ביאור:ציונות גאולה ומשיח ע"פ רמב"ם

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ר"ח סיון התשס"ה

על הגאולה ועל התמורה

הקדמה

הרמב"ם בחר לסיים את סיפרו הגדול "משנה תורה" בשני פרקים העוסקים במשיח ובימות המשיח. הרמב"ם בהלכותיו אלה פסק (הלכות מלכים פי"א, הל' א') את תאורו של המלך המשיח, העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. וכה אמר הרמב"ם: "א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו.... ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי...".

בהמשך פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב, הל' ב') בהלכותיו בענין ימות המשיח בזמן הגאולה העתידית, ואמר: "שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם. שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'. ...ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הויית דברים אלו ולא דיקדוקיהן עיקר בדת".

מאידך פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז, הל' ה') בענין התנאי המקדים לגאולה העתידית, ואמר: "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים ל א-ב).

הנה כי כן תחזינה עיננו כי סתר הרמב"ם את פסיקתו בענין שלבי הגאולה העתידית. כלומר, מחד גיסא פסק בהלכות מלכים (פי"א, הל' א'), כי שלבי הגאולה הם: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות. בהמשך (פי"א, הל' ב') קבע הרמב"ם את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל. בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב') נראה כי לכאורה נסוג הרמב"ם מהחלטיות פסיקתו בענין שלבי הגאולה הנ"ל, ופסק כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת. מאידך גיסא פסק הרמב"ם בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים. הא כיצד?

יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם והשלכותיה על ימינו:

בטרם בחינת יישוב הסתירה הנ"ל בפסיקת הרמב"ם והשלכותיה על ימינו יש לענ"ד צורך בסקירה קצרה של ה"אתחלתא דגאולה" שבימינו. לפי סדר הנושאים המפורטים מטה:

האם ישנו דמיון כלשהוא בין גאולות ישראל הקודמות לגאולה העתידית של ישראל? א.
האם שילובם של התנועות ה"ציונית" החילונית והדתית, הם שלב המסמל את תחילתה של הגאולה? האם שואת יהודי אירופה היתה שלב ב"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה יז.)? ב.
האם מצוות יישוב ארץ ע"י הציונות מכפרת על כל העבירות שעשו בדרכם? האם נסיגה משטחי ארץ ישראל מקעקעת הברית בין "הציונות הדתית" לתנועה הציונית? ג.
מדוע מדינת ישראל אינה מקימה את בית המקדש במקומו על הר הבית אשר נמצא בריבונותה כארבעים שנה? ד.
האם הציבור הדתי במדינת ישראל מוכן לגאולה? האם כלל תושבי מדינת ישראל כמהים לגאולה העתידית? ה.
האם חוקי מדינת ישראל מקדמים את ביאת הגאולה? ו.
מדוע ארץ ישראל אינה מקיאה את עוברי העבירה מתוכה? ז.
האם הקמת מדינת ישראל חילונית מהוה שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית? האם קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים היא נצחית? ח.
כיצד ניתן להחיש את עיתה של גאולת העתיד? ט.
יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם, ומשמעותה המעשית לענין ה"אתחלתא דגאולה" שבהקמת מדינת ישראל כשלב בגאולת ישראל העתידית. י.

פירוט קצר של הנושאים הנ"ל ומשמעותם:

מדברי הרמב"ם האמורים בהקדמה דלעיל, נראה כי אין דמיון כלשהוא בין גאולות ישראל הקודמות לגאולה העתידית של ישראל. דהיינו, הגאולה העתידית אינה דומה כלל לגאולת ישראל ממצרים ע"י משה רע"ה, אשר הובטחה לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, תוך כדי ציון מועד מדויק, ובנסים ונפלאות תוך כדי שינוי סדרי בראשית. הגאולה העתידית גם אינה דומה כלל לגאולת ישראל מן הגולה ע"י עזרא ונחמיה, אשר הובטחה לישראל בטרם גלותם, תוך כדי ציון מועד מדויק, ובלי תנאים תוך הסתייעות במלכי הגוים. לעומת זאת לגאולת העתיד לא נקבע מועד מוגדר, הגאולה הותנתה בחזרת כלל ישראל בתשובה, והובטח רק כי לכשתבוא הגאולה, תהא זו תוך כדי שינוי סדרי בראשית, כפי שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז'). בנוסף לכך הובטח לישראל ע"י הנביאים כי כי גאולתם העתידית תהא נצחית (ימות המשיח, בנין ביהמ"ק השלישי, העולם הבא, תחית המתים וכו.). לפיכך מטבע הדברים הוא שהגאולה הנצחית תתבצע בידי האל הנצחי, אשר יעשנה בכבודו ובעצמו, ו/או בהנהגת "המלך המשיח" איש האלהים. דוגמא לגאולה האלוהית-נסית ניתן לראות בענין בנין בית המקדש, אשר לפי הרש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבוא משמים" (סוכה מא.) (בניגוד למקדש ראשון ושני אשר נבנו בידי אדם). גם שיטת הרמב"ם הנ"ל בבסיסה היא גאולה אלוהית-נסית ע"י "המלך המשיח", אשר תכונותיו נשגבות ופעולותיו הם מעל הטבע הנראה לעין האנושית. לפיכך ציין הרמב"ם בפסיקתו בענינינו ואמר: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"(הלכות מלכים פי"ב, הל' ב'). וכן נאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נ"ה). א.

אמונת "אתחלתא דגאולה" ראשיתה ביום חורבן ביהמ"ק השני וסופה מי ישורנו. דהיינו, בין אם גאולת ישראל העתידית תהא בעיתה ובין אם יחישנה ה', הרי שכל יום שחולף מקרב את הקץ, לפיכך ניתן לקבוע כי מבחינה זו מתקיימת "אתחלתא דגאולה", מידי יום ביומו הן בא"י והן בחו"ל. מקורו של המושג "אתחלתא דגאולה" מופיע בתלמוד פעם אחת בלבד, בהקשר למלחמות האלף השביעי: "והאמר מר...במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז.), אך יש השוגים במחשבה כי התנועה הציונית החילונית החדשה היא בבחינת "אתחלתא דגאולה", ואף משוים את הציונות של הרצל ל"משיח בן יוסף" ("מספד בירושלים" – מאמרי הראי"ה עמ' 95). אחת הסיבות לשגיאה זו היא עובדת שילובה של הציונות הדתית במוסדות התנועה הציונית החילונית. אולם בחינת הרקע ההסטורי ותוצאותיו של השותפות לאורך כמאה שנות הציונות, מלמדת כי השילוב בין התנועות נוצר ונותר בעל אינטרסים מנוגדים בתכלית הניגוד: מצד אחד התנועה הציונית כתנועת כופרים חדשה, אימצה את תוך חיקה את הציונות הדתית כמיעוט זעיר, ע"מ לשוות לעצמה נופך של תנועה עם שורשים עתיקי יומין (כדרכם של הנצרות והאיסלאם שאימצו לעצמם את ההסטוריה היהודית אל תוך דתם ולבסוף פעלו להכחדת היהדות), בהנחה שיחסי הכוחות יגרמו בסופו של דבר להיתבוללותה של התנועה הציונית הדתית בקירבה של התנועה הציונית. מצד שני התנועה הציונית הדתית חפצה לשלב ידים עם התנועה הציונית, ע"מ לקדם הקמת ישובים ומוסדות חינוך דתיים לאומיים, בהנחה שפשרנותה והיתדמותה החיצונית לתנועה הציונית החילונית, תגרום בסופו של התהליך להכנעת ליבו של הרוב בתנועה הציונית ותקרבו לתורה ועבודה. דהיינו, מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ:). בראיה הסטורית נראה כי "ברית הניגודים" לא צלחה. לאמיתו של דבר מלכתחילה לא ניתן היה לגשר בין הניגודים המהותיים. לדוגמא: התנועה הציונית ראתה בהקמת מדינת ישראל כ"עיר מקלט ליהודי הנרדף" – דהיינו, מעשה פיסי. ולעומת זאת הציונות הדתית ראתה בכך "ראשית גאולתינו" – דהיינו, מעשה רוחני. התנועה הציונית יצרה לכאורה עם חדש של "ישראלי" ללא מחויבות דתית, ואילו התנועה הציונית יצרה לכאורה סוג חדש של "יהודי", שהוא גם דתי וגם לאומי. התורה החדשה של התנועה הציונית "הנאורה" הפכה במעשיה ובמחדליה את מדינת ישראל ל"מדינה של כל אזרחיה" (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים וכו.). לעומת זאת השקפתה של התנועה הציונית הדתית אשר ראתה במדינת ישראל כ"מדינת היהודים", נותרה בגדר חלום המתרחק מהגשמתו בדרך הטבע. ברי שבגלל יחסי הכוחות (הידועים מראשית השותפות) בין התנועות הציונית, גברו עמדות והשקפות העולם של התנועה הציונית החילונית ברוב מוחלט ומוצק, ובסופו של התהליך נוצרה שנאת ה"ישראלי הנאור" ליהודי הדתי, כולל נסיונות חוזרים ונשנים להפרדת הדת מהמדינה, אשר בדרך הטבע סופם להצליח. כלומר, המחשבה הבסיסית של התנועה הציונית הדתית אשר סברה כי בכוחו של מיעוט זעיר בשותפות, לזרז את תהליך הגאולה העתידית, באמצעות שיכנוע הרוב המוצק של הציונים הכופרים, נדונה לכשלון מראש. משום שגואל ישראל אינו צריך את הציונות כדי לגאול את עמו ישראל מגלותו בדרך הטבע כביכול, להפך גאולת ישראת הובטחה להיות אלוהית-נסית. לפיכך שורש הטעות הסטורית של התנועה הציונית הדתית היה בהצמדותם לבעל חזון התעתועים תאודור הרצל, והכתרתו בפועל ל"מלך המשיח" (או כהגדרתו של הרב קוק "משיח בן יוסף") של התנועה הציונית המשותפת. משום שחזונו של תאודור הרצל (עיתונאי אלמוני, אשר מקורו בבית יהודים מתבוללים), היה ליצור מדינה חילונית, מתקדמת ותרבותית. דהיינו, ציונות של כפירה. כאשר הרצל עצמו (כדרכם של נביאי השקר) לא עלה ולא התגורר בארץ ישראל בחייו. [יצוין כי הרצל כתב ותכנן מהלך להתנצרות המונית של כל עם ישראל (יומן 1 עמ' 16), בנוסף לכך הרצל לא מל את בנו, חלם להיות גוי, קרא להתחבר לאנטישמיים כדי לחסל את הרכוש היהודי (יומן 1 עמ'68)] יתרה מזאת, הרצל תמך ואף הציע לקונגרס הציוני השישי להקים התישבות יהודית באוגנדה אשר באפריקה, ואף הקונגרס הציוני השישי קיבל החלטה לשלוח שליחים לבדוק אם השטח מתאים ליהודי אירופה (רק לאחר מותו נדחתה תכנית אוגנדה בקונגרס השביעי שהתכנס ב-1905). דהיינו, ציונות אוגנדית. יתרה מזאת בטרם התגשמות חלומו של הרצל ושותפיו, אירעה שואת יהודי אירופה כאשר מליוני יהודים מאירופה הובלו כצאן לטבח. הלקח הרוחני מן השואה הוחמץ ע"י התנועה הציונית המשותפת, והוסט ללקח פיזי בלבד. דהיינו, מאמץ עליון להשגת "עיר מקלט" בארץ ישראל עבור יהודי הנרדף - שטח, וצבירת יכולת צבאית וכלכלית להגן על מקום המפלט - כח. ובריחה מ"האל הזועם באירופה" – דחיקת הרוח. העולה מדברים אלה הוא: שאף לפי סיבת פסילתו של חזקיהו המלך לשמש כמשיח למרות חפצו של הקב"ה (סנהדרין צד.) ואף לפי פסיקותיו של הרמב"ם האמורות בהקדמה (בהעדר מקור הלכתי קדום בענינינו), הרצל, וממשיכי דרכו. אינם מתאימים לתיאורו של "המלך המשיח", העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. ובנוסף לכך הלקח הרוחני משואת יהודי אירופה התהפך. דהיינו, במקום "והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל' ,א-ב). נדחקה הדת מן הציונות החוצה, והחלה הסגידה לעגלי השטח והכח. לפיכך מובן מאליו שאף שילובם של התנועות הציונות על בסיס שטח, כח ודחיקת הרוח אינו אות המבשר "אתחלתא דגאולה", אלא נראה כי ההפך הוא הנכון. ב.

מצות יישוב הארץ הינה מצוה גדולה וחשובה, חז"ל לאורך כל דורות הגלות הפליגו בערכה ובשיבחה של מצוה זו. התנועה הציונית ובניה זכו לקיים מצוה זו (בלי כוונה רוחנית) בגופם ובממונם. הצלחתם בכיבוש ויישוב הארץ וישובה ביהודים מן הגלויות, אין לה אח וריע בתולדות העמים. דרכה של הציונות צלחה גם בהקמת מדינה לעם היהודי בארצו, כולל בנין ישיבות ובתי מדרש. אין כל ספק כי בשל מעשה זה, שילם וישלם להם בעל הגמול שכר טוב. אין איש אשר יוכל להכחיש את התופעה המדהימה הזו של עם המחדש את עצמאותו וריבונותו לאחר 1880 שנות גלות. התפתחות היסטורית זו נראתה בעיני רבים כשיבת ציון החדשה. ואמנם עד שנת תשל"ג נראתה הנוסחה הציונית של שטח-כח-דחיקת הרוח כנוסחת קסמים מנצחת. העובדות בשטח האירו פנים לנוסחה המנצחת: שטחה של מדינת ישראל הורחב מן החרמון ועד תעלת סואץ, ומן הים הגדול עד נהר הירדן. כוחו של צה"ל התעצם בכל התחומים, כולל פיתוח יכולת גרעינית רבת הקיף, צה"ל ניצח בכל מלחמותיו עם שכנותיו הערביות, והגיע למעמד של מעצמה אזורית. בחלל האויר של מדינת ישראל שרתה האוירה של כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח',י"ז). בכך הצליחה התנועה הציונית במשימתה להדחקת הדת לקרן זוית של המדינה היהודית. לעומת הציוני-ישראלי הנאור אחזו שכניו המוסלמים בדת האיסלם הנושנה, והרשו לעצמם להפסיד במלחמות עם ישראל, מתוך ההנחה שדי בניצחון אחד ביום מן הימים כדי לכבוש את ישראל. לאחר מלחמת יום הכיפורים, הבינה מדינת ישראל כי כוחה לא יוכל לעמוד לה לאורך זמן, כנגד ההתפתחות הטכנולוגית והצבאית של מדינות ערב, כנגד לחצם של מדינות העולם, ולנוכח סכומי העתק המתחייבים מהחזקת "כח המחץ". כתוצאה מכך שילמה בהחזרת שטחים והריסת יישובים בתמורה להסכמי אי לוחמה שבריריים. רוה"מ מנחם בגין (ציוני, רביזיוניסט, מפקד האצ"ל) פתח במכירת החיסול, וביוזמתו נסוגה ישראל מן השטחים בסיני (אשר שטחם גדול פי שלשה משטחה של מדינת ישראל), הרסה את היישובים שנבנו בסיוע ובאישור ממשלות ישראל לדורותיהם, ופינתה בכח ובכסף את אלפי המתיישבים היהודיים אזרחי המדינה מאזורים אלה. הריבונות על שטחים אלה הועברה למצרים במסגרת "הסכם שלום" שמהותו שטחים תמורת שלום. ההסדר של שטחים תמורת שלום שנקבע בהסכם השלום עם מצרים, מצא חן בעיני השכנים הערביים אוחזי דת האיסלם. שהרי למה להם להלחם, אם אפשר להשיג את אותו הדבר בהסכם? לפיכך החל תהליך הנסיגה הישראלית מכל השטחים שנכבשו על ידה במלחמת "ששת הימים". בהמשך התהליך הוחזרה חברון, שכם, בית לחם, ובהמשך תוחזר רצועת עזה, שטחי יהודה ושומרון הנותרים כולל ירושלים, ותוקם מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים, על התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, תוך כדי פינוי בכח ובכסף של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. בהמשך התהליך תוחזר רמת הגולן עד הכנרת לסוריה, כולל התשתיות והמבנים שנבנו בסיוע ובאישור מדינת ישראל, ופינוי בכח של אלפי המתיישבים היהודיים מאזורים אלה. הנובע מכאן הוא שהתנועה הציונית התערטלה גם ממצות יישוב הארץ, וזאת משום שמלכתחילה לא הייתה בכוונתה כלל לקיים מצוה זו. כדברי ר"ע: "מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריך כפרה וסליחה. מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה (קידושין פא:). היתדרדורתה של התנועה הציונית מנוסחת שטח-כח-דחיקת הרוח, לנוסחת שלום-בטחון-ורמיסת הדת. הייתה אמורה לקעקע ולשבר את הברית בין הציונות הדתית לתנועה הציונית. אך ככל הנראה קשה לתנועה להודות כי טעתה לכל אורך דרכה "המשיחית". בבחינת בעקבות משיחא חוצפא ישגה" (משנה, מסכת יומה, פ"ט, מש' ט"ו). הציונות החילונית ניצלה לרעה את תום ליבה של התנועה הציונית הדתית המשיחית, אשר בשל אמונתה זו חינכה ושלחה את מיטב בניה להתיישב בחבלי ארץ ישראל המובטחת. בעקבות תהליך הנסיגה במסגרת של "שטחים תמורת שלום", יפונו עשרות אלפי בני הציונות הדתית (שהם רוב המתיישבים) מבתיהם, בעזה, יהודה, שומרון ורמת הגולן, בכח הרוב הציוני החילוני. אשר השתמש באמונת הציונות הדתית להגשמת מטרותיו החילוניות. העולה מדברים אלה הוא: שע"פ פסיקותיו של הרמב"ם האמורות בהקדמה, לא היו מלחמות מדינת ישראל בבחינת ה"אתחלתא דגאולה" משום שעדין לא נתקיימו, התנאים המקדימים לכך. כלשון הרמב"ם: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". ג.

מטרת התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל הייתה הקמת מקלט פיזי ליהודים בשטח מוגבל בארץ ישראל (לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה), ללא כל זיקה לדת ולתורת ישראל. מדינת ישראת קיבעה את מסר זה, המסר זה הועבר למדינות העולם, למוסלמים, לנוצרים ולשכנות הערביות של מדינת ישראל. לצורך חידוד המסר נמנעו כל ממשלות ישראל מהעלאת הרעיון של בנית בית המקדש במקומו על הר הבית, אשר נמצא בריבונותה כארבעים שנה, ואף נמנעו אפילו מהשתלטות דתית על כל מתחם הר הבית, ובודאי שלא על על דעתם כלל לפנות את המסגדים מתוכו. בהמשך ויתרה מדינת ישראל על "שטח" הר הבית ומסירתו למוסלמים (שאחזו בדתם בכל עת המאבק), במסגרת המדיניות של "שטחים תמורת שלום". השפעת התנועה הציונית הדתית על תהליכי הנסיגה, שהייתה זעירה מלכתחילה הלכה והתמזערה יותר. טעויות היסוד בשותפות ההיסטורית בין התנועה הציונית החילונית לתנועה הציונית הדתית גרמו לכך שהתנועה הציונית ביצעה את מדיניותה החילונית, ומעשיה הפכו לעובדה מוגמרת ובלתי הפיכה. לעומת זאת פסיקת הרמב"ם נותרה על כנה: "אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". דהיינו, אי הצלחת התנועות הציוניות מוכיחה כי אין כאן אפילו "אתחלתא דגאולה". אלא לכל היותר נסיגה מהאתחלתא דגאולה. ד.

הציבור הדתי בישראל שהמכנה המשותף שלו הוא תורת ישראל, מסוכסך ומפולג בתוך עצמו, הן למפלגות והן לעדות והן לחסידויות. כך שאף אלו המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, אינם מאוחדים ואינם משתפים פעולה יחדיו למען הנחלת ערכי הדת לציבור המרוחק מדת ישראל. כפי שנאמר: "שאין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר: (ירמיה ג') בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם" (ילקוט שמעוני, דברים כ"ט). ההתגודדויות הציבור הדתי מהווה גורם נוסף המרחיק את הציבור החילוני מן הדת. המחלוקת העזה בין הפלגים הדתיים וחסר יכולתם להתלכד למען הגשמת מטרות תורת ישראל, יוצרת את את הרושם שדת ישראל היא כביכול חלק מזרם פוליטי אינטרסנטי, שאינו פועל לשם שמים, ומצפה לגאולה באמת ובתמים. כלומר, אף הציבור הדתי במדינת ישראל אינו מסוגל להתאחד "לכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" כשלב מקדים לגאולה ולמשיח. לפיכך לא יפלא איפה שכלל תושבי מדינת ישראל הרחוקים מתורה ומצוות אינם כמהים לגאולה העתידית, והמשיח אינו בראש מעיניהם. יתרה מזאת, אפילו הדיבורים על המשיח נראים בעיניהם כנלעגים וכבריחה מן המציאות. על כך כתב הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו". ה.

הפילוג בקרב הציבור הדתי ואופיה החילוני של התנועה הציונית, גרמו לכך שחוקי מדינת ישראל קרובים יותר לחוקות הגויים מאשר לחוקות התורה. התערבות ו/או אי התערבות המחוקק החילוני בכלל ובית המשפט העליון בפרט, בשינוי מצוות התורה וההלכה והתאמתם לזמנינו ע"פ השקפתם "הנאורה". כגון: חילול שבת בפרהסיה, גיור שלא כהלכה, גילוי עריות, שפיכות דמים וכו. אי עמידת הציבור הדתי והנהגתו במלוכד כנגד הגזירות והחוקים נגד תורת ישראל, מציבה אותו כשותף שבשתיקה לחילול השם, וכתוצאה מכך מתרחקת מעם ישראל ביאת המשיח ומתקרבת פורענות השואה הבאה ח"ו. די לחשוב על 150 פצצות אטום בכור האטומי בדימונה, ואיומי האוייבים בשימוש בנשק גרעני כדי להתחלחל. לפיכך הדגיש הרמב"ם כי בימות המשיח "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם". ו.

בידוע הוא כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כ"א). דהיינו, שה' נתן בידי האדם בחירה חופשית לתכנן את תכניותיו, את מזימותיו ואת דרכיו. אך בסופו של דבר ה' שולט בתוצאות המעשה, והוא הקובע את גורלו. לאושרנו ה' שומר הברית והחסד אשר כרת עם אבותינו ומתנהג הוא עם בניו במידת הרחמים. ודע, שמידותיו של הקב"ה הם: "ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד אבות על בנים על שילשים ועל רבעים" (שמות ל"ד, ו-ז'). דהיינו, מתוך י"ג מדותיו עשרה הם מידות של חסד ו "רק" שתי מידות הן של פורענות: "ונקה לא ינקה" מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים (שבועות לט.), "פקד עון אבות" כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (ברכות ז.). לפיכך אין ה' מביא על פושעי ישראל פורענות מיידית, שמא יחזרו כלל ישראל בתשובה שלמה, וילכו בדרך התורה שבכתב ושבעל פה. וכן מצאנו בעבר בעת שעם ישראל הכעיס והרשיע, ה' בחמלתו דחה מעליהם את הפורענות. אולם, לכשתגדש הסאה כבר הזהירה התורה פעמיים: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח), "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ'). ז.

הקמתה של מדינת ישראל על בסיס חוקות הגוים, אינה מהוה שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית. שהרי ישראל התקיימו בגלותם אלפיים שנה ללא מדינה, אלא רק בזכות התורה. לעומת זאת קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים בצורתה הנוכחית, אינה נצחית, ואין כל בטחון שתתקיים בעוד 100 שנה. משום שיסודותיה לא הושתתו ע"פ התנאים והשלבים שקבע הרמב"ם לגבי גאולתם העתידית של ישראל כנ"ל. וכן מצאנו שבזמן חזקיהו המלך "בדקו ומצאו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד:). למרות זאת כשבקש הקב"ה לעשות את חזקיהו המלך למשיח, לא יצא הדבר אל הפועל רק בגלל שחזקיהו המלך לא אמר שירה על הנסים שעשה לו הקב"ה (סנהדרין צד.). קל וחומר למדינה שחוקיה מבוססים על חוקות הגויים, תושביה ברובם ע"ה, ראשיה כופרים ואינם מזרע דוד. במצב זה ודאי הוא שאין בהקמת מדינת ישראל שכזו בבחינת שלב המבשר את בואה של הגאולה העתידית. ח.

החשת גאולת העתיד תלויה בהתנהגות עם ישראל כאומה הראויה לגאולה. לשם כך נחוצים שלשה כיבושים: כיבוש החילוניות הכופרת – ע"י הקודש באמצעות קרוב לבבות, התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית בארץ ישראל. כיבוש הרוחני של הפוליטיקה – ע"י איחוד כוחות הקדושה בעם ישראל לשם שמים, והצהרתם על שאיפתם לקחת את הגא השלטון לידיהם. כיבוש דעת הקהל העולמית – ע"י שיכנוע העמים לתמיכה במוסריות והצדקת מימוש חזון הנביאים לגאולת ישראל. תוך כדי שימת הדגש על חזון הנביאים ששיבת ציון נושאת בחובה בשורה אוניברסלית לגאולה רוחנית וגשמית לכלל העמים.

לאור האמור לעיל מתבקשת לה המסקנה כי רק חזרה בתשובה כללית של עם ישראל בארצו, בכוחה להחיש את עיתה של גאולת העתיד, דהיינו, בבחינת ממך אברח אליך ובצל כנפיך אסתר. כפי שכתב הרמב"ם: " ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". ט.

בענין יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם, ומשמעותה המעשית לענין ה"אתחלתא דגאולה" שבהקמת מדינת ישראל כשלב בגאולת ישראל העתידית.

נלענ"ד ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כך:

כשהציב הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') את שלבי הגאולה: התגלות המלך המשיח, החזרת מלכות בית דוד ליושנה, בנין בית המקדש, ולבסוף קיבוץ גלויות. וקבע (פי"א, הל' ב') את תכונותיו ההכרחיות של המלך המשיח: מבית דוד, הוגה בתורה ובמצוות, עוסק במצוות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כדוד אביו, מצליח לאכוף על כל ישראל את מצוות התורה, מצליח להלחם את מלחמות ה', מצליח לבנות את בית המקדש במקומו, ומצליח לקבץ נדחי ישראל. התכוון הרמב"ם לצורתה של הגאולה בעיתה (ישעיה ס'). וכשפסק בפרק הסמוך לנ"ל (פי"ב, הל' ב'), כי סידור הויית דברים אלו אינו עיקר בדת. התכוון הרמב"ם לומר שהשלבים שמנה לעיל ניתנים להעשות במקביל ולאו דווקא אחד אחרי השני. דהיינו, אין זה הכרחי לחכות עד תום שלב בנית בית המקדש ורק לאחר מכן יחל שלב קיבוץ הגלויות. אלא בעת בנית ביהמ"ק יכול גם שלב קיבוץ הגלויות להעשות במקביל. לעומת זאת כשפסק הרמב"ם בהלכות תשובה כי התנאי המקדים לגאולת ישראל הוא: חזרה בתשובה בסוף גלותם, ולא התגלות המלך המשיח ו/או קיבוץ גלויות כפסיקתו בהלכות מלכים. התכוון הרמב"ם לצורתה של גאולה אחישה (ישעיה ס'). דהיינו, גאולת אחישנה תהיה גאולת ישראל העתידית כהרף עין אשר יכללו בה כל שלבי הגאולה דלעיל בבת אחת.

בדרך זו ניתן לתרץ את המחלוקת שהיתה בין ר"ע לר"י, נ"ב שנה לאחר חורבן בית שני (ירושלמי, תענית, פ"ד, ה"ג, ומדר' רבה איכה פר' ב'): "ר"ע כד הוה חמי ליה להדין בר כזיבא אמר: היינו (דין הוא ה"ג בירושלמי) מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא יעלו עשבים בלחייך ועדין אינו בא". דהיינו, ר"ע סבר כי גאולת "אחישנה" הינה מידית ונמצאת בפתח, ואילו ר' יוחנן בן תורתא סבר כי גאולת "בעתה" רחוקה. בדיעבד ניתן לומר שהרמב"ם ותולדות עם ישראל בגלות פסקו כדעת ר' יוחנן בן תורתא. י.

לסיכום:

אלפיים שנות גלות חי וקיים העם היהודי ללא מדינה ריבונית, ולא רק ששרד אלא אף הרבה כח ועוצמה גם רוחנית וגם פיסית, בזכות שמירת התורה והמצוות. וזאת בניגוד להגיון הפשוט, כאשר באותה העת נכחדו מעצמות על שבטחו בכוחם ובעושרם. לעומת זאת במשך מאה שנות הציונות רבה התבוללות היהודים בארץ ובעולם למרות תקומתה ועוצמתה של מדינת ישראל. כפי שנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נ"ה). לדוגמא: יהדות תימן שמרה על יהדותה בגלות מימי חורבן בית ראשון ועד להקמת מדינת ישראל. בתימן לא היה קיים אף לא יהודי אחד שאינו שומר תורה ומצוות, גם בלי מדינה, גם בלי תמיכות ממשלתיות, ולמרות הרדיפות. לעומת זאת מאז הקמת המדינה היהודית רובם של היהודים בארץ אשר מוצאם מתימן עזבו את הדת המסורת ומצוותיה למרות התנאים המשופרים לקיום הדת. גם בגאולה העתידית הבטיח ה' לישראל נסים ונפלאות, אשר אינם נראים בהגיון הפשוט. ואף כשלא ניתן תאריך מדויק לגאולת העתיד, יש לדבר חשיבות. כפי שמצאנו שלגלות מצרים קצב ה' לאברהם זמן. שנאמר, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו). ובדיוק בתום הארבע מאות שנה מיום שנולד יצחק, אכן נגאלו ישראל ממצרים. וכן בטרם שחזרו ישראל מגלות בבל, הודיעם ירמיהו כי זמן גלות בבל הוקצב לשבעים שנות גלות בלבד. שנאמר, כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם (ירמיה כ"ט). ואכן כך היה בדיוק בתום שבעים שנות גלות בבל, פקד כורש מלך פרס לבנות את בית המקדש השני. שנאמר, ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיהו העיר ה' את רוח כרש (עזרא א'). לצערנו, לגלותנו הנוכחית נקצב זמן ארוך מבלי שניתן לקץ הגלות מועד מדויק. שנאמר, כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר… ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים (הושע ג'). ונאמר, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר (חבקוק ב'). הטעם שה' לא קבע במדויק את מועד תום הגלות הזאת, על מנת לאפשר לישראל לקצר את המועד הארוך שנקבע לשוב שכינת ה' לציון. שנאמר, אני ה' בעיתה אחישנה (ישעיה ס'). ופירשו חז"ל: אם זכו ישראל – אחישנה, לא זכו – בעיתה (סנהדרין צח.). דהיינו, כאשר עם ישראל יהיה זכאי, מיד ה' יגאלם. ואם לאו, יגאלם ה' בתום המועד הארוך שגזר עליהם. דהיינו, חסד עשה ה' עם ישראל שלא קצב זמן מדויק לאורך הגלות הזאת, לפי שאילו היה נקצב לגלות הזאת זמן, היו ישראל צריכים להמתין לקץ הגלות. כלומר, אפילו אם כלל ישראל היו צדיקים, לא היו נגאלים לפני הקץ שנקבע. לפי שמצאנו שה' מדייק בביצוע הבטחותיו הקצובות בזמן מדויק. כדוגמת הקץ שקבע לגלות מצרים ולגלות בבל. לפיכך גם הנביא חבקוק (ב', ג') התנבא בכפילות: "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". ללמדינו, אם יתמהמה המשיח מלבא בגין אי חזרת כלל ישראל בתשובה, חכה לו כי בא יבא, משום שהקב"ה לא יאחר להביאו בעת שקבע מראש לגאולת ישראל. ובגמ' מפורש (סנהדרין צז:): "וכי מאחר שמידת הדין מעכבת, אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר: אשרי חוכי לו" (ישעיה ל', ח'). ודע, שככל שמתארכת הגלות הזאת, כך גם מתקרב קיצה הארוך שנקבע על ידי ה'. אך כשיגיע המועד שקבע ה' לקץ גלותנו, ה' יגאל את ישראל כפי שהבטיחם על ידי נביאיו, גם אם לא יהיו כלל ישראל זכאים לכך באותו הזמן. שנאמר, לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים … והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו). ונאמר, כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם (ירמיה ל"ב).

אשר על כן נלענ"ד שבמצבם הקיים של עם ישראל וארץ ישראל, נראה כי ארוכה היא הדרך לגאולה בעיתה, וקצרה היא לגאולת אחישנה. כפי שנאמר: על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר (רות ד', ז' ). דהיינו, הגאולה המיידית תהיה בתמורה לחזרת עם ישראל בתשובה שלמה. לפיכך טוב יעשו חפצי הגאולה באם יתלכדו ויתרכזו בהחזרת כלל ישראל תשובה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה' " (ישעיה נ"ט) במהרה בימינו. כפי שסיים הרמב"ם את חיבורו הגדול "משנה תורה במלים אלה: "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-03 11:26:22.

תגובות

מאת: שם אני כאן

מה קור הכאן למה כל כך קשה להבין שהשם גואל את האדם לבדו והוא מקרב לאדם באשר הוא

בני אדם המחפשים נמצאים בכל מקום והלב תמיד כמה אליו

אדם מבין עומד על קירוב לבבות

אם באה אהבה ללב אדם אז השינוי מתחיל אין כאן הבדלים כולם רוצים את הבורא

השאלה היא איך לקרב את הבורא ללב

והלב אחד עולם אחד ותיקון אחד בשם אחד

זאת חזרה בתשובה אחת שדרכה למיצוא עוד אחת שישמע משם אחד

שישראל כולה זה רק אחד

שיטפיק לגלגל להיסתובב בחזרה לשוב לגאולה

כולה היא במחשבה תחילה

ולא בעיניים הרואות מחוץ לאמת

תגובה מאת שמואל מזרחי

ראשי פרקים:

גדולי ישראל על הקמת מדינת ישראל

אתחלתא דגאולה - משמעותה

רמזים (חלקם לא משתמעים לשתי פנים) על יום העצמאות

מרן הרב קוק]

למה הגאולה מתחילה מלמטה (ע"י כופרים וגויים)?

גדולי ישראל על הקמת מדינת ישראל (רשימה חלקית):

רבי משולם ראטה: "ואני תפילה, כאשר זכיתי אחרי השואה הנוראה לראות באתחלתא דגאולה כן יזכני ה' לשמוע קול מבשר גאולתינו השלמה... בב"א" (הקדמה לשו"ת קול מבשר).
רבי אליעזר וולדנברג: "... מדינת ישראל שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו ויראים ושלמים רואים בה בצדק ראשית צמיחת גאולתנו..." (ציץ אליעזר)
הרב עובדיה יוסף: "... רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה 'אתחלתא גאולה'... והגר"מ כשר הביא כרוז שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם 'אתחלתא דגאולה', " "... רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה 'אתחלתא גאולה'... והגר"מ כשר הביא כרוז שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם 'אתחלתא דגאולה',
הרב יוסף משאש (רבה של תלמסאן וחיפה): "שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות וכו' וכו'. תשובה: אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו. אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים". "לדעתי הדבר פשוט וברור שיסוד מדינה יהודית היא חיי היהודים ודתם... ועל ה'חלוקה', כל מי שיש בידו יכולת ראוי להלחם בכל האמצעים ולא נוותר אף שעל אחד ברצון...".
רבי מאיר אבוחצירא (בנו של הבבא סאלי):"יסד ארץ על בלימה, גרש נא את בן האמה, דגל ישראל הרימה, דין איהו הדר, יפה מהודר". פיוט שחיבר מעט לפני שהוכרז על הקמת המדינה. ונוסיף, כי גיסו מסר שכאשר הוקמה המדינה ואכן הונף הדגל, אמר על כך ה"בבא סאלי": תפילת בני עשתה רושם גדול בשמים.
רבי שלום משאש (רבה של ירושלים): "ראיתי את הספר, והוא סידור נפלא השייך ליום העצמאות, מסודר היטב מכל התפילות והברכות השייכים... לחזק ולקיים תקנת הרבנות הראשית... לומר הלל שלם ביום העצמאות...". שנהג לבוא ביום העצמאות, לבוש בגדי שבת, לבית הכנסת, לתפילה החגיגית, ולאחר מכן קיים סעודת חג בשיר והלל לשם יתברך. ואכן בסידור 'מזרח שמש' שיצא בפיקוחו האישי, הקפיד להביא את כל נוסח התפילות ליום העצמאות וליום ירושלים
רבי צבי פסח פראנק: "זכינו לראות ניצני גאולה בוקעים כשחר... הישוב מתגדל ומתרחב..."; "בדורות האחרונים עם תחילת הקץ המגולה... לעינינו הולכים ומתקיימים יעודי הנביאים...".
רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין וחותנו רבי ישראל מהוסיאטין שאמר "היא אתחלתא דגאולה"; האדמו"ר רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורא ואחיו האדמו"ר רבי שלמה חיים מסדיגורא שכתב כי "הגענו בעזרת השם אל סף הגאולה השלישית ואנו נמצאים בתור עם עצמאי במדינתו"; וכן האדמו"ר רבי שמואל אליהו טאוב ממודז'יץ שכתב כי "מי שמסתכל בעיניים בהירות, בעין חודר ובוחן אמונתית את כל מה שמתרחש ומתקיים מסביבנו... רואה בעליל שכל היעודים של חכמינו ז"ל בנוגע לגאולתנו השלימה, הממשמשת ובאה, מתקיימים ב"ה באופן נפלא מאוד ובדייקנות מקפידה ונמרצת... אתחלתא דגאולה יש כאן ועוד יותר מאתחלתא".

ענין אתחלתא דגאולה (רשימה חלקית):

מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא (מגילה יז:)

ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינוניים הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ אור הגאולה (רבי יהושע מקוטנא – שו"ת ישועות מלכו יו"ד סוף סי' סו)

כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה (שם).

"ואצלי כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות – שתהיה התחלת הגאולה, גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך. (נדפס בראש ס' "נפש חיה" – רבי אליהו גוטמאכר).

רמזים ליום העצמאות (רשימה חלקית):

האר"י הקדוש בפירוש הפסוק "ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה’ שכבי עד הבוקר":

"ואמר: "חי השם" - "חי" הוא בסוד "יסוד", ו"השם" הוא סוד "תפארת". ויש בכאן רמז גדול שלא ניתן לכתוב באשר שנוגע אל זמן הגאולה"

יום העצמאות חל בעשרים לעומר, הספירה של אותו יום הינה "יסוד שבתפארת".

ב-א"ת ב"ש של ז' ימי פסח, חל יום העצמאות באותו יום השבוע של שביעי של פסח, שהיה חסר בן זוג עד זמנינו.

א"ת – א' של פסח חל בשבוע ביום בו יחול תשעה באב.

ב"ש - ב’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג שבועות.

ג"ר - ג’ של פסח חל בשבוע ביום שבו יחול ראש השנה.

ד"ק - ד’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג תחילת קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל).

ה"צ - ה’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול צום כפורים.

ו"פ - ו’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג פורים.

ז"ע - ז’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול יום העצמאות

בלילי שביעי של פסח עברו ישראל את ים-סוף. שביעי של פסח הוא ראש-השנה למסירות-נפש. כשהודיע משה רבינו ע"ה את מאמר השי"ת "דבר אל בני ישראל ויסעו", מיד קפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בכח של מסירות נפש. אדמו"ר בעל "צמח-צדק" זצ"ל.

עפ"י דברי רמב"ן שכל אלף שנה מקביל ליום אחד בבריאת העולם, שנת תש"ח מקביל לסוף שעה חמישית של יום השישי, שבאותה שעה נופח נשמה באדם וקם לתחייה (עפ"י המדרש המדבר על יצירת אדם הראשון).
וכן באותה שנה הגיע מספר היהודים בא"י לשישים ריבוא. (ובשנת תשכ"ז, מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים הגיע מספר הגברים למעלה מגיל עשרים לשישים ריבוא.)
ומה שמפליא ביותר הוא, שתאריך זה של ה' באייר תש"ח לא נקבע ע"י ישראל בכלל, אלא ע"י פקיד בריטי באופן שרירותי, שבתאריך 14 במאי 48' למניינם יסתיים המנדט, ולא ידע מכל רמזים הנ"ל.
ובאותה שנה יצא תאריך זה בה' אייר, וליל שבת קודש היה, וכל זה מורה על ההשגחה האלוקית שבדבר.
הרב מרדכי אליהו שליט"א: "רצית ה’ ארצך שבת שבות יעקב". המלה "שבות" - קרי "שבית", וכתיב "שבות". "שבות" מלשון שיבה, תשובה. ובגימטרייה שווה 708 - רמז לשנת תש"ח (708). בשנת תש"ח השיב הקב"ה את "שבות יעקב" עם קוממיות ישראל במדינתנו.
תאריך היום קובע את הנס הגדול: "זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו". ראשי תיבות: "זיו ה". "זיו" הוא השם של חדש אייר בתנ"ך, וביום ה’ בחדש זיו (אייר) נקבע יום העצמאות.
בעל התניא: ה’ באייר – הכנה לקבלת התורה - יום זה הוא תחילת שלושים יום שלפני חג מתן תורה, חג השבועות. אמרו חכמים בתלמוד (מגילה דף לב): "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום... בהלכות חג בחג - שלושים יום לפני החג". וביום ה’ באייר, יום עצמאותנו, אנו זוכים להתחיל ללמוד בענייני יום מתן-תורה.
גם בבחינת הכתוב במשלי (טז, ז): "בִּרְצוֹת ה’ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ", ומה שהחל בהסכמת העמים בהצהרת בלפור וכו’ נשלם במלאך רע העונה בעל כורחו "אמן", אלו גם דברי ה"אור שמח" בסגנון אחר.
ספירת העומר ויום מתן תורה וקדושת ירושלים, על נושא זה דרש בעל קול ישועה ר' יוסף הסופר בשבת תרכו, ימי הספירה איפה הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם רגישים יותר להתדבקות בקליפות הטומאה, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום, הן בזמן, בכל נושאי הקדושה, עלול להפגע ע"י הסטרא אחרא שיונקת את תינתנה רק מהקדושה, וזהו הטעם שבימי הספירה צריך להזהר יותר מפגע עם חברותא רעה ומרברי סכנה. זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר (ה' אייר, יום העצמאות) ויום הארבעים ושניים בעומר (כ"ז אייר) כידוע ליודעי ח"ן ועובדת היסטורית מופלאה היא שתלמידי הגר"א ביום העשרים בעומר בזמן תחילת פעולתם ביסוד הישוב בירושלים בשנת תקע"ב אותה שנה הניחו את היסוד של בית מדרש אליהו על שם רבנו הגר"א בירושלים. ראו ברוח קדשם שנפתח חלון הראשון במחיצה הברזל להחזרת החבור של זכות אבות שהיה נפסק מאז זמן חורבן בית המקדש. תלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיהם הבאים אחריהם נצלו את שני הימים האלה להנחת יסוד למפעלי קדושת שונים בירושלים.
בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם, בקירוב, אם מעט קודם או מעט אחר כך, יבוא קיצנו בעזרת ה', למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם, בשלש מאות שנה מהאלף הששי, למען יתראה לעין כל היות האמת אתם, ויהנו בגוף ובנפש מן העולם הזה, תחת אשר נענשו בעול גלות האומות בגוף ונפש. (פירוש חמש מגילות להרב דון יוסף ב"ר דוד אבן יחייא ז"ל מגולי ספרד)
אדם-דוד-משיח: מאדם עד דוד - 2854 שנה. מדוד עד תש"ח-2854 שנה.
בשנת היובל הזאת תשבו (=תש"ח) איש אל אחוזתו"
בקול התור פרק א אות ט: שאלתי את פי רבנו (הגר"א) אם יהיה האפשרות במציאות הגשמית להעביר את כל ישראל בפעם אחת לארץ-ישראל, כיצד לעשות הרי יעמדו לפנינו שאלות רבות וקשות בנוגע לסידור הישוב. אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו. אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל ששים רבוא בפעם אחת צריכים לעשות זה מיד כי מספר זה של ששים רבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים, ואז תשתלם מיד הגאולה השלמה בענני שמיא בדרך נסית. ועפ"י חז"ל (שבת פח) בפסוק זה נכלל המספר ששים רבוא.

והנה בשנת תש"ח כשנאספו בארץ יותר מששים רבוא יהודים זכינו לקום המדינה. ובשנת תשכ"ז כשנאספו בארץ יותר מששים רבוא גברים בני עשרים ומעלה, זכינו להנסים של ששת ימי המלחמה, ולעיל פ"ג אות המדף מא הבאתי גירסא נפלאה בילקוט שמעוני שכן מפורש בגמרא סנהדרין שכניסתן לארץ בימות המשיח בששים רבוא כמו יציאתן ממצרים וכמו שששים רבוא יציאתן ממצרים הכוונה לגברים בני עשרים ומעלה כן המונה בשיבתם לציון, וכן מן הראיה שהביא מגמ' שבת הרי מדבר מששים רבוא גברים למעלה מעשרים.

ובחזון דניאל נאמר: ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש (ח, יד).

ועתה צא וחשוב: נבואתו היתה בבבל בתחלת הבית השני, והנה הבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, ומחורבנו עד שנת ה'תש"ח עברו אלף ושמונה מאות ושמונים שנה, והרי הן יחד אלפים ושלש מאות. ונצדק קדש - ישראל שנקראו קדש נצדקו בעמים להחזיר להם את נחלתם, ארץ קדש.

אייר – בו הושיעם הקב"ה מיד עמלק, שנאמר (שמות יז, יג) ויחלוש יהושע את עמלק.

גדולי ישראל על מרן הרב קוק (רשימה חלקית):

1. הרב שלמה עלישאוו (אלישיב) - בעל ספר הקבלה "לשם שבו ואחלמה", שאמר על הרב קוק, שהוא "כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה", וכן שהוא איננו שיטה מסוימת בקבלה אלא כולל את כל השיטות, "ועליו ניתן לומר 'כל רז לא אניס ליה!

2. הנצי"ב אמר עליו לתלמידי ישיבתו: "ראו ידיעותיו של זה שגדול בתורה ויראה, אתם מתיימרים בהשכלתכם, והרי גם בזה אינכם מגיעים לקרסוליו".

3. חותנו האדר"ת אמר עליו: "לקחתי חתן לבתי, שאינני מגיע לקרסוליו".

4. הרב מרדכי אליאשברג, רבה של בויסק אמר עליו: "בטוחני בו כי יחולל גדולות בארץ ישראל"

5. בהספדו אמר עליו הגר"מ חסקין רבה של פרילוקי: "הרב היה הרמב"ם של דורנו".

6. החפץ חיים עזב את הכינוס של אגודת ישראל בתרפ"ג בוינה בטריקת דלת, לאחר שהשמיצו והכפישו שם את הרב קוק, וסירב להיפגש עם המכפישים שביקשו להתנצל, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה!".

7. האדמו"ר מגור, שבחמש הפעמים שבהן ביקר בארץ ישראל ביקר אצלו, אמר עליו: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" וכאשר חזר לפולין לאחר ביקורו הראשון, זימן אליו את עורכי העיתון האגודאי "דער יוד" והזהירם שמכאן ולהבא לא יצטטו סיפורים ושמועות שיש בהם פגיעה ברבה של ירושלים.

גאולה ע"י פחותי ערך:

1. עיין במהר"ל שפירש את דברי הגמ', "כלבים נובחים – אליהו בא לעיר." (ב"ק ס.) למה ביאתו מתבשרת דווקא ע"י כלבים? שאילו היה מתבשר ע"י אדם גדול היו אומרים שהגאולה תלויה בחכמת אדם לחשבו. אלא דווקא "כלי ריק מביא גאולה," ולכן הכלבים נובחים לבשר את בואו של אליהו. וכן הראשון שהמציא את השם "עם בני ישראל" הוא פרעה (שמות א:ט), והשם "ישראל" עצמו הוא דווקא ע"י שרו של עשיו.

2. רחם זו שרקרק א"ר יוחנן למה נקרא שמו רחם כיון שבא רחם באו רחמים לעולם אמר רב ביבי בר אביי והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא שנאמר (זכריה י) אשרקה להם ואקבצם (חולין סג.)

ופירש"י שכשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק. ואומרת שם הגמ': "גמירי, דאי יתיב אארעא ושריק-אתא משיחא, שנאמר "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י', ח'), ונקרא רחם, שאז באו רחמים לעולם.

ומדוע גילוי המשיח צריך להיות ע"י עוף טמא? ופירש שזה דרכו של משיח להתגלות דווקא בדרך לא כשרה, והשריקה הזאת ? עומק גדול יש בה, שהיא מורה על הסדר ההפוך מהרגיל, תשר"ק בניגוד לאבג"ד, וכך תהיה דרך הגאולה דווקא ע"י עוף טמא ובסדר הפוך, עד שיתגלה האור הגדול.

זהו שאמר המגיד (מגיד מישרים) לב"י, שע"י שבא דוד מרות, יש לו תוקף להתגבר על הסט"א.

וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין צז.) שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו בהיסח הדעת של המקטרגים, שיש ענין להעלים מהם, עד שהענין מתפתח, ושוב אינם יכולים לעכב בעדו.

עוד תגובות

מס' עניינים:

-הגר"א ז"ל אמר לתלמידיו שבזמן שיהיו 600,000 יהודים בא"י תהיה הגאולה. זה מספר האנשים, בערך, שהיו בזמן הקמת המדינה.

-לגבי טענת הכותב, 'טועים לחשוב', 'בגלל השותפות עם המוסדות' (ציטוט לא מדוייק): דברי הרב קוק נוקבים עד השיטין ומיוסדים על דברים מפורשים של התנ"ך, הזוהר ותיקוני זוהר, הרמח"ל והגר"א, ובקיצור נמרץ: ישנם שני צדדים, הגוף והנשמה, שבהם יש לעבוד, כנגדם מצוות לא תעשה ומצוות עשה, והתפקיד של משיח בן יוסף, לגבור על הס"א, לעומת התפקיד של משיח בן דוד, להרבות קדושה. בחינת שתי נשי יעקב אבינו, רחל שבנה הוא יוסף לתיקון החיצוניות, הגוף, ולאה שממנה יהודה, ומשיח בן דוד לעבוד על הפנימיות. כנגד זה- הפילוג בין עשרת השבטים ושבט יהודה בבית ראשון, ועוד העניינים עמוקים. אך לענייננו, ישנם כיום שני צדדים בעם ישראל, ובעצם- שני שלבים בגאולה המתמשכת והולכת, החומר, גוף, טבע; והרוח, שבאה על גבי החומר ומשלימה אותו. (כללו של דבר, מי שאין לו יד ורגל ואינו מבין דבר, ישמור פיו ולשונו ויתן לגדולים לומר דברם.)

תגובה נוספת

אמר הרבי הרש"ב (הרבי החמישי מחב"ד), שגם אם תקום מדינה, ויקימו את בית המקדש, ויקריבו קורבנות, ותרד אש מן השמיים, ויקבצו נדחי ישראל וכו' וכו' - אנחנו נעמוד בצד ולא נשתתף בכך! כיוון שאם ההתחלה היא היפך מיראת שמיים, אז לא חשוב מה יקרה - זה שקר!!!

כשהקב"ה זה המלצה או יעד ומטרה בלבד, אז וודאי שניתן להתבלבל ולחשוב שהמדינה זה ההתחלה של קץ הימים חלילה, אך כשהקב"ה זו המציאות היחידה, והעולם צריך להסתדר עם המציאות שלו (ולא ההיפך - שכביכול הקב"ה נקלע לברוך שהוא לא יודע איך לצאת ממנו. הגלות כזאת קשה, איך נביא את הגאולה?! אהההה, מה הבעיה, ניתן להם מדינה ככל העמים ולאט לאט נתקדם.....), אזי יהיה אבסורד לחשוב שהמדינה זו תחילתה של הישועה ר"ל.

ובקשר לדבריך האחרונים "לגבי טענת הכותב, 'טועים לחשוב', 'בגלל השותפות עם המוסדות' (ציטוט לא מדוייק): דברי הרב קוק נוקבים עד השיטין ומיוסדים על דברים מפורשים של התנ"ך, הזוהר ותיקוני זוהר, הרמח"ל והגר"א" וכו' וכו', הרי להבדיל בין קדושתם של רבנים חשובים אלו לבין קדושתו וגדולתו של רבי עקיבא (התנא הגדול), הרי גם רבי עקיבא טעה לחשוב שבר-כוכבא הוא משיח (על אף שכמובן וגם פשוט שרבי עקיבא לא טעה – כהסבר הרמב"ם). אז אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ברכה והצלחה.

(מקורות מצומצמים לעיון. רמח"ל-קנאת ה' צבקות. הגר"א-קול התור. הרב קוק- מאמרי הראי"ה, המאמר 'המספד בירושלים'. וכן 'המדינה היהודית'- חוברת לעיון הלכתי, ולאו דווקא אמוני בסוגיות הגאולה.)

קיצור דרך: tnk1/messages/msr_atid_0