ביאור:מקרה המבחן של שאול - בראי הפסיכולוגיה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
קורותיו של שאול המלך מגוללות בספר שמואל א ומתוכן נראה:
לשאול היו נתוני פתיחה טובים מאוד:
שמואל א ט: ב וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם.
והוא אף התנבא, אם כי כבר כאן ניתן לזהות סדק מסוים בהתייחסות אליו ואל טיב נבואתו:
י: י וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה, וְהִנֵּה חֶבֶל-נְבִאִים לִקְרָאתוֹ; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם. יא וַיְהִי, כָּל-יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה עִם-נְבִאִים נִבָּא: וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים. יב וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר, וּמִי אֲבִיהֶם; עַל-כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים.
(הביטוי חוזר גם מאוחר יותר: יט: כג וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל-נוית (נָיוֹת) בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא, עַד-בֹּאוֹ, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה. כד וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם ).
אך לאחר שלא המתין לשמואל ולא השמיד את עמלק התמונה השתנתה:
טז: יד וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה.
לזאת כבר יש להעיר: בספר "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 49, נאמר באופן כללי:
"בקרב העברים הקדמונים, לדוגמה, נחשבו דיבוקים כאלה לביטוי זעמו של אלוהים ועונשיו. בתנ"ך מצוטטים דבריו של משה: "יככה יי בשגעון" (דברים כח: 28). נראה כי עונש זה התפרש כהסרת ההגנה שהאל מעניק, והפקרת האדם לכוחות הרשע. במקרים כאלה נעשה כל מאמץ לפטור את האדם מעונשה של הרוח הרעה.
"לפי המסופר ב"ברית החדשה", הצליח ישו לרפא אדם אשר "רוח טמאה ביעתה אותו" על ידי העברת הרוחות הטמאות אל עדר חזירים, "והרוחות הטמאות האלה יצאו ותבואנה אל תוך החזירים וישטוף כל העדר במורד אל תוך הים" (מרקוס ה: 1-13)".
והנה בפסוקים הבאים מתואר המרפא לאותה רוח רעה:
טו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. טז יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ--יְבַקְשׁוּ, אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה, בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה--וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ. יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-עֲבָדָיו: רְאוּ-נָא לִי, אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם, אֵלָי. יח וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וַיהוָה, עִמּוֹ. יט וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, אֶל-יִשָׁי; וַיֹּאמֶר, שִׁלְחָה אֵלַי אֶת-דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן. כ וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם, וְנֹאד יַיִן, וּגְדִי עִזִּים, אֶחָד; וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ, אֶל-שָׁאוּל. כא וַיָּבֹא דָוִד אֶל-שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו; וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי-לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים. כב וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל, אֶל-יִשַׁי לֵאמֹר: יַעֲמָד-נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי-מָצָא חֵן בְּעֵינָי. כג וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
על פניו נראה ששאול לקה בדיכאון, שתרופה ידועה לו היא שמיעת מוסיקה.
בדף המתאר תרפיית-מוסיקה, למשל, נאמר: "לדברי חוקרי Center for Music Therapy - New York University ארה"ב, מגיב מוח האדם למוסיקה בכך שהוא מביא את תשומת הלב לשלמות ומסדיר תפקודים גופניים. המוסיקה מסיחה את הדעת מכאבים, משפרת מצב רוח ומחייה זכרונות ישנים".
http://www.gamnon.net/AG-NewHerbal/Glossary/H-Music.htm
ואולם, באותה התמונה מתחילה גם הקנאה הרצחנית שלו:
יח: ו וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ--בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים. ז וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. ח וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה. ט וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה. י וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל-שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ-הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ, כְּיוֹם בְּיוֹם; וְהַחֲנִית, בְּיַד-שָׁאוּל. יא וַיָּטֶל שָׁאוּל, אֶת-הַחֲנִית, וַיֹּאמֶר, אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר; וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו, פַּעֲמָיִם. יב וַיִּרָא שָׁאוּל, מִלִּפְנֵי דָוִד: כִּי-הָיָה יְהוָה עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר. יג וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר-אָלֶף; וַיֵּצֵא וַיָּבֹא, לִפְנֵי הָעָם [...] כט וַיֹּאסֶף שָׁאוּל, לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד--עוֹד; וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת-דָּוִד, כָּל-הַיָּמִים.
קנאה זו המשיכה אחר-כך באין-ספור מרדפים אחר דוד. גם כשהיה ברור – פעמיים - שדוד יכול היה להרגו ולא עשה זאת, המשיך שאול לרדוף אחריו בצורה לא הגיונית, ששיאה בא בהאשמת כהני נוב בקשירת קשר נגדו ובהריגתם:
כב: ו וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל--כִּי נוֹדַע דָּוִד, וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ; וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת-הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל-עֲבָדָיו, נִצָּבִים עָלָיו. ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו, שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי יְמִינִי: גַּם-לְכֻלְּכֶם, יִתֵּן בֶּן-יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים--לְכֻלְּכֶם יָשִׂים, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. ח כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין-גֹּלֶה אֶת-אָזְנִי בִּכְרָת-בְּנִי עִם-בֶּן-יִשַׁי, וְאֵין-חֹלֶה מִכֶּם עָלַי, וְגֹלֶה אֶת-אָזְנִי: כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת-עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה.[...] יב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע-נָא בֶּן-אֲחִיטוּב; וַיֹּאמֶר, הִנְנִי אֲדֹנִי. יג וַיֹּאמֶר אֵלָו, שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, אַתָּה וּבֶן-יִשָׁי--בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה. [...] יז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה, כִּי גַם-יָדָם עִם-דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי-בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת-אזנו (אָזְנִי);
כאן תיאור ברור של פרנויה.
בספר שלעיל בעמ' 492 מתוארת "הפרעת אישיות פרנואידית":
"בני אדם בעלי הפרעת אישיות פרנואידית מראים תמיד חשדנות וחוסר אמון כלפי אחרים. הם נוטים לראות את עצמם כחפים מכל אשמה, ותחת זאת מאשימים את זולתם בשגיאותיהם ובכשלונותיהם שלהם – אפילו עד כדי ייחוס מניעים מרושעים לאחרים. בני אדם אלה מצפים דרך קבע לתככים ולמזימות, מחפשים רמזים לאימות ציפיותיהם, ומתעלמים מכל ראיה הסותרת אותן. לעתים קרובות הם טרודים בהטלת ספק בנאמנותם של חברים, מה שמביא אותם להירתע ממתן אמון באחרים. הם עשויים גם להיות רגישים מדי, כפי שמשתמע מנטייתם למצוא משמעויות מאיימות בהערות תמימות. כמו כן, הם בדרך-כלל נוטרים טינה ומסרבים לסלוח על מה שנתפס בעיניהם כעלבונות וכפגיעה בכבודם. חשוב לזכור כי בעלי אישיות פרנואידית אינם פסיכוטיים בדרך כלל, כלומר רוב הזמן יש להם קשר ברור עם המציאות, אף שהם עלולים להתנסות בתסמינים פסיכוטיים חולפים... כמה מתסמיני הפרעת האישיות הפרנואידית זהים לתסמיני הסכיזופרניה הפרנואידית... ואולם לסכיזופרנים פרנואידיים יש בעיות נוספות, ובהן נתק מתמשך יותר מן המציאות וחוסר ארגון קוגניטיבי והתנהגותי קיצוני, כגון הרהורי-שווא והזיות".
אם כך, נראה ששאול לקה בשתי מחלות: דיכאון ופרנויה. הייתכן שיש קשר ביניהן? נראה שכן והדבר קרוי "תחלואה נלווית", כפי שמפורט בספר האמור בעמ' 20:
"... תופעת "התחלואה הנלווית (comorbidity), דהיינו מקרים שבהם שתי הפרעות או יותר, שהן נפרדות כביכול, מופיעות יחד דרך קבע אצל אותו אדם... נמצא כי הפרעות חרדה ודכאון, למשל, מופיעות לעתים קרובות כתחלואות נלוות. למעשה, בשנים האחרונות צומחת ספרות מחקר ענפה בלא תקדים העוסקת ב"גילוי" קשרים חדשים של "תחלואה נלווית" בין הפרעות האמורות להיות מובחנות זו מזו, והדבר מלמד שהבעיה אכן קיימת".
סכיזופרניה פרנואידית, לעומת זאת, הרבה פעמים באה עם מחשבות גדלות (ראה כרך ב', עמ' 705). אך נראה שבזה לא לקה שאול – למרות קנאתו בשירת הנשים על דוד, לעיל – שהרי שמואל מעיד עליו אחרת (אמנם זה נאמר בשלב מוקדם של הסיפור, אך לא סופר לנו מאוחר יותר אחרת):
טו: יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל.
ראה:
קרסון, רוברט, ובוצ'ר, ג'יימס, ומינקה, סוזן, "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים", כרכים א-ב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2001.
השווה: במקום אחר בחנתי את שאול על רקע "הפואטיקה" של אריסטו, ושם כתבתי:
פרק יג' [אצל אריסטו], אם כך, טוען, שהגיבור צריך להיות מצליח, אם כי לא מושלם, והוא הטוב מאיתנו המוזכר בפרק ב'. טובו זה מחדד את הטרגיות שבדמותו, שכן היינו מצפים ממנו להצליח היכן שנכשל.
והנה בתנ"ך, מתאימה לתיאור זה בדיוק היא דמותו של שאול המלך, שהיה 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם', כנזכר בפסוק למעלה, אך סופו היה מאכזב וטרגי ביותר, עד ששמואל לא חדל מלהתאבל עליו.
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a09_3.html
תגובות
[עריכה]מחלת הסוכר של שאול המלך (קטעים מתוך שלושה מאמרים), בית מקרא:
שלושת המאמרים הבאים מביאים תיאוריה והפרכתה: מה הייתה ה"רוח הרעה" ששרתה על שאול. בן נחום טוען שאיתר את המחלה - והדברים נראים משכנעים. שאול הון מפריך את ההוכחות. דוד לוינשטין מקבלן באופן חלקי.
מה זה היה לבן קיש / יונתן בן-נחום
תמצית: המחבר מנסה לברר מתוך הפסוקים, מהי מחלתו של שאול המלך. תפיסתו היא שהמדובר באי ספיקת סוכר בדם-סוג של סוכרת- היכולה להסביר את רוחו הרעה של שאול, את צפחת המים ואת הסיבה לנסיונותיו של שאול לרצוח את דוד בחניתו.
ואומר: " במצב של מתיחות נפשית (Stress בלע"ז) מפרישה ההיפופיזה את הורמון הגדילה, והוא - בין יתר פעולותיו - מעכב את קליטת הסוכר מן הדם ע"י תאי הגוף, ואלו התוצאות: א. אחוז הסוכר בדם עולה מעל לנורמאלי, מה שקרוי - היפרגליקמיה. התוצאה: צימאון, יובש העור, תשישות, עייפות, דיכאון קשה - מה שקרוי בתנ"ך: רוח רעה...".
"מחלתו" של שאול / שאול הון
תמצית: במאמר זה שולל המחבר את הטענה שמחלתו של שאול המלך הייתה סוכרת. לטענתו, מעמסת המלכות היא שהשפיעה על שאול והכריעה אותו.
ואומר: " קיצורו של דבר, מסקנותיו של יונתן בן נחום תלויות על בלימה ואין להן על מה לסמוך. הרוח הרעה אשר ביעתה את שאול אין לה דבר עם רמת הסוכר, שמבקש בן נחום לתלות בשאול. סביר יותר להניח שהמעמסה הקשה שהכבידה על שאול היא שהכריעתהו."
הערות ביחס לדמותו של שאול / דוד לוינשטיין
תמצית: המחבר דן בבעיות המתודולוגיות שבמאמרים של שני קודמיו בן-נחום והון.
ואומר: " חטא בן נחום חטא אחד, שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. אני מביא כאן בשלמות הערה מס' 254 בספר של א. ברטל ז"ל מלכות שאול, המלך הראשון בישראל, בעמ' 206 שבספרו:
"אורבך שהיה רופא, איבחן אצל שאול סימפטומים של מחלת הפאראנויה. ומאחר שמחלה זו מתפתחת אצל גברים בגיל מסוים, ניסה להסיק מכך מסקנות כרונולוגיות על מלכות שאול. אך ספק רב אם ניתן ללמוד ממבנהו הנפשי של גבר מודרני, על זה של בן התקופה המקראית. סוג'ין סבור כי סבל מנוירוזה שהתבטאה בדפרסיות קשות ובעקבותיהן בהעדר בטחון עצמי. לדעת סיסטר, היה שאול מלנכולי. בירם חושב ששאול לא היה חולה ממש, אלא שלעת זקנה התערער שווי משקלו הנפשי. הבאנו לעיל, הע' 117, דעת גרסמן ובירם הטוענים, כי ניתן להבחין בפרשת התנבאותו בראשית דרכו, בסימפטומים ראשונים של השינויים המנטליים שעתידים להעכיר את רוחו באחריו ימיו"."
מאמרי אם כך משלב בין שתי הגישות שהוזכרו: פרנויה ודפרסיה או מלנכוליה וטוען כי מדובר בתחלואה נלווית.
- -- hagai hoffer, 2013-01-11 14:46:07
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2013-01-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t08a16_2