ביאור:מעמד האיש ומעמד האישה בעם שנבחר להיות סגולה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ"

"וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה"

"מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"...

(דברים יד' 2)

כלומר, "עַם קָדוֹשׁ" - רק אלהים קובע ולא אתה...

"וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" - זו בחירה "לִהְיוֹת" בעתיד רחוק...

"מִכֹּל הָעַמִּים" - אולם, אתה שואף להיות כמוהם "ככל הגויים"...

משקלו של זרע הזכר אינו נמדד בגודלו ולא בטווח זמן זריעתו, אלא, רק ביכולתו להפרות ביצית ברחם האישה כדי ליצור הריון וממנו לקיים את הנצח...

ליוסף בן-יעקב, הייתה אישה מצרית ושמה "אסנת בת-פוטי פרע כהן אן": (בראשית מא' 45) והיא שהולידה את בניו מנשה ואפרים - והם היו בעלי זכויות שוות כבני יעקב בעת חלוקת ארץ כנען לשבטי ישראל...

אסנת לא נדרשה לעבור תהליך של גיור. לא רק בגלל חוקי ההלכה אשר עדיין לא נכתבו, אלא, ברור היה וללא כל ספק כי בניו של יוסף נולדו מזרעו וכל אחד מהם לחוד הוא ישראלי ושניהם יחדיו הם ישראלים...

לפני יציאת מצרים, היו מבנות זרע ישראל אשר נישאו לזכרים בני זרע מצרי. מעמד הנולד במקרה שכזה, נקבע מזכויות אמו הישראלית והוא נקרא = "בן הישראלית": (ויקרא כד' 10) בנוסף על-שם אביו המצרי...

המכנה המשותף שנוצר במעמד הגדול של מתן תורה בהר סיני, לא הפך את בן זרע האב המצרי להיות ישראלי...

יתרה מכך, כאשר במחנה פרצה קטטה, בין אותו זכר בן הישראלית לבין הישראלי שהיה בנו של זכר מזרע ישראל. קילל בנם של הישראלית והזכר המצרי, את שם אלהים "ויקב בן-האשה הישראלית את-השם": (ויקרא כד' 11)...

כלומר, בן הישראלית והמצרי, ראה כטוב את מעמדו כבנו של מצרי ולא חשב כי עונשו כמקלל השם יהיה מוות ברגימה - לכן, וודאי שלא היה מגויר...

חוק הגיור האמיתי "דור שלישי יבא להם בקהל יהוה": (דברים כג' 9), קבע כי על זכר כמו בן הישראלית להתחתן עם ישראלית ורק בנו שגם הוא חייב היה להתחתן עם ישראלית יכול היה להוליד ישראלי...

כמו-כן תהליך גיור זה למען יקרא הנולד בדור השלישי ישראלי מאפשר לגייר רק זכרים מזרע מצרי או אדומי...

לפי-כך, מעמד זרע הזכר אשר הוליד בדור ראשון - ישראלי - ברחם של אישה כל שהיא, משופר היה לעומת מעמדה של האישה אשר הולידה מזרע מצרי בדור הראשון - זכר שהוא בן ישראלית...

כאמור, לא בדור שני אלא רק לדור שלישי בהמשך שכזה נולד הישראלי...

יש הקבלה בין רחם האישה לבין אדמה ולכן ניתנה ארץ כנען בשבועה לזרע "הארץ אשר נשבע יהוה לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם": (דברים א' 8)...

אך כדי למנוע אבדן לאומי חל איסור על חיתון בני ישראל עם בנות עם זר "ולא תתחתן בם": (דברים ז' 3). למרות, שבמעמד זרע הישראלים המתחתנים נשמר השם...

איסור זה בא למנוע סיכון של אבדן לאומי בהשפעתן של האמהות הזרות, אשר תאלצנה את הבנים לעבוד "אל זר"...

איסור מיוחד חל על חיתון של בת ישראל, עם עמוני או מואבי = "לא-יבא עמוני ומואבי בקהל יהוה גם דור עשירי לא-יבא להם": (דברים כג' 4)...

יחד עם זאת, בעת מסע הנקמה במדיינים אשר חיו במואב ניתנת רשות לחיתון בתנאי "וכל הטף בנשים אשר לא-ידעו משכב זכר החיו לכם": (במדבר לא' 18). כלומר, מותר לקחת נשים מואביות ועמוניות אלא שהן חייבות להיות צעירות בתולות. ברור כי בחיתון שכזה זרע ישראל נשמר והסיכון באבדן לאומי מתבטל...

לכן, יכולה הייתה רות המואביה ללדת בן זכר "כרחל וכלאה": (מגילת רות ד' 11) ולהיות אמו של עובד-אבי-ישי-אבי-דוד וממנה באמת נבנה בית ישראל...

אם הדת היהודית נכנסה לתחרות בין-לאומית כדי להגדיל את אוכלוסייתה בעזרת טקס חוק הגיור. הרי עוסקת היא בכפייה כמו כל הגויים...

יחד עם זאת, הלא באסלם שולטת כפיה פונדומנטלית והפלשתינים שהם זרע אברהם ויצחק, שומעים היום כי בארץ-ישראל שואלים מי-הוא יהודי?

מתבקשת לכן החובה למצוא מכנה משותף והבנה בזרע יעקב, ליישב הדורים. כדי לממש את זכותה ההיסטורית הנצחית הגדולה של "שארית הפליטה" היהודית כאשר על הפרק האקטואלי עומדת היא לפני השמדה מובטחת של אחמדי-נג'אד - להתגבר ולהצליח לבנות שלום בארץ - מכוח החוק לשוויון "ואהבת לו כמוך": (ויקרא יט' 34)...

מקורות

על-פי מאמר של רמי ניר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-12-06.

תגובות

מאת:

מאת: רמי ניר

להלן קטע מקובץ "אידיליה במגילת רות":

[הַבָּאִים]=[4]=[נֶצַח] מוכיחים כתעודה, כי מעמדו של זרע האב קובע את השייכות אל "נֵצַח יִשְׂרָאֵל" ומכל אישה, גם אם היא "מֹאֲבִיָּה". לכן, "שְׁלֹמֹה" ככותב המגילה אינו מטיל ספק בזכותם של "בֹּעַז וְרוּת הַמֹּאֲבִיָּה" לקבל ברכה = "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה: (רות ד' 11).

מעמדה של "רוּת" חופף בברכה זו למעמד "נְשׁוֹת יַעֲקֹב" והלא "יַעֲקֹב" נשא את "לֵאָה" כאשר היה בֶּן 78 שָׁנָה. לכן בא ההמשך לברכה = "וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם": (רות ד' 11) = וכדי למנוע כל ספק לגבי מעמדה של "רוּת" באה הברכה = "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה--מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת": (רות ד' 12) והגימטריה [זְמָן]=[7]=[זֶרַע]=[שֵׁם] - מוכיחה את קיומו של הנצח.

"רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" בנאמנותה למשפחת "אֱלִימֶלֶךְ", ראויה הייתה לגואל [יָבָם]. ובכך, מהווה היא דוגמא היסטורית למעמדה של האישה בבניין התא המשפחתי. ואמנם, נקבע גורלה של "רוּת" כאישה אשר [נִצְחָה] = [דָּמָה] שלה נקלט מאהבתה, בזרע [נֵצַח יִשְׂרָאֵל]=[צֶדֶק]=[5].

דעת ההלכה היהודית מחויבת לקיום טקס הגיור של "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" מעצם החשש שמא יתקבל כי - [מי הוא מואבי] = [בן האישה] = [שהוא עובד אבי ישי "אָבִי דָּוִד"] ואז תפארת "בֵּית דָּוִד" תהיה מוטלת בספק. לכן דמותה של הגיורת הקלאסית היא "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה". את השינויים שהתקבלו במשך השנים בחוק הגיור, עפ"י תורת ההלכה, יש לראות כמוצדקים ולו כדי להסיר חשש מלבם של המדקדקים. אולם, "זֶרַע הַבָּאִים" המתקיים "בְּנֵצַח יִשְׂרָאֵל" ויתקיים מדור לדור עד עולמי עולמים בעם היהודי, אינו נשמר מפני התבוללות רק בזכות חוקי תורת ההלכה. למעשה ללא נאמנותה של האישה לגורל שם משפחת בעלה אין כל וודאות כי אכן תישא היא ברחמה את זרעו.

לכן, דבקותה של "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה" במשפחת בעלה, מחזקת "אֱמוּנָה" וראויה היא להזדהות בין נשים בישראל. חוקת ההלכה העבירה את מוצאו הלאומי של היהודי, מזרעו של הבעל, אל מוצא רחמה של האישה. חוק זה מחזק את ההנחה כי קשר האמת עם הנצח אינו מתחיל אלא "בתחיית המתים". אמונה זו שמקורה במצרים ובבל ואין מקומה בתורת מֹשֶׁה, מצאה לה מקום בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת הגלות ועצמת המחויבות כלפיה אינה מאפשרת לתורת ההלכה לפסוק תשובה ברורה לשאלה: מִי-הוּא יְהוּדִי?

דווקא "יוֹסֵף", אשר לו זכות לקיום "נֵצַח יִשְׂרָאֵל", לא הביע כל צורך לבצע גיור של אשתו המצרית = "אָסְנַת": (בראשית מא' 45). כלומר, מטרת "יוֹסֵף" לא הייתה לשמר את הנצח מתוך אמונה בתחיית המתים. הוא, למרות שחנט את "יַעֲקֹב" אביו וקבר אותו בנוהל וטקס מצרי קדום במערת המכפלה, ידע אֶת הָאֱמֶת: המתים לא יקומו לתחייה. ואכן חיי משך רצף [הַבָּאִים]=[נֶצַח] נברא עם [רוּחַ]=[זְמָן]=[7]=[זֶרַע]=[שֵׁם].

מאת: רמי ניר

גם ישעיה בנבואתו האחרונה (סו' 22) מתעד את הנצח:

"כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם"...

בכך מוכיח ישעיה כי אמנם [זמן]=[רוח]=[7]=[זרע]=[שם]

ולכן [הבאים]=[4]=[נצח]

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/msr_2xvra_1