ביאור:עץ חיים/שער יא/פרק ד
התלבשות עתיק בא"א
רישא דעתיק לפי שאורו גדול אין א"א מלבישו ונשאר בסוד רישא דלא אתיידע. וא"א מלביש על ז"ת דעתיק באופן ייחודי, שהחג"ת מלבישים לחב"ד והנה"י מלבישים לכל הז"ת. הכח"ב דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק, שכיוון שהם בחי' רישא צריכים לקבל אור גדול יותר לכן כל ספירה מקבלת מספירה שלימה בעתיק. שחסד מתלבש בגולגולתא דא"א שהוא כתר, גבורה במוחא סתימאה שהוא חכמה, ות"ת בבינה שבגרון (ודעת דעתיק באוירא שבין גולגותא למו"ס). ואילו נה"י דעתיק מלבישים לכל הז"ת באופן זה: שפרק א' דנצח דעתיק מתלבש בחסד דא"א פרק ב' דנצח דעתיק בנצח דא"א. וכן פרק א' דהוד דעתיק מתלבש בגבורה דא"א ופרק ב' בהוד דא"א. ויסוד שיש בו רק שני פרקים יסוד ועטרה, פרק א' שהוא היסוד מתלבש בת"ת דא"א והעטרה ביסוד דא"א. ומלכות דעתיק כולה מתלבשת במלכות דא"א לפי שתהיה בהמשך פרצוף שלם (על דרך מה שנתבאר לעיל [פ"ג] שלקחה מידה שלימה).
עתיקי משדים
ופרק אחרון דנצח ופרק אחרון דהוד התחברו עם מלכות דעתיק, ונתפשטו למטה מרגלי א"א מב' צדדי מלכות דא"א (המלבישה למלכות דעתיק), שהם למטה מעולם האצילות כדי להניק בצמצום אמנם, לאותם ז"מ שמתו שהם בבריאה. מלבד מה שיונקים מהם גם פרצופי האצילות כשנתקנים ונעשים בסוד עיבור. הנה גם הז"מ קודם תיקונם היו יונקים בחי' חיות לצורך עצמם כדי שיהיה בהם כוח אח"כ לעלות ולהתקן. ונקראים ב' דדי בהמה שאינם במקום החזה כמו דדי אדם אלא סמוך לרגליים.
וזה סוד הפסוק "גמולי מחלב עתיקי משדים" שישעיהו (פכ"ח) היה תמה על הדור שעושים הרע בעיני ה' ואינם רוצים לשמוע ולהבין, "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה"? – ומסביר הנביא "גמולי מחלב עתיקי משדים" שהם נשמות שנמשכות מהמלכים שעדיין לא נתקנו מאותם הבחי' שהיו יונקים חלב מב' פרקין תתאין דעתיק, עוד קודם תיקונם, מפני זה לא היו מקבלים לשמוע ולהבין מצוות ה'.
וזה סוד המלך הנקרא הדד בן בדד (כפי שבואר בדרושי הנקודים פ"ד) על שם ב' דדים במקום הת"ת, ובתיקון השתנה שמו להדר שעל ידי שינקו ז"מ שהם בחי' הז"א הקרוי על שם הת"ת שהוא הדד בן בדד מב' הדדים דעתיק אז נתקנו ונתחברו עם המלך השמיני שהוא ז"מ דשם מ"ה החדש ונקראו גם הם על שמו בשם הדר, הואיל וינקו מאותם ב' דדים הנתונים סמוך ליסוד. ורמז מוצא לזה הכרם שלמה שבתורה הרומזת למלכי ז"א, קרוי שמו הדר ואילו בדברי הימים הרומזים למלכי הנוק' קרוי שמו הדד, אלא שהאחד מלמד על השני. ולפי שאותם ז"מ כשנפלו לבי"ע נפלו עמם ניצוצי הרפ"ח כדי לשמר בהם מעט חיות על דרך הדורמיטא לכן היה בהם כוח לינק.
ואף שא"א מלביש לעתיק ואורות דעתיק גדולים מאורות דא"א וכן כלים דעתיק גדולים מכלים דא"א, אין זה סותר לכך שאורות א"א גדולים מכלי עתיק שהם אורות וזה כלים. כדרך שחיות אברי הגוף גדולה מכלי הלב אף שחיות הלב גדולה מחיות אברי הגוף. אף שאנו אומרים שכלים דאצילות נעשים אורות לבריאה זה דווקא בין עולם לעולם אבל באותו עולם לא אמרינן.
מהחברים מעשה הכלים
הקטע האחרון בפרק ד"ה "מהחברים הנה תחלת" מביאו מהרח"ו בשם החברים [נראה שעיקר כוונת הקטע להסביר מדוע בתיקון, הכלים יכולים להחזיק את האור מה שלא היה קודם שגרם לשבירה אך עם זאת נראה שיש בקטע כמה אי דיוקים כפי שיבואר]
תחילה מביא בשמם שבתחילת האצילות כלומר בעקודים יצאו י' נקודות עצמות וכלים כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה כלומר שלבושו מגופו שפרוש קמצא הוא חגב כבעדויות פ"ח מ"ד איל קמצא. אמנם יתכן שהכוונה בקמצא למיני שרצים שונים שבברכות (נ"ד ע"ב) מפרש רש"י קמצי - נמלים. והמתנות כהונה בפרושו לבראשית-רבה (כ"א ה') מפרש שהוא מין שרץ שעפ"י ת"א משמע שהוא חגב ובין כך ובין כך הוא בריה שלבושו גדל עמו, שהחגב בתהליך גדילתו צריך להשיל את עורו מספר פעמים עד לגודלו הסופי וזה מכיוון שהמעטפת שלו דהיינו עור הקוטיקולה שלו עשויה מכיטין שהוא חומר קשיח, וכאשר החגב גדל הוא אינו יכול להישאר במעטפת הראשונה וצריך ליצור לעצמו מעטפת גדולה יותר לשם כך הוא משיל את עורו ומפריש מגופו חומר רך שמתקשה ויוצר לעצמו בכך קוטיקולה חדשה (הארבה מבצע פעולה זו חמש פעמים עד לגודלו הסופי). לכן נאמר עליו שלבושו מיניה וביה שהלבוש שלו נעשה מגופו שהלבוש והגוף אינו דבר נפרד כמו שמבאר כאן בע"ח שמ"א פ"ג שבאצילות אין העור נפרד מהגוף שלא כמו בבריאה וביצירה שם הלבוש הוא נפרד. וכוונת החברים כאן לומר שבעולם העקודים היו הכלים מעורבים וכלולים עם האור שהכלים היו גם הם נעשים מאור שהתעבה ונעשה כלי, ולכן קורא לזה כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.
אמנם אח"כ בנקודים יצאו הכלים קודם ואח"כ באו האורות, והבינה קודם תיקונה כשקיבלה האורות מהחכמה קיבלה אותם דרך אחוריה שהם עבים יותר מהפנים, שלהיות הפנים זכים יותר לא היו יכולים לקבל האורות מהחכמה. וכשהוציאה הבינה אורות הז"ת לספירות שתחתיה לא הוציאתן אחד אחד אלא כולם יחד כמו שנאמר ששה משמותן על האבן האחת (האבן היא המלכות) ולפי שלא יכלו הכלים של הז"ת, לסבול כל האורות יחד לכן נשברו. בתחילה נשבר החסד לאחר מכן הגבורה וכן כולם עד המלכות. [וכותב שלא כמו בג"ר ששם יצאו האורות אחד אחד ונראה שכאן יש אי דיוק ראשון שזה לא כפי שהוסבר קודם בעץ חיים שגם בג"ר יצאו כל האורות יחד לכן דוחק כאן הכרם שלמה לומר שכשנכסו עשרה אורות בכתר הרי ששאר האורות אינם עולים בשם לעוצמתו של אור הכתר ולכן נחשב כביכול שרק אור הכתר נכנס עתה אף שנכנסים עמו כל האורות שתחתיו וכן בחכמה ובבינה, מה שאין כן בז"א שכל אור שווה לחברו].
לאחר מכן בתיקון נעשה מכל נקודה פרצוף ועל ידי שנעשו פרצופים נעשה בהם חלונות ונקבים וצינורות כדי שימשך האור לתחתונים בדרך המעטה. שמנקודת כתר נעשה ממנו פרצוף א"א ויש בא"א ז' תיקוני גלגלתא וכן שערות הראש והדיקנא. ונעשה א"א בג' ראשין שהם גלגלתא אוירא ומוחא סתימאה (ואם רוצה לכלול בדבריו את עתיק אזי הראש הראשון הוא רישא דעתיק ואוירא לא יחשב, עניינם מובא בשער י"ג פ"ג). ובדיקנא נעשה י"ג תיקונים, ואח"כ נעשה פרצוף אבא ונעשה בו ח' תיקוני דיקנא שהם עניין זקן אהרון ר"ת ז"א (שכוונת ברכת כהנים באבא) גימטריה ח' [ונראה שכאן יש אי דיוק שני שמייחס לאבא דיקנא, אך לאבא אין דיקנא משלו אלא הוא נאחז מהתיקן השישי דדיקנא דא"א לכן אמר שיש בו ח' תיקונים. ומה שמביא בצמוד עניין זקן אהרון מובא בשער הכוונות דף צ"ו ע"ד שבמי כמוך אב הרחמים יש ח' תיבות כנגד הארת ח' תיקוני דיקנא דכהנא רבא ונקרא רבא לפי שהוא בא"א]. ובאימא אין תיקוני דיקנא להיותה נוק' שלא יתאחזו בה הדינים. ומתיקון או"א פנים בפנים נעשו זו"ן. ובזמן הגדלת זו"ן (עדיין אנו נצרכים לעניין הלבושים) נזדווגו שנית או"א, ואבא הוציא טיפת מוחין שלו שבעוברה דרך הו"ק שבו קיבלה הארת חמש חסדים, ובהגיעה ליסוד שלו נעשו הה"ח חיבור אחד. וכן באימא נמשכה טיפת המוחין שבעוברה בו"ק שבה קיבלה הארת חמש גבורות ובהגיעם ליסוד נעשו חיבור אחד. ונעשו המוחין דאו"א כלולים מד' שבם חו"ב חו"ג דאבא וחו"ב חו"ג דאימא. וז"א עדיין אינו יכול לקבלם ללא לבושים ולכן מתלבשים בנה"י דאו"א חכמה בנצח בינה בהוד וחו"ג ביסוד. ומתלבש נה"י דאבא בתוך נה"י דאימא ונכנסו בז"א ומה שהיה ביסוד דאבא שהם החסדים מתערב עם מה שהיה ביסוד דאימא שהם הגבורות ולכן נקרא היסוד מערב, כי שם הוא ערוב החסדים והגבורות יחד.