ביאור:מטות-מסעי - התחברות היא המפתח לניצחון
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בס"ד כ"ו תמוז התשס"ו
מטות-מסעי - התחברות היא המפתח לניצחון
[עריכה]מבוא:
[עריכה]פרשיות מטות ומסעי המסיימות את ספר במדבר, כתובות בתורה צמודות זו לזו, ובדרך כלל נקראות פרשיות אלה במחובר. הפטרת הפרשיות כשהן מחוברות היא: "שמעו דבר ה'". הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה שבשתי הפרשיות הענין המשותף המרכזי הוא: נושא ההתחברויות שבין עם ישראל לה', למנהיגיו, לתורה ולארץ ישראל. התורה מלמדת כי החיבור בין ישראל לקב"ה הוא מקור עוצמתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל, לפיכך החיבור בין עם ישראל לקב"ה מעוצב בצורת פרמידה קדושה ויציבה. התחברות זו, היא המפתח לנצחותיו של כלל עם ישראל במלחמותיו. החיבור של עם ישראל לארץ ישראל באמצעות התורה מקנה לישראל את הבטחון המוחשי, בהבטחות ה' לאבותינו לעתידו הטוב של עם ישראל. כפי שנלמד מן החיבור שבין פרשיות מטות ומסעי, כמבואר להלן:
א. התרת נדרים - התחברות ישראל לקב"ה היא בצורת פרמידה.
ב. מלחמת מדין – נצחון ללא נפגעים עקב ההתחברות לקב"ה.
ג. הבטחת בני גד ובני ראובן – התחברות בין כלל שבטי ישראל היא מקור עוצמתו של העם.
ד. מ"ב מסעות ישראל במדבר – ההתחברות לתורה מקשרת בין העברו והעתידו של ישראל.
ה. גבולות הארץ – התחברות עם ישראל לארץ ישראל באמצעות מצוות התורה.
ו. הפטרת "שמעו דבר ה'" – התוצאות ההרסניות של ההתנתקות.
ז. בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – טעות המנהיגות בראית הנולד גרמה לחורבן הבית.
התרת נדרים:
[עריכה]בפתיחת פרשת מטות משה רע"ה מורה לנשיאי שבטי ישראל, את פרשת נדרים כפי שציוה ה'. שנאמר: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' (במדבר, ל', ב'). הרש"י מסביר מדוע התורה מדגישה את העובדה שמשה אמר את פרשת נדרים לראשי המטות: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן? תלמוד לומר: (שמות לד) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות" (ב"ב קכ). הגמ' מבארת את הסדר שלפיו לימד משה את התורה לכלל ישראל: "אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל (רש"י-שמות, ל"ד, ל"ב). תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן...נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים. נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן, שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה" (עירובין נד:). העולה מכאן הוא שעם ישראל מתחבר דרך התורה לקב"ה. ההתחברות לקב"ה היא בצורת פירמידה יציבה. בראש הפירמידה נמצא משה רע"ה המנהיג הרוחני, מתחתיו הכהן הגדול, מתחתיו הכהנים, מתחתיהם הזקנים או נשיאי השבטים, ובבסיס הרחב נמצאים כלל עם ישראל. אך למרות שכלל עם ישראל נמצאים כביכול בתחתית הפירמידה, בסופו של דבר כולם מקבלים את דבר ה' והקדושה, באותה הכמות. שנאמר: "נמצא ביד הכל ארבעה". בפרשת נדרים התורה באה לחדש כי למרות השיוויון בקדושה של כלל עם ישראל, ישראל נדרשים לחלוק כבוד לנמצאים מעליהם בדרגה, כלשון הרש"י: "חלק כבוד לנשיאים". יתרה מזאת, התורה מלמדת ש"יחיד מומחה" שווה יותר משלשה הדיוטות. ללמדנו שהכבוד ניתן לבעל האחריות הגדולה יותר. לפיכך קביעת המעמדות בחברה הישראלית מבוססת על גודל האחריות הנדרשת מבעלי השררה, הקשר בין חוליות השרשרת המרכיבות את החברה הישראלית, מחזקות את החיבור הישיר בין ישראל לקב"ה, ומקנה לעם ישראל את עוצמתו הרוחנית והגשמית. וכן מצאנו שמשה רע"ה שלח את פנחס עם הארון והציץ של אביו אלעזר הכהן הגדול כדי להלחם כנגד מדין, משום "שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר? אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור יגמור (רש"י, במדבר, ל"א, ו'). דהיינו, מעמדו של פינחס בקדושה היה שקול כנגד כלל ישראל, ובזכות מצות הקנאות לה' זכה לגדולה אף מעל אביו שכיהן בכהונה גדולה.
מלחמת מדין:
[עריכה]בסמוך לפרשת נדרים מתארת התורה את המלחמה כנגד מדין. שנאמר: וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין (במדבר, ל"א, ג'). כלומר, המלחמה כנגד מדין לא היתה לצורך כיבוש שטחים, או מפאת סכנה קיומית, אלא נקמה בעם שביקש להחטיא את ישראל. לפיכך התורה הגדירה את מטרת המלחמה במדין: "לתת נקמת ה' במדין". ואונקלוס תרגם: "דין עמיה דה' במדין", וכן פירש הרש"י: "העומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". כלומר, התורה קובעת כי נקמת ישראל היא גם נקמת ה', וזאת בגלל החיבור בין ישראל לקב"ה. לפיכך התורה מציינת כי הגיוס למלחמה כנגד מדין מחייב בחירת "אנשים צדיקים" (רש"י), משום שמלחמת מדין היא נקמת ה'. תוצאת החיבור בין הלוחמים הצדיקים לקב"ה, הניבה נצחון צבאי על העם המדיני, ללא כל חסרון מצד ישראל. שנאמר: "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר, ל"א, מ"ט). לאחר הנצחון התורה מתארת שגם צדיקות הלוחמים לא נפגמה. שנאמר: "ויבאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה". כלומר, הלוחמים אשר פעלו כשליחים של כלל ישראל, חזרו להתחברותם המקורית עם הכלל. וכן מצאנו שהשלל חולק חציו ללוחמים, חציו לכלל העם, אחוז מחמישים לכהנים, ואחוז מחמישים ללויים. דהיינו, שלל המלחמה חולק בין כל חוליות השרשרת המרכיבות את החברה הישראלית, כולל תרומה לכהנים והלויים המיצגים את החיבור לקב"ה.
הבטחת בני גד ובני ראובן:
[עריכה]בהמשך פרשת מטות מתארת התורה את בקשתם של בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן, במקומות המרעה אשר נכבשו מידי סיחון ועוג. בתחילה משה לא ראה בעין יפה את בקשתם של בני גד וראובן, משום שמשה סבר כי בקשתם תגרום לניתוק החיבור בין השבטים. שהרי ארץ ישראל נקנית ביסורים (ברכות, ה.), וכשבני גד וראובן אמרו למשה: "אל תעבירנו את הירדן", חשש משה שהם לא רוצים לקבל עליהם יסורים כאחיהם. לפיכך אמר להם משה: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? כלומר, משה חשש שאם בני גד ובני ראובן לא יתיסרו יחד עם אחיהם בכיבוש הארץ, הדבר יגרום לפירוד בעם ישראל. משום שמהות החיבור הוא שיהא האחד מצטער בצרתו של חברו. בני ראובן וגד הסבירו למשה שלא היתה כוונתם להתנתק, אלא שבכוונתם לחבור ולהלחם עם כלל ישראל עד לסיום כיבוש הארץ. לפיכך הסכים משה להענות לבקשת בני גד וראובן, בתנאי שילחמו עם יתר שבטי ישראל ויכבשו את כל הארץ, "ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' (במדבר, ל"ב, כ"ב). דהיינו, בתנאי שתהיו מחוברים לכלל עם ישראל במלחמותיו. בני גד וראובן קבלו עליהם את תנאו של משה, ואף הוסיפו לתנאו של משה, והבטיחו למשה רע"ה כי לא זו בלבד שילחמו בראש צבאות ישראל עד לכיבוש ארץ ישראל, אלא אף ימתינו עד לחלוקת הארץ. דהיינו, בנוסף להתחברות לעם ישראל הבטיחו בני גד וראובן להיות מחוברים גם לארץ ישראל. משה רע"ה קיבל את הבטחת בני גד ובני ראובן והפך אותה לחלק מן התנאי המקורי שלו. שנאמר: "והיצא מפיכם תעשו, לגבוה. שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק. שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו וכן עשו" (במדבר, ל"ב, כ"ד). כלומר, בני גד וראובן הדגישו בתוספת התנאי שקבלו עליהם, שאין הם נלחמים רק למען רכושם, אלא מלחמתם היא למען גאולת הארץ והנחלתה לכלל שבטי ישראל. בכך הוכיחו בני גד וראובן למשה רע"ה, כי התחברותם לכלל עם ישראל היא בראש מעייניהם, תוך כדי השארת משפחותיהם ורכושם מאחור. משום שבני ראובן וגד ידעו כי עוצמתו של עם ישראל תלויה בחיבור חוליות שרשרת השבטים, אשר הוא תנאי לקיומם בבטחון של כלל ישראל. וכן מובא במדרש: "מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם. שנאמר, והיה לך ה' לאור עולם (ישע' ס', י"ט). אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. שנאמר, חיים כלכם היום (דברים, ד', ד'). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין, עד שיהיו כולן אגודה אחת. שנאמר, בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו' (ירמיה, נ', ד'). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה (תנחומא, נצבים, סימן א).
מ"ב מסעות:
[עריכה]בתחילת פרשת מסעי מתארת התורה את מ"ב מסעות ישראל מדבר. הרמב"ם מסביר את הטעם שהתורה פירטה את מ"ב מסעות ישראל: "הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה (כי העדים הרואים אינם, ומראייה עברנו לעדות המסורת, לשמיעה) ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות, מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה" (מורה נבוכים, ג', נ'). וכן נאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר...להטיבך באחריתך" (דברים, ח', י"ד-ט"ז). כלומר, מטרת התורה בפירוט מ"ב המסעות במדבר, נועדה לחיזוק אמונתם של הדורות הבאים ביכולותיו של הקב"ה לעתיד לבא. דהיינו, ההתחברות של עם ישראל לתורה, מהווה חוליה מרכזית בשרשרת המקשרת, בין עם ישראל לבין עברו ועתידו, ובין עם ישראל לקב"ה.
גבולות הארץ:
[עריכה]בהמשך פרשת מסעי משרטטת תורה במדויק את גבולותיה של ארץ ישראל. שנאמר: צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלותיה (במדבר, ל"ד, ב'). הרש"י מפרש: "זאת הארץ אשר תפול לכם וגו', לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות. תפול לכם... ומ"א אומר: ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות מן השמים וכפתן לפני משה. אמר לו: ראה אין בהם עוד כח". כלומר, מטרת התורה בתיאורה המורחב והמדוייק את גבולות ארץ ישראל, נועדה לצורך הגדרת המקום שבו ישראל מחוייבים לקיים את המצוות התלויות בארץ. דהיינו, לחבר באופן מוחשי, את עם ישראל לארץ ישראל, באמצעות תורת ישראל. וכן מצאנו שהתורה מכנה את ארץ ישראל "ארץ כנען", עד אשר ישראל יכבשו את הארץ, ויתחברו אליה באמצעות קיום מצוות התורה. שנאמר: "אשר תפול לכם בנחלה". דהיינו, לאחר שה' יפיל את כוחות הטומאה והרשע של עמי כנען, תתרומם הארץ להיות ארץ קודש לעם ישראל, אשר יקדשוה להם לנחלת עולם.
הפטרת "שמעו דבר ה'":
[עריכה]כשפרשיות מטות ומסעי מחוברות קוראים את הפטרת "שמעו דבר ה'". בהפטרה זו מוכיח הנביא ירמיה את בית יעקב ובית ישראל, על ההתנתקותם מה', מהתורה, ומקדושתה של ארץ ישראל. שנאמר: "כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו...ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני הרעים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועלו הלכו (ירמיה, ב', ה'). כתוצאה מהתנתקותם של ישראל, מסיר ה' את הגנתו מעם ישראל ומפקירם לרודפיהם. שנאמר: "כל מבקשיה לא יעפו בחדשה ימצאונה" (ירמיה, ב', כ"א). כלומר, תוצאות ההתנתקות הם ההפך מתוצאות ההתחברות. וכן מצאנו שלאורך כל ההסטוריה ועד ימינו, שבשלשת השבועות שבין י"ז תמוז ועד ט' באב, נתקפו ישראל בצרות רבות ומרעין בישין. ללמדנו שדבר ה' אינו מרחף במופשט ואינו מנותק מן הקרקע, אלא הוא מעוגן במציאות.
בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים:
[עריכה]" "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: '" "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" "' (משלי, כ"ח, יד)? בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים... מעשה באדם שהיה שם אוהבו: קמצא, ושם שונאו: בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצאו (לבר קמצא) יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך. אמר לו: לא! אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך אמר לו: לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו. אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בו, מכלל שנוח להם, אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יאמר? אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו. הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב שפתיים, ויש אומרים: בדוקין שבעין, מקום שלנו הוא מום, ולהם אינו מום. אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח. אמרו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" " (תרגום מילולי – גיטין, נה:).
נראה לכאורה, כי דברי רבי יוחנן מעוררים כמה תמיהות: ראשית מה הקשר בין הפסוק אשרי אדם מפחד תמיד, לסיפור קמצא ובר קמצא או לרבי זכריה? על איזה חלק בהתנהגותו של רבי זכריה מכוון רבי יוחנן, האם מפני שרבי זכריה לא קיבל את הקרבן? או מכיוון שרבי זכריה לא הרג את בר קמצא? ועוד, בראשית דבריו אמר ר' יוחנן שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ובסוף דבריו "מאשים" רבי יוחנן את רבי זכריה בחורבן הבית, שריפת ההיכל, והגלות. לפיכך לא ברור מי מבינהם גרם לחורבן? יתרה מזאת, מדוע "מאשים" רבי יוחנן את רבי זכריה בחורבן הבית, שריפת ההיכל, והגלות. הלא הגמ' אומרת במפורש שהסיבה לחורבן בית המקדש השני היא: מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא, ט':)?
נלענ"ד שרבי יוחנן רצה להנחיל לישראל מסר לפיו החיבור בין חלקי עם ישראל, מחייב את כל אחד ממרכיבי החברה לחשוב על תועלת ותוצאות מעשיו על כלל החברה, כאדם הבא לקדוח חור בספינה. וכן פירש הרש"י (ד"ה מפחד): "דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". לפיכך המקשה ליבו וממאן לעשות כן, יפול ברעה יחד עם הכלל. לדעת רבי יוחנן שגה רבי זכריה בראית הנולד בשני דברים: הן בסובלנות היתרה שגילה כלפי בר קמצא, והן משום שדאגתו להלכה, לא היתה במקומה. על כן בסיפור של קמצא ובר קמצא אין רבי יוחנן מאשים את "פשוטי העם", אלא את מנהיגי העם האמונים על ראית הנולד. כלומר, רבי יוחנן סבר שרבי זכריה שגה כמנהיג בכך שלא הרג את בר קמצא שהלשין על אחיו בני ישראל לקיסר הרומי. כמסקנה ממעשה זה רצה רבי יוחנן, בתפקידו כמנהיג הדור, ללמד את יתר מנהיגות דור החורבן, שינהיגו את עם ישראל בגלות מתוך ראית הנולד וביד רמה. משום שלמרות שנגזר על ישראל גלות בעבור שנאת חינם, אפשר היה שהחורבן לא היה קורה, אילו רבי זכריה היה פועל כמנהיג אמיץ בעל ראיה לטווח ארוך. דהיינו, או שהיה מקריב את הקרבן או שהיה הורג את בר קמצא. כלומר, רבי יוחנן "מאשים" את רבי זכריה בכך שהתנהגותו הביאה לסיום התהליך, ולהתממשות הגזירה המקורית של חרבן הבית בעבור שנאת חינם. כלומר, חטאו של העם הפשוט מופיע במסכת יומא: מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא, ט':). אך חוסר המעש של החכמים גרם להחמרת המצב. הן בשתיקת החכמים בשעת הסעודה, והן ב"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס" (גיטין, נה:). כלומר, דברי רבי יוחנן מדגישים את חשיבתם של המנהיגים כגורם המלכד ומחבר את עם ישראל, לפיכך התבטלותה של המנהיגות הרוחנית בדור החורבן, היא אשר גרמה לסיום תהליך החורבן. משום שאם אין המנהיגות מחברת ומלכדת את העם, לא נותר גורם אחר שיחזיר את עם ישראל בתשובה. כי מידת הרחמים מאריכה אפיים על מנת שעם ישראל יחזרו בתשובה. אך כאשר המנהיגות מתבטלת ואינה עומדת בפרץ, נגרמת היתדרדרות לחורבן הבית, לשריפת ההיכל, ולגלות מהארץ.
ודע, שחז"ל אמרו שבית המקדש השני חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא, ט':), למרות שעם ישראל היו עוסקים בתורה ובמצות וגמילות חסדים באותה התקופה. משום ששנאת חינם גורמת לפירודו ולפירוקו של החיבור הפנימי של עם ישראל. וכן מצאנו שבית המקדש השני חרב בעקבות התנהגותו של יהודי אחד שהלבין את פניו של בר קמצא, ובעקבות כך שיסה בר קמצא את הקיסר הרומי כנגד עם ישראל, ובגין כך נחרבה ירושלים. למרות זאת אמר רבי יוחנן כי "עינוותנותו של רבי זכריה בין אבוקלס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו" (גיטין, נה:). כלומר, משום שאפשר היה לסנגר על החכמים שהיו בסעודה, אשר במהלכה גירש המארח את בר קמצא מביתו בבושת פנים, ולומר שהחכמים לא מיחו במארח משום שלא היו בקיאים. אולם כשפסל רבי זכריה את קרבנו של הקיסר, נגרם בכך קיטרוג על החכמים. משום שבהתנהגותו של רבי זכריה נודע, כי החכמים דאז היו בקיאים ומדקדקים בהלכות הקרבנות על קוצו של יו"ד, ומכאן שהחכמים שהיו בסעודתו של היהודי שהזמין בטעות את בר קמצא, לא מחו על חוסר האחוה והחיבור בין בני ישראל. לפיכך רבי יוחנן התכוון לומר, שהלבנת פניו של בר קמצא גרמה להרס בית המקדש, בעקבות התנהגותו של רבי זכריה.
לסיכום:
[עריכה]נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי עוצמתו של עם ישראל בנויה על חוסנו של החיבור בין ישראל לקב"ה. התורה קבעה שהחיבור לקב"ה יהיה בצורת פרמידה קדושה ויציבה. תוצאת ההתחברויות היא נצחון של כלל עם ישראל במלחמותיו. גם בימי שלום נודעת חשיבות רבה להתחברותם של השבטים המרכבים את עם ישראל, הן כדי לשדר עוצמה כלפי העמים, והן כדי לתת לכל פרט בישראל את חוית השותפות ההדדית, ואת התחושה שכל פרט מישראל מחובר לגוף השלם של עם ישראל. התלכדות כל מרכיבי החברה סביב תורת הנצח של עם ישראל, ומעל הכל ההתחברות דרך הבטחון בה', מבטיחה לעם ישראל הן את ההוה, והן את העתיד הקרוב והרחוק. החיבור של עם ישראל לארץ ישראל באמצעות התורה מקנה את הבטחון המוחשי, בהבטחות ה' לאבותינו לעתידו הטוב של עם ישראל.
יה"ר שנזכה כולנו להתחבר לקב"ה, לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך...והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אתם. וישבו על הארץ...והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (יחזקאל, ח', כ"א-כ"ו).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_22