ביאור:על עקרון בחינת כל דבר לגופו ועל קץ שעבוד המלכויות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק מתוך ספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד", לפרטים:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_18.html

על עקרון בחינת כל דבר לגופו ועל קץ שעבוד המלכויות

עקרון אחד שראינו, תוך כדי השתמשותנו בו – זאת בעיקר בעבודה האבודה על הצלם, בה הוא היה הקו המתודי המנחה בפרק השני שלה – הוא העיקרון האומר, כי כל דבר נבחן לגופו, בבחינת – התשובה היא בגוף השאלה. ראינו זאת בערכנו פסיכואנליזה לפסיכואנליזה, בכדי למצוא את הכשל הבסיסי שלה, מהיכן הוא נובע – את הכלים לבדיקתה, אם כן, סיפקה היא עצמה. אחר-כך ראינו זאת אצל מי שסייע לנו בתחילה לנגח את הפסיכואנליזה – פופר והפילוסופיה של המדע שברשותו, המתבססת על לוגיקה – ששומשה אחר-כך בידי תומס קון, באופן המנגח את פופר עצמו. התשובה הייתה בגוף השאלה: אם כל תיאוריה מדעית חייבת להיות ברת-הפרכה, כי אז היא מופרכת בפוטנציה ולעולם אינה יכולה להיות בגדר אמת מוחלטת – כפי שאמנם מוכיח המדע בהתפתחותו. מכיוון אחר, ראינו זאת בנצרות, אשר את הכלים ליציאה נגדה מספקת היא עצמה, אם זאת על-ידי הרישול בציטוטיה, או אם בסתירות העצמיות המביכות שהיא מכילה, כמו גם באופנים נוספים, או כפי שמנוסח זאת אצלם – אין ממלכת השטן יכולה להילחם נגד עצמה, שאם תעשה כך תתמוטט – והיא אכן מתמוטטת. ולאחר מכן, ראינו זאת אצל מי שסייע בידינו נמרצות בניגוחה של הנצרות – ניטשה והפילוסופיה של הדת שברשותו, או בשם אחר בו נקרא לה – שבסוף ימיו יצא הוא עצמו כנגד עצמו וחשף את המקור הפסיכולוגי של הגותו, אך מבלי שהפך נוצרי בכך – כשם שפופר לא הפך למעריץ הפסיכואנליזה. את ההיגיון הפנימי שבדרך זו ניתן להראות בנקל מן הבחינה הלוגית, על פי מפת ההיפוכים המשורטטת פה: שהרי כל דבר המתיימר לייצר משמעות, הריהו יש, ובהיותו יש עליו להתייחס גם לעצמו, אך ההתייחסות לעצמך – פרדוקס היא! ועל כן גם מתפוגגת המשמעות שניסית לייצר. כך ניכר אף מן הבחינה הלשונית – 'לערוך פסיכואנליזה לפסיכואנליזה' – הרי המילה המופיעה פעמיים יוצרת פרדוקס, בהתייחסה לעצמה, ומקבילתו של הפרדוקס, שוות הערך לו, היא הטאוטולוגיה – חוסר המשמעות, או – המובן-מאליו. כך שלא ניתן, על פי זאת, לייצר כל משמעות בעולם זה, ועל כן מיקמנו את אלוהים – אשר איננו ממין עולם זה, אף שהוא גם כל עולם זה, וכן 'מיקומו' אינו אלא בעיננו – בנקודת האפס, נקודת האיפוס, בבחינת "קול דממה דקה" (מלכים א', יט', יב'). ואכן, זהו גם המפלט האחרון שנותר לנו ליצירת משמעות, שכן אם מן הבחינה הלוגית לא יתכן הדבר, הרי יש דבר שאינו מחויב לבחינה הלוגית – זוהי הדת, האמונה. והנה, גם בספר המורה לנו את דרך האמונה, בתנ"ך, מוצאים אנו, כפי שראינו, את סתירתו את עצמו לכל אורך הדרך, אלא שכפי שציינו – הסתירה הפנימית מבטלת את הערך הלוגי של הנאמר, אך אין האמונה והמשמעות שהיא מייצרת מחויבות לאותה לוגיקה, ניתן לומר אף – להפך! להפך – ואין הכוונה שהאמונה בגדר טירוף היא, שהרי אף על המאמין יש לעשות את הישר והטוב, על פי דרכו האנושית, אלא שאין הוא מסתמך על היגיון זה בלבד, מה גם שההיגיון עצמו אומר, כפי שראינו, כי ההגיוני הוא לבחור במה שאינו הגיוני כביכול – ובידוע שאמירה זו בגדר פרדוקס היא, אך זו הטענה המועלית פה – כי דווקא הפרדוקס מורה את הדרך אל האמת. ואכן, גם מנקודת הסתכלות שונה במעט, אם נבחן זאת נראה, כי ליצירת משמעות, שהיא יחסי משמיע-שומע, נחוץ קיום שמעבר לגבולותיך התחומים – ומחוץ לגבולות התחומים של האנושות נמצא רק האל. ישנם הטוענים לייתכנות מציאותם של חייזרים, למשל, אך זהו עדיין בתחומי האנושי לחשוב אודות מה שמחוצה לך ואילו האל הוא – או לפחות מייצג זאת – מה שהוא אף מחוץ לגבולות החשיבה והדמיון. וכאן גם ישנם הטוענים – זוהי הגישה האנתרופוסופית – כי האל נברא בצלם האדם, ואילו אנו והכתובים נטען – האדם נברא בצלם האל! אך עוד לפני התייחסותנו לנקודה זו נראה, כי קיימת גם קיימת מציאות שמחוץ לגבולות האדם עצמו – והרי זו מציאותו של זולתו, ועל כן דברנו אנו כאן על דרכי השיח בין האחד לאחר, אך אף עוד לפני זאת רצוי שנתמקד מעט באדם עצמו.

והרי זו התפצלות נוספת מהנקודה אליה הגענו קודם: אם כל יש חייב להתייחס גם לעצמו ובכך מתבטלת המשמעות שניסה לייצר בעולם – או לפחות אינה עוד כפי שראה אותה בתחילה, אם נמתן מעט את דברנו – הרי יש בטבע צורת קיום המתייחסת אף לעצמה – זהו האדם, בעל התבונה האנושית, המותר מן הבהמה ביכולתו לדבר ולחשוב בצורה מורכבת, כלומר – לחשוב גם על מחשבותיו, או כפי שמכנים זאת כמה מן החוקרים – לייצר לעצמו כלים. והאומנם כך הוא? והרי גם בבעלי-חיים ניכרת חשיבה ואף שימוש בכלים – כך אצל הבונה, למשל. כבר נוכל לומר, כי אין ההבחנה האמורה בין האדם ובעל החיים מוחלטת כל-כך. ובכל-זאת, התודעה האנושית מתייחסת לעצמה ומתמידה בכך – האם עליה, אם כך, נוכל לייצב את עולם המשמעות שלנו?

אלא שכאן נכנסת זו המכונה הבעיה הפסיכו-פיזית של האדם, והיא – היותו של האדם עשוי מחומר ורוח גם-יחד, כשהם משפיעים זה על זה. אם כך כיצד נוכל לייצב את עולמנו על מי מהם? ראינו זאת היטב אצל ניטשה, שמתוך הפילוסופיה מצא את הפסיכולוגיה, וכבר עולה השאלה – אם כן, האם נבון הוא להסתמך על התבונה? ואחר-כך מתוך הפסיכולוגיה הגענו שוב לפילוסופיה וראינו, כי איננו יכולים להסתמך אף על הדחפים הגופניים הפנימיים שלנו. ואותו ניטשה עצמו אף המחיש לנו מהו 'לבחון דבר לגופו' כאשר חלה בגופו-נפשו בסוף ימיו וכך בחן את ה-'דבר' – התבונה – על 'גופו' – האנושי והמיני – ובכך הראה גם לכולנו מופת של תבונה אנושית המתייחסת לעצמה. אך האם באמת יכולה היא לעשות זאת? האם יכול ניטשה לטייל בפסגות ההרים לבדו באין מפריע, ומעל האנושות – בחבל דק? או – האם יכול אדם לרפא את עצמו או לזהות את מחלתו? ההשתקפות המראה – נזכיר כאן – למעשה תמונה הפוכה היא נותנת. על שאלות אלה יהיה עלינו לענות בהמשך, אך תחילה – מה נעשה עם נדנדה זו שבין החומר והרוח וכיצד נייצבה? אם כך ואם כך, רואים אנו, כי מציאותו של האדם לא התגברה על הפרדוקס, אלא הכניסה אותו לתוכו של האדם פנימה. ועתה מה יעשה האדם, הרי כל פעולה בעולם תשקף את עצמו. כך גם באופנים אחרים: הטבע הפועל ומשפיע על האדם – בתוך עצמו הוא פועל וממשמע את עצמו, וכן – האדם הפועל בתוך עצמו – משפיע על הטבע! ובכל זאת – יש תשובה! – שכן המושג שמצאנו, שמגשר בין עולם הרוח ועולם החומר, הריהו הצלם – וכך עליו אף נייצב את עולם המשמעות שלנו! וכיצד זה? תחילה נראה, כי הצלם אומר, כי האדם הוא מיקרוקוסמוס ועל כן כל פרט קיים כיחידה בפני עצמה, המשקפת ומכילה את העולם כולו. אחר-כך נראה, כי כשם שאדם אחד נברא בצלם – כך גם כל אדם אחר ועל כן נכיר את מציאות הצלם שבאחר, כזו שבנו אנו. לבסוף – אף שזאת למעשה בתחילה – נראה, כי צלם זה, כשם שהוא של בני האדם, כך הוא גם של האל. ממילא ניצבת לפנינו גם מערכת תקשורתית משוכללת, המכילה בתוכה את מימד האחרות של האחר. ועל כן – מותר האדם – בצלמו!, שרק הוא המיוחס לאדם בלבד (ושממנו נגזר הדיבור). או אם נרצה, כמדרש – 'מותר האדם מן הבהמה – באין!', כלומר – ביכולתו להתחבר לנקודת האפס, שבה האלוהים, כאמור. התחברותו של האדם לעצמו, התחברותו לאחר והתחברותו לאלוהים – הם היינו-הך, מבחינה זו, העיקרית. וכך גם – כמענה לשאלה שהוזכרה – יכול האדם לרפא את עצמו, ומדוע לא? או מדויק יותר לומר – לבקש מהאל כי ירפאו – וזוהי התפילה. כך גם, כדי להשיג שינוי, או משמעות, עיקר העבודה – פנימי הוא. או אף כאן – מדויק יותר יהיה לומר – מהי עבודה זו? – זו עבודת ההתחברות אל הצלם, הקיים בך וכן בזולתך – היא זו היוצרת משמעות ועל כן גם היא זו 'הנכתבת בספר', כפי שראינו. כך גם אם נחזור לראשית דברנו – אחרי שמורידים ומנקים את כל הסרח-העודף של תיאוריות-עשויות-בידי-אדם, נותרים אנו עם התמצית המזוקקת, שהיא קיומו של האדם הנברא בצלם ולא קיומו של האדם החושב, או היצרי.

"אני חושב משמע אני קיים" – אמר דקרט. אך מיהו אני? ומהי מחשבה? ואיזו משמעות יש כאן ולמי? ולבסוף – איזה קיום יש כאן? אך טבעי והגיוני הוא שדקרט זה – שכבודו במקומו מונח – מצא את מותו כאשר שכח ללבוש סוודר, כשיצא מביתו ביום קר והצטנן – פילוסופיה אותה יודעת כל אם (לא חשבת על גופך – משמע אינך קיים – אמר לו מלאך המוות באסיפתו, או ביתר רצינות -). הייתי מתקן אמירתו זאת ל – 'אני חושב – משמע אלוהים קיים', או על פי האמור כאן – צלם האדם שבי הוא המאפשר לי לחשוב על העולם, שאני חלק בו, ועל עצמי, שחלק מהעולם הוא, מבלי שדו-קוטביות זו, המשקפת את עצמה, תמוסס את המשמעות – ועל כן הוא זה הקיים באמת. את קיומו של הצלם מוצאים אנו בדברי האל – בתנ"ך – ועל כן אין הסתירות הפנימיות שבו מפריעות לנו, אלא להפך – בכך הן מנטרלות את פעולת השכל הקר ומנכיחות את הצלם, באמצעות הצגת דילמות אנושיות, או על-ידי דיבור ישר בענייני מוסר ובאופנים נוספים. ולעניין ההשתקפות – ההוויה עצמה, כשמו של האל, ממשמעת את עצמה ללא הרף, כשהאדם נוטל חלק בה – וזוהי, בעצם, משמעותם של החיים. האם אין די בכך? הן כך יכולים הם להימשך גם לנצח, משמרים בתוכם את אותו הגורם הנעלם. אך – האם לא תגיע נקודת הסיום בשלב כל-שהוא? על כך, על כל פנים, מורה הכתוב, בדברו על יום הדין. אף הדין – בו נשפט כל פרט לגופו – ואף אנו, אגב, טוב שנאמץ כלל זה למניעת ההכללה המפספסת את הייחוד האנושי. ואף ביום זה נאמר – לפי העיקרון שבו פתחנו והוא המדובר כאן – תהיה "חרב איש ברעהו" (שמואל א, יד', כ') לכל מי אשר שקר עולמם.

הגדרה זו, 'חרב איש ברעהו', יכולה לתאר גם את המלחמות ככלל – המחזיק בחרב, אשר ידו בכל ויד כל בו. ומלחמות אלה הן תוצאה של היצרים והדחפים הטבעיים שבגוף או של צו התבונה המלאכותי,אך לא כן באיחודם במושג הצלם, שכן על התורה נאמר – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי, ג', יז'). וכך גם מתואר בחזון אחרית הימים, לאחר יום הדין – "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה, ב', ד'). וזהו רעיון 'שעבוד המלכויות', העומד בנינו ובין אחרית הימים, על פי המסורת, כפי שאני תמיד הבנתי אותו: לאו-דווקא המלכויות הפועלות בארץ, אף שבהן הדבר מתבטא, אלא בעיקר המלכויות הרעיוניות של עולם הרוח ושעבודן המתלווה. הבעיה העיקרית במיגורן הוא, שזה אשר מבצע זאת הופך מיד למלכות החדשה ושעבודה עימה – ומכירים אנו זאת יפה מאוד מן ההיסטוריה גם במלכויות הארציות. ועל כן, אין עבודה זו מונחת אלא על כתפו של האל, בדרך שבה יבחר לעשות זאת. ומכאן גם נובע העיקרון של דבר הפוסל את עצמו, שאם לא כן – ייהפך למלכות החדשה. ועל כן גם האבן השוברת את הדלת נזרקת לבסוף - ואין זו בחינת בגידה, אף שבהיסטוריה הארצית ידועים לנו מקרים מגוונים. וכך לבסוף – גם עבודה-זו בכללה צריכה לבטל עצמה כמלכות משעבדת, שאם לא כן תהיה אליל חדש – וזהו ההבדל הדק שבין האמיתי והמלאכותי. ובענייננו – על כן ראינו, כי למילה 'צלם' שתי משמעויות היפוכו – האחת 'צלם אלוהים', והשנייה 'צלם אלילי', כפי שעשויה להיהפך אף עבודת ניפוץ-האלילים זו, אם תובן באופן שגוי. או אולי נטען זאת ביתר מרץ: יבוא הטוען ויטען כך – על אף שיכול אני לנגח את שיטתך בעזרת כוחי ולא בעזרתך, אהיה נדיב דיי להשתמש בכליך-אתה ולהראות באמצעות כליך-אתה מדוע יש כשל בשיטתך זו, כי ראה-נא, בפסילתך כל דבר ודבר, אשר יודעים אנו כי יחסי הוא, לא רק שאתה מגיע לאין-מוצא, לנקודת האפס, לחוסר הקיום, אלא שאתה אף מפספס את אחדותם הבסיסית של הדברים ועל כן גם לא רואה שהדבר נבחן מבחוץ לו ולא מתוך עצמו. ועל כך אענה – יפה-יפה, אך לא טענתי, כי דרך זו היא בלבדית, אלא שהיא תמיד קיימת במקרים של כשל, וכך, למשל, הרי הצבעתי על כשלה של הפסיכואנליזה גם במבט מבחוץ, מתוך בחינת תוצאותיה בשטח, שאם לא כך לא הייתי יודע כלל שבכשל מדובר!, אלא שכמתודה לבדיקה, על מנת לנעוץ את המסמר האחרון בארונה, בחרתי להשתמש בכליה-היא, לעקרון אחדותם של הדברים, שאכן אני מסכים לכך, שכן כפי שישנו הבדל פסיכו-פיזי בעל השפעה בין הגבר והאישה, כך גם יש דמיון פסיכו-פיזי בעל השפעה בין כל בני האדם, אין ספק בכך, אך עם זאת האדם הוא גם אישיות נפרדת ועומדת בפני עצמה, ועוד – שבכל אדם ואדם יש ייחוד ועל כן הצורך בבדיקתו האישית. כך הוא ראשית הדיאלוג ועוד ניתן להמשיכו, אם בכיוון פילוסופי או ספרותי. אך רק נדגיש ונאמר, שבין כך ובין כך רק במתודה מדובר, בעוד שהדברים על הצלם שאחר-כך עומדים, כמובן, בפני עצמם.

ומהי מתודה זו, מה הגיונה? היא הראיה על דרך השלילה, כשמה שנותר לך הוא הקיום האמיתי – וראייה זו היא גם הדרך הנכונה, אני מאמין, ל 'ראיית' האל (או אותו 'גורם נעלם' שהזכרנו קודם), שכן אין השפה האנושית ערוכה לתיאורו ועל כן כל תאריו – כבר לימדונו מורנו הקדומים זאת – באים על דרך השלילה. הכלי – רק כלי הוא, אם יהיה הוא חרב או טיעון או האדם-עצמו. שאף הוא בבחינת כלי הוא. אך הצלם הוא אור, שהוא האצור בכלי ולו החשיבות – וראה בקבלה הסברם של מונחים אלה. וכשם שהכלי – מותר האדם, כביכול, כזכור – ככלי מלחמה יוצר הוא שעבוד, כך אף ככלי עבודה – כן, אף לאחר 'כתתם לאתים' – עשוי לשמש הוא ככלי שעבוד – וזאת אנו יודעים מן המחשבה המרקסיסטית, המראה, כי המחזיק ב-'אמצעי היצור' בידו השליטה ועל כן בכוחו לשעבד – זאת כאשר אין השימוש בכלים נעשה כראוי, בחלוקה הוגנת ובפיקוח. אך ראיית הכלי באור הנכון, באור האור האמור, שהוא – הקליטה הבלתי אמצעית – מפרה את השעבוד שבו ומשמרת רק את נתינת השפע שלו. כאן, כמו במלחמה – האדם אכן יוצר את העולם בצלם תבונתו או יצריו – ועל כן מגיע לשעבוד, אך כשיצור בצלמו, שהוא צלם האלוהים שבו – אז גם יגיעו השלום והחופש, יגיע קץ שעבוד המלכויות. זהו שעבוד המלכויות שכנגדו יצא הפוסט-מודרניזם, הנלחם בכל עריצות – שפרויקט התבונה הוא רק אחד מהן, בצייתו לחשיבת הקטגוריות הבינאריות הסטטית והמכאנית – ולכן גם רב השימוש בכתבי קון במחשבה זו, שכן הוא זה המאיר את תהליך החלפת המלכויות – אך התמדת השעבוד. ועל כן גם אין מסקנתו של הפוסט-מודרניזם כמסקנה הניהיליסטית כי 'אין אמת' כלל, אלא שזהו הביטוי שקיבל הוא בפועל, אלא מוביל הוא בקו ישר אל אותו גורם שהעלנו כאן: העובדות הקיימות – שהן צלם האדם – שהיא מציאות האל שבו ובעולם. ומול עולם הציד של עשו נמצא יעקב 'יושב האהלים', שמבנה ארעי הם. וכן מול כל ההיכלות המפוארים, חזון אחרית הימים מדבר על הקמת סוכת דוד הנופלת, שמבנה ארעי היא ומהווה ניגוד לכל קביעות עריצה, ודי לנו בכך.

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2013-02-06.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0101_43