לעם גדול דווקא בארץ זרה ובתנאי עבדות, לצורך כך נדרשה תחילה אחדות בתוך משפחת יעקב ועמידה רוחנית במשברים פנימיים, משום שדרך ה' היא: להשתמש בנתונים של החברה האנושית ע"מ לבצע את התכנית האלהית. וכן מובא במדרש (מד"ר, פ"ה, א): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בבריאת אורו של מלך המשיח: 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה', (ישעיה, ס"ו, ז') 'בטרם תחיל ילדה', קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון. 'ויהי בעת ההיא' מה כתיב למעלה מן הענין? 'והמדנים מכרו אותו אל מצרים". כלומר, ה' איפשר ליעקב ולבניו לפעול באופן עצמאי מתוך בחירה חופשית, ואף ההשגחה העליונה פעלה לניצול המאורעות ע"מ להגשים את התכנית האלהית שנקבעה מראש, דהיינו, גזירת בין הבתרים המתינה לעיתוי ולנסיבות שיאפשרו לה להתממש מתוך בחירה חופשית.

וכן מצאנו שההשגחה העליונה אף סייעה לנסיבות להתרחש בפועל, הן באמצעות שני חלומותיו של יוסף אשר גרמו לאחים את הרצון להעלים את בעל החלומות, והן ע"י העלמת עומק השנאה והקנאה מיעקב, שנאמר: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש" (בראשית, ל"ז, י"ד-ט"ו), דהיינו, יעקב שלח את יוסף לאחיו בכדי להשכין שלום ביניהם והשיג את ההפך, וכשיוסף תעה בדרך התגלה אליו המלאך "גבריאל" (רש"י) ורמז לו היכן אחיו נמצאים בכדי שיגיע למקום מכירתו. וכן כתב הרמב"ן: "להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד: כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר, פד, יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום". וכן מצאנו שהתכנית האלהית גברה על תכנית האחים להרוג את יוסף, שנאמר: "ויוסף הורד מצרימה', ירד לא נאמר אלא 'הורד', לקיים גזרת המקום לגלגל הדבר להוריד אבותינו למצרים. משל לפרה שרצו להכניסה למקולין ולא רצתה, מה עשו? לקחו ולדה והכניסוהו לשם בפניה אף היא רצתה מיד ונכנסה אחריו, כך כשהורד יוסף נכנסו אחיו לקיים גזרת המקום ב"ה" (דעת זקנים).

וכן מצאנו שהחלומות הנבואיים של שר המשקים ושר האופים ואף שני חלומותיו של פרעה, גרמו להמשך התפתחות העלילה עד להשלמת הגשמתה של התכנית האלהית. רק בסיומו של הסיפור הבין יוסף שכל המעשים היו מכוונים ע"י ההשגחה העליונה, שנאמר: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה" (בראשית, נ', כ'), דהיינו, אף על פי ש"אלהים חשבה לטובה" ואתם חשבתם ועשיתם רע, בכל זאת "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט, כ"א). נמצאנו למדים כי בסופו של דבר התגשמה התכנית האלהית כשמשפחת יעקב ירדה מלוכדת ומאוחדת למצרים, ולאחר רד"ו שנים הפכה משפחת יעקב שמנתה שבעים נפש לעם עצמאי ויחודי המונה "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות, י"ב, ל"ז), ובנוסף לכך התגשמה גם התכנית האלהית להוציאם מעבדות ברכוש גדול ע"מ שעם ישראל יוכל למלא את הייעוד הנשגב שההשגחה העליונה הועידה לו ולעולם כולו.

אשמים אנחנו:

שנאת האחים וקנאתם גרמה להם למכור את יוסף לעבד ואף גררה אותם לשקר ולצער את יעקב אע"ה, שנאמר: "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה. וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא. ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף. ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (בראשית, ל"ז, כ"ח- ל"ה). התורה מציינת כי ראובן לא הסכים עם מעשה אחיו ואף הציל את יוסף ממוות וגם נסה להחזירו בשלום אל יעקב, שנאמר: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" (בראשית, ל"ז, כ"א- כ"ב). חז"ל נחלקו בדבר הסיבות שגרמו לראובן את הרצון להציל את יוסף, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, טו): "וישמע ראובן ויצילהו', והיכן היה? רבי יוסי ורבי נחמיה ורבנן, רבי יוסי אמר: כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו ביומו, ואותו היום של ראובן היה. רבי נחמיה אמר: אמר ראובן אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי, רבנן אמרי: אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו? אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר: 'ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' ואיני מצילו"?! כלומר, רבי יוסי סבר: שהעובדה שראובן שמש את אביו באותו היום גרמה לו להרהורי תשובה, לפיכך אמר ראובן לאחיו: "וגם דמו הנה נדרש' דמו וגם דם הזקן" (מד"ר, בראשית, צא, ח), רבי נחמיה סבר: שהעובדה שראובן היה הבכור היא אשר גרמה לו להרהורי תשובה ולקבלת אחריות על מעשה אחיו, ורבנן סברו: שראובן ראה בחלומותיו של יוסף הוכחה לכך שחזרתו בתשובה על שבלבל את יצועי אביו נתקבלה באותו היום. כלומר, לדעת הכל חזרתו של ראובן בתשובה גרמה לו להציל את יוסף מידי אחיו. וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, יט): "וישב ראובן אל הבור' והיכן היה?...רבי אליעזר אומר: בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו בור הדא הוא דכתיב: 'וישב ראובן אל הבור', אמר לו הקדוש ברוך הוא: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואיזה זה? הושע, שנאמר (הושע, י"ד, ב'): 'שובה ישראל עד ה' אלהיך". לכאורה תמוהים דברי המדרש: "מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה", הרי מצאנו שהאדם הראשון, קין, תרח וישמעאל, קדמו לראובן במעשה התשובה?

אלא נלענ"ד שראובן היה הראשון שעשה "תשובה גמורה" כהגדרת הרמב"ם (תשובה, פ"ב, א): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח". כלומר, חטאו של ראובן נבע מקנאתו ומהתנגדותו להעדפת אביו, כמובא בגמ': "וישכב את בלהה פילגש אביו' עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל את מצעה, אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו" (שבת, נה:), לפיכך בהצלתו את יוסף הוכיח ראובן כי חזרתו בתשובה על שבלבל את יצועי אביו היתה תשובה גמורה, דהיינו, למרות שראובן היה הבכור מבין כל האחים והיתה לו לכאורה סיבה לקנא ולהתנגד להעדפת יעקב את יוסף, בכל זאת הציל ראובן את יוסף מיד אחיו, וכן מובא בגמ': "אמרה לאה...אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: 'ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף' (דבה"י-א, ה', א'), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם" (ברכות, ז:) "שבקש להוציאו מן הבור" (רש"י-בראשית, כ"ט, ל"ב), דהיינו, ראובן הביע חרטה על מעשיו וקבל על עצמו שלא לחטוא שנית ואף תיקן בפועל את חטא הקנאה וכיבוד אב, לפיכך נחשבת חזרתו בתשובה של ראובן ל"תשובה גמורה". מטעם זה שיבחו חז"ל את ראובן על רצונו להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו למרות שלא הצליח בכל משימתו, משום ש"מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין, מ.), לעומת זאת חז"ל מגנים את יהודה למרות שיהודה הציל בפועל את יוסף ממוות, משום שבכוחו של יהודה היה להכריע כראובן ולהציל את יוסף הצדיק מכל רע, אך יהודה בחר בדרך של פשרה בין הריגת יוסף כדרישת האחים לבין השבתו לאביו כדרישת ראובן, על כן "רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: 'ובוצע ברך נאץ ה" (סנהדרין, ו:). לפיכך זכה ראובן לכך שהושע אשר היה מזרעו, נבחר ללמד את ישראל את דרך התשובה הגמורה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'...ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע, י"ד, ב'-ד').

וכן מצאנו שמתוך הייסורים שגרמה השנאה והקנאה ביוסף יצאו השבטים מחוזקים ומלוכדים ואף התעלו ברוחניותם כשהביעו חרטה על מעשיהם, וכל אחד מהם הרגיש כי הוא אשם בדבר, כדרכם של "הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהם את הדין" (רבינו בחיי, בראשית, מ"ב, כ"א), שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (בראשית, מ"ב, כ"א-כ"ב), ונאמר: "האלהים מצא את עון עבדיך" (בראשית, מ"ד, ט"ו), דהיינו, האחים הבינו כי מידת הדין פגעה בהם בעקבות חטאם, לפיכך בכדי לעורר את מידת הרחמים מוטלת עליהם החובה לתקן את הדבר שחטאו בו. על כן השבטים שמו את נפשם בכפם ע"מ להציל את יוסף אחיהם, שנאמר: "וירדו אחי יוסף', ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם" (רש"י-בראשית, מ"ב, ג'), וכן מצאנו שבני יעקב עשו את כל המאמצים בכדי לשחרר את שמעון ובנימין אחיהם מידיו של יוסף. כלומר, ראובן היה הראשון שעשה "תשובה גמורה", ובעקבותיו אף אחיו עשו תשובה גמורה ובכך העפילו השבטים לדרגה מעל לדרגת הצדיק גמור, כמובא בגמ': "במקום שבעלי תשובה עומדין שם צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין, צט.).

וכן מצאנו שכאשר יוסף התנהג שלא כמצופה מת"ח ועשה "מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), הדבר גרם להשפלתו ולמכירתו לעבד, דהיינו, חטא הגאווה תוקן ע"י ייסורי ההשפלה. כך גם כשעלה לגדולה בבית פוטיפר "התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי, אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך? הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך, לכך כתיב: ותשא אשת אדוניו" (תנחומא, וישב, סימן ח), דהיינו, שוב חטא הגאווה של יוסף תוקן ע"י ייסורי ההשפלה והשהייה הממושכת בבית הסוהר. רק בבית הסוהר הבין יוסף שכל הקורה לו הוא תוצאה של חוסר ריסון של מדת גאווה לפיכך עשה יוסף תשובה גמורה, בעת "שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה", שנאמר: "ויאמר אלהם הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בראשית, מ', ח'), ונאמר: "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א, ט"ז), דהיינו, יוסף תקן את חטא הגאווה ע"י מידת הענווה. "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה (רש"י-מכניס עצמו לגבוהות) שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו" (רש"י-לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מוצלחת, עירובין, יג:).

נמצאנו למדים כי כל השבטים חזרו בתשובה גמורה והיו מאוחדים גם ברוחניות, וכן מובא בגמ': "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, נא.). כלומר, השנאה, הקנאה והפרוד גרמו בסופו של דבר לאהבה ולאחדות שנוצרה בין האחים כתוצאה מהחזרה בתשובה גמורה, כשם שדרכם של ת"ח החולקים בינהם לשם שמים עד שנעשים אוהבים זה לזה, כמובא בגמ': "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער' מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה' אל תקרי 'בסופה' אלא בסופה" (קידושין, ל:).

לפיכך ממעשה השבטים נלמד הלקח לדורות: כי אין להתייאש מן הנפילות הגשמיות והרוחניות, אלא יש לנצלן להתרוממות גבוהה יותר, כשם שכתוצאה מן האירועים הקשים שעברו על בני יעקב נתגלה עומק לבם של השבטים אשר נחקק בתוכם באמצעות החינוך והמוסר של יעקב אע"ה, כמובא במדרש: "שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה, ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם...כיוצא בו 'ויאהב יצחק את עשו' (בראשית, כ"ה) לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רדהו...כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום ולא רדהו בא לידי תרבות רעה ובקש להרגו, ושכב עם עשר נשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף...כיוצא בו 'ואוהבו שחרו מוסר' זה יעקב שלמדו יצחק אביו תורה ויסרו בבית תלמוד, דכתיב: 'ויעקב איש תם יושב אהלים' (בראשית, כ"ה), ולמד מה שלמד אביו ואח"כ פירש מאבותיו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לירש ארץ ישראל, דכתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' (בראשית, ל"ז), אף יעקב אבינו ייסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו וארחותיו שלא היה בהם פסולת, מנין? ממה שקראו בענין 'ואלה שמות בני ישראל...ראובן שמעון' השון כולן הכתוב ליעקב. הוי: 'ואוהבו שחרו מוסר'...וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו דכתיב (משלי, כ"ט): 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך', הוי: ואוהבו שחרו מוסר" (תנחומא, שמות, סימן א). כלומר, החינוך הנכון הניתן לבנים נוטע בליבם את הכח הפנימי להתגבר על כל מכשולים הנקראים בדרכם, ומהוה ערובה להתנהגותם הטובה בכל מהלך חייהם, לפיכך כתב הרמב"ן (הרמב"ן-בראשית, י"ב, ו'): "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים...וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חוסר התקשורת בין ה' לבין יעקב ובין יעקב ובניו גרמו להתפתחות שנאת השבטים ליוסף, וכתוצאה מן השנאה עברו על יעקב ובניו ייסורים רבים וגלות, אך יחד עם זאת התאחדותם והתגברותם הרוחנית של יעקב ובניו לאחר האירועים הקשים שעברו עליהם, מעידה על החוסן הנפשי של בני ישראל. לפיכך פירטה התורה את מכלול האירועים שגרמו לגלות הראשונה ואת התמודדותם של בני ישראל עם גזרות ההשגחה העליונה, מתוך כוונה ללמד את דורותיו העתידיים של יעקב כי אין להתייאש מן הנפילות הגשמיות והרוחניות, אלא יש לנצלן להתרוממות גבוהה יותר, דהיינו, האירועים הכתובים בפרשה הם בבחינת כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וכולם באים ללמד על העתיד, כפי שמצאנו שאהבת אחים גורמת להתרוממות כל האחים, ושנאת חינם גורמת לחורבן הבית הפרטי ואף לחורבן בית המקדש, וכן להפך: בשכר אהבת חינם נבנה הבית הפרטי ואף עתיד להבנות הבית השלישי, וכן מובא בגמ': "תניא רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים" (שבת, לב:), ונאמר: "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך: ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא, ט:), משום ששנאת חנם מבטאת התרסה כנגד ההשגחה העליונה אשר עיניה פקוחות "על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה, ל"ב, י"ט), לפיכך התורה אסרה את השנאה פרט למקרה בודד שבו התירה התורה לאדם לשנוא את חבירו רק אם ראה "יחידי דבר ערוה בחבירו" (רש"י-פסחים, קיג:). וכן מצאנו שבכוחה של התשובה עלו אחי יוסף למעלה ממדרגת הצדיק גמור, וכך גם עתידים ישראל להגיע לגאולה השלמה ולהגשמת התכנית האלהית שהובטחה לישראל מה' ע"י נביאי הדורות, שנאמר: "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא" (עמוס, ג', ז'-ח'), ונאמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'" (זכריה, ב', י"ד').

יה"ר שנזכה להתקשרות אמיתית עם אלהים ואדם ולאהבת חינם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'...ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג'), "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע, י"ד, ה'), "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני ה' אלהיהם ואענם" (זכריה, י', ו').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מידת המריבה

מידת השנאה

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-12-17.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_63