ביאור:נצח ישראל מח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בפרק זה המהר"ל מוסיף לחזק את טענתו שהגאולה העתידה תהיה נצחית.

המהר"ל טוען טענה לוגית: כל שלמות של דבר הוא בסוף הוייתו, כאשר הוא בשל ומוכן לכך, ולכן הגאולה שתהיה באחרית הימים, צריכה להיות שלימה ונצחית, מבלי שתהיה אחריה גלות נוספת.

לגאולה קשור עניין השירה, מפני שהשירה מבטאת את שלמותו של האדם ששר, בניגוד למי שאבל שהוא נאלם דום. עם זאת, הוא מבדיל בין שיר לבין שירה. בעוד שהגאולות הראשונות היו בלשון נקבה, מפני שלא הייתה להן מעלה רוחנית ונבדלת, הגאולה העתידה היא בלשון זכר, שמרמז על חוזק ועל כך שאין השתנות וביטול לה, שכן על פי תפיסתו לאישה מעלת החומר ולגבר מעלת הצורה.

עוד הוא מביא מדרש שמנסה לפענח את הפסוק "אנכי אנכי הוא מנחמכם". והוא מפרש כי המילה "אנכי" מורה על העצמיות של הדבר בניגוד ל"אני" שבא להבדיל מ"אתה", אבל לא מורה על העצמיות של הדבר. ולכן כאשר ה' נותן תורה לישראל הוא פותח במילה "אנכי", שהתורה נובעת מעצמיותו. ולכן לעתיד לבוא הגאולה שתנבע מעצמיותו של הבורא, שממנו נברא הכל, והיא תבוא בכפליים, היא גאולה שמתהווה מהמקום העילאי ביותר ולכן והכל כלול בה, והיא שלימה ומליאה, ללא כל חיסרון.