ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק יז
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק יז
תמלול החלק השיך לפרק י"ז מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
תמלול החלק השיך לפרק יז מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]
לא תחשוב כי החכמה האלהית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע. וכבר נכפל לך אמרנו, "ולא במעשה בראשית בשנים" (משנה חגיגה ב א). ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל גם אצל הפילוסופים, וחכמי האומות מקדם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות. ואפלטון ומי שקדם לו היה קורא החומר הנקבה, והצורה הזכר.
ואתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות – שלושה: החומר, והצורה, וההעדר המיוחד, אשר הוא מחובר לחומר לעולם. ולולא התחברות ההעדר לחומר, לא הגיע אליו הצורה, ובזה הצד היה העדר מן ההתחלות. ועם הגיע הצורה, יסור ההעדר ההוא, כלומר: העדר הצורה ההיא המגעת, ויחובר אליו העדר אחר, וכן לעולם, כמו שהתבאר בחכמת הטבע.
ואם הם, אשר אין הפסד עליהם בבאור, היו שואלים השמות ולוקחים הדמיון בלמוד, כל שכן שראוי לנו אנחנו, קהל בעלי הדת, שלא נבאר דבר שיקשה על ההמון להבינו, או תדמה להם אמיתת העניין חלוף העניין שנרצה בו. ודע זה גם כן:
- ^ תמלול השיעור:פרק י"ז, לא תחשוב כי החכמה האלהית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע. וכבר נכפל לך אמרנו, "ולא במעשה בראשית בשנים". אל תחשוב שהמטאפיזיקה, המטאפיזיקה אצלינו זה לא המטאפיזיקה של אריסטו כפי שנראה. המטאפיזיקה אצלנו זה מעשה מרכבה. לא תחשוב כי החוכמה האלוקית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חוכמת הטבע, וכבר נכפל לך, אמרנו, ולא במעשה בראשית בשניים. מעשה הטבע אצלנו, זה מעשה בראשית. דיברנו על זה פעם., שיש כאלה שמתבלבלים ואומרים, שהרמב״ם, הוא רצה להסתיר מהעולם שהוא האמין שאריסטו ידע את כל סודות התורה, כלומר, תיכוניסט יווני שבקיא בדברי אריסטו, הוא ידע את כל סודות התורה, אבל זה לא, זה ככה, הכוונה היא ההיפך, שחוכמת הטבע האמיתי, ובנוסף לצד המדעי של זה, יש גם כן את הצד הפנימי שלו, שזה מעשה בראשית, וגם את החוכמה האלוקית, שהיא לא המטאפיזיקה של אריסטו, אלא זה חזית החיצונית, אבל מה שנמצא בפנים וחשוב והאמת, זה מעשה מרכבה. וכן, עכשיו הוא אומר משהו חשוב, ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל גם אצל הפילוסופים, וחכמי האומות מקדם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות. ואפלטון ומי שקדם לו היה קורא החומר הנקבה, והצורה הזכר.. כלומר, הוא היה אומר שהחומר הוא מקבל צורות, אז לכן הוא קורא לזה הצד הנקבי. כאשר הוא מדבר על הצורה, הצורה שמלבישה את החומר, אז הוא קורא לזה הצד הזכרי. רק נדלג עד הסוף פה, ואחר כך נראה את ואם הם, אשר אין הפסד עליהם בבאור, כלומר, אם האומות העולם, מה אכפת להם אעפ"כ היו שואלים השמות ולוקחים הדמיון בלמוד, הם לא דיברו ישר, הם לא אמרו את הדברים בצורה גלויה כל שכן שראוי לנו אנחנו, קהל בעלי הדת, שלא נבאר דבר שיקשה על ההמון להבינו, או תדמה להם אמיתת העניין חלוף העניין שנרצה בו. ודע זה גם כן:, ראשית כל רואים, שהוא חושב, שאצלנו זה לא טוב, תהיה איזו פגיעה אתית או מעשית, אם הציבור הרחב יתעסק במעשה מרכבה ויטעה, אצל הפילוסופים, מה זה אכפת להם? כמעט ואין בעיה מוסרית או משהו שייצא אם הציבור הרחב ילמד פילוסופיה, ואז ההמון יגיע למסקנות לא מתאימות, לא מה שהתכוון הפילוסוף. כן, אבל זה לא… זה נכון. כלומר, מה שאפלטון כתב יש משהו שנקרא האיגרת השביעית של אפלטון. יש ויכוח אם זה באמת אפלטון כתב את זה או לא, אבל רוב הדעות זה שהוא כן. אז הוא באמת אומר ככה, יש שתי סיבות, למה כותבים במשלים, ככה הוא אומר, אחד, זה שיתקפו אותנו ההמון. כלומר, אם אני לא רוצה שהם ידעו מה שאני חושב, בגלל שהם יבינו, הם לא יקבלו את זה ויתקפו אותנו. דבר שני, זה שהם יחשבו שהם מבינים, והם לא מבינים, וזה לא טוב שהם יתגאו בידע שהם לא הגיעו אליו. והם משוויצים שהם יודעים והם לא יודעים. אז מה קרה? משוויצים. אדם מרגיש טוב. מה קרה? אין פיזיקה לאפלטון. הוא לא כותב על הפיזיקה, רק אריסטו כותב. ואריסטו כותב על הפיזיקה שזה ניטרלי מבחינה מוסרית, זה ניטרלי, המהרל בבאר הגולה, באר החמישי, בפרק הראשון, אז הוא אומר שזה משהו צורם עם האמצעי לא מתאים לתוכן. נגידאם הרמב״ם היה כותב את מורה נבוכים בחרוזים של גן ילדים, אנשים יגידו, זה לא מתאים, זה דבר עמוק, וצריך להיות שפה שמתאימה. אז כן, החוכמה זה עניין פנימי, לכן זה לא נחלת הציבור הרחב. אם זה פנימי, אז גם האמצעי צריך להיות בצורה לא פשוטה. ככה הוא כותב.. אבל היו, אנשים שכתבו, בכתב סתרים בצורה כזאת, בדברים עמוקים וזה היה מקובל על כמעט כל התרבויות בעולם. כלומר, דברים, מה שהם חשבו שזה עמוק. בכל אופן. רואים שהרמב"ם חושב שתורת ישראל שונה מהם, וקל וחומר. אם הם שאין להם נזק אם זה יודע, אצלינו שאם יבינו את הדברים לא נכון, זה יכול להוביל לאפיקורסות ועזיבת הדת. קל וחומר שלא נבאר דבר שיקשה על ההמון להבינו, או תדמה להם אמיתת העניין חלוף העניין שנרצה בו.. עכשיו, באמצע דילגנו כמה שורות, הוא אומר ככה, ואתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות שלשה מה הן ההתחלות, מהן הגורמים שמביאים להיווצרות של משהו חדש? החומר, והצורה, וההעדר המיוחד, אשר הוא מחובר לחומר לעולם., ולולא התחברות ההעדר לחומר, לא הגיע אליו הצורה, ובזה הצד היה העדר מן ההתחלות. ועם הגיע הצורה, יסור ההעדר ההוא, כלומר: העדר הצורה ההיא המגעת, ויחובר אליו העדר אחר, וכן לעולם, כמו שהתבאר בחכמת הטבע. כלומר, החומר מוכן לקבל צורה, למה החומר מוכן לקבל צורה? בגלל שהחומר חסר. אצל אפלטון יש איזה מעין רצון של החומר להגיע לשלימות בגלל אנחנו לא מוצאים חומר בלי צורה. חומר היולי, זה האידיאל של החומר. כלומר, זה חומר שהוא לגמרי גולמי, ללא צורה, אז הוא קיים, אבל לא רואים אותו בגלל שהוא תמיד לובש צורה. בחומר יש איזה חיסרון, אז ממלאים את החיסרון על ידי הצורה, אבל זה פתח לחיסרון אחר נגיד את זה בצורה אחרת., הצורך כלומר החיסרון, הוא זה שדוחף את ההתקדמות., אם אדם מרגיש מצוין, אז הוא לא יעשה שום דבר. אז זה שהוא מרגיש שהוא יכול עוד להתקדם, שחסר לו משהו, זה מה שדוחף אותו להתקדם. אז לכן, המהר"ל מסביר שכל המתאבל על ירושלים יזכו בשמחתה, הוא אומר, פשוט, בגלל שמי שלא מתאבל, אז הוא גם לא ישמח בבניין, זה לא מעניין אותו., מי שלא הרגיש אבילות על זה שאין בית המקדש, לא ירגיש כל כך שמח כשיהיה בית מקדש, אוקיי, אז כן, החסר הוא גורם לבניין. אבל מה זה מזכיר? למה הוא מכניס את זה פה? ראינו שהפיוסופים כינו את החומר נקבה ואת הצורה זכר כמו שראינו באפלטון. ומה נדבק לחומר? העדר. אנחנו קראנו על הדמויות האלה בפרק ב’, עם מי דיבר הנחש שהוא העדר? -עם האשה שזה החומר בגלל שהעדר מתדבק עם הצד החומרי. הוא לא מדבר עם האדם עם הזכר שזה הצורה, האדם כמו …שאמרנו, לא קם מתרדמתו או שהוא מטיל בעולם. ובסוף מי דורכת בעקיבה על הנחש, כפי שראינו, במלחמה יש בין זרעו של הנחש לזרעה. לזרעה, לא לזרעו, האדם היא יחידה אחת. כלומר, זכר ונקבה, אבל נקודת המפגש בין האדם להעדר לנחש, זה העקב של האישה. והוא, גם כן הנחש, הוא נושך מלמטה, את הצד החומרי. כמו שראינו, הוא דיבר עם האישה והחליש את האדם, והוא הביא גם כן למוות של הזכר. אז יש כאלה שאומרים, הרמב"ם לא מאמין שהיה גן עדן הוא לא מאמין שהיו אדם הראשון וחווה. הנה, הוא רומז כאן שהוא חושב שזה הכל משל. אני לא רואה שהוא רומז לזה בכלל אלא מה שכן, יש אדם הראשון, יש חווה, יש נחש, אבל זה לא עניין של סיפור פרטי, זה סיפור כללי, שכולל בו את המציאות של החיים, כאשר הצורה הטובה מתחברת עם החומר הטוב מה שיכול להתקבל, דורך על ראש הנחש. אבל ההתמודדות עם הנחש הוא זה שמחייב את החומר להתקשר עם הצורה הטובה ביותר. כלומר, מה זה שגורם להתחברות? זה ההרגשה שיש את העדר. הנחש הוא לא תאונה בבריאה, הוא נמצא שם כדי שיהיה דחף להתקדם ולהחליף צורה בצורה טובה יותר כדי שאפשר להתגבר. אבל תדע, כאשר מתגברים על הנחש, יש עוד נחש שימשיך לדחוף הלאה. אז זו המטרה גם כן של היצר הרע זה דחף, שהיצר הרע לא נותן לנו לקפוא על השמרים ולהגיד, אני מספיק צדיק. אני לא צריך להיות יותר צדיק. זה לא מספיק, בגלל שהעדר דוחף, ואז צריך להתקדם כדי להתגבר עליו.
- ^ תמלול השיעור:לא תחשוב כי החכמה האלהית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע. וכבר נכפל לך אמרנו, "ולא במעשה בראשית בשנים" שם אין דרישה שיהיה בראשי פרקים, ואפשר ללמד אבל לא מלמדים את זה כמו שמלמדים דברים אחרים לומדים את זה עם אדם אחד, ואז המלמד שם לב אם התלמיד מבין, ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל אצל הפילוסופים, ... גם הפילוסופים אומרים שדברים של מטא פיזיקה, שזה המקביל שלהם לחכמה האלוקית, וגם הפיזיקה, שזה המקביל שלהם למעשה בראשית, אז גם הם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות. יש כמה שסיבות למה, המהרל גם כן בבאר הגולה, מביא שהגויים כאשר הם היו עוסקים בדברים כאלה, היו מדברים בלשון קשה, כי האמצעי להעברת החומר, צריך להתאים לחומר שאתה מעביר, אם יש חומר שהוא עמוק, ואתה מעביר את זה בחרוזים של גן ילדים, אז זה מפריע קצת, זה הרגשה של חוסר התאמה, לפעמים עושים את זה גם בדברים פשוטים, כדי להסתיר מהעם שמה שאומרים באקדמיה, זה מאוד פשוט וזה בעיקר בחלק מהמדעי החברה ודברים כאלה שאומרים מה שאומרים מסביב לשולחן בדרך כלל בלשון פשוטה, אבל ממציאים מילים חדשות כדי שלא יבינו, אשתי מתרגמת ואמרו לה, שיש הרבה יותר סיכוי שיצטטו את המאמר אם חידשו איזה מילים או מונחים, שלא היו קודם ואחר כך מישהו אחר אימץ את זה והשתמש גם כן באותו מונח, בכל אופן, זה לא כך עם אריסטו ואפלטון, אפלטון במה שנקרא האיגרת השביעית, הזכרנו את זה גם כן בפעם הקודמת, שרוב החוקרים חושבים שזה אמיתי, יש שאלות לגבי האגרות של הפלטון, האם הוא כתב אותן או שהם זיופים הרבה אנשים שרצו שיקראו את הדברים שלהם היו מוותרים על השם של עצמם והיו אומרים שאריסטו אמר את זה או שאפלטון אמר את זה כדי שייקחו את זה ברצינות, אבל באגרת השביעית, הוא אומר שזה לא טוב שאנשים שלא מבינים את דברים, יחשבו שהם מבינים ואז הם יתקפו אותנו והם לא מבינים, או שהם הם יתפארו בכך שהם מבינים והם באמת לא מבינים וזה לא טוב. אומר הרמב״ם, קל וחומר אם הם אומרים את זה, למרות שלא קורה שום נזק אם המון העם יבין בצורה לא נכונה את הדברים שלהם, בגלל שזה לא פוגע, לא במידות ולא במעשים שלהם. אפלטון כמעט ולא מדבר על פיזיקה, יש לו בעיקר מטא פיזיקה, הוא מדבר על אתיקה ומטא פיזיקה. ואריסטו חושב שהעניין של הפיזיקה זה ניטרלי מבחינה מוסרית, אז זה לא יגרם איזה פגם אם מישהו יבין לא נכון, אבל גם הם עשו את זה. אז קל וחומר אצלינו בגלל שאצלנו זה יכול להגיע לבעיות אמיתיות בקיום מצוות ונושאים כמו בחירה חופשית ודברים כאלה. זה ראייה נגד מישהו שחושב שכאשר הרמב״ם מדבר על מעשה מרכבה ועל מעשה בראשית, הוא מדבר על הפיזיקה והמטא פיזיקה של אריסטו, אנחנו רואים כאן שהוא עושה הבחנה ברורה בין אלה ואלה. אם לא יבינו את מה שאריסטו ואפלטון אמרו אין נזק אצלינו אם לא יבינו נכון זה יכול להגיע לבעיות אמיתיות בקיום מצוות ונושאים כמו בחירה חופשית ודברים כאלה. עכשיו הרמב"ם מביא דוגמא לכך שאפלטון דיבר בחידות, וזה לא מקרה שהוא מביא דווקא את הדוגמא הזו, אלא בפשטות זה בגלל שהוא מאמץ את השיטה הזאת. שאפלטון היה קורה לחומר נקבה והצורה זכר. ואתה יודע כי התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות – שלושה, מדובר על כל דבר גשמי שנמצא בארץ, הם חשבו בטעות שהפלנטות והכוכבים נשארים, הם לא ידעו שיש כוכבים שמתהווים וכוכבים שנעלמים, הם חשבו שהשמיים מאז הבריאה נשארו פחות או יותר כפי מה שהנם, אז כאשר מדובר על התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות הכוונה לדברים שנבראו פה בארץ, אז יש שלוש התחלות, שלוש סיבות, החומר והצורה וההיעדר המיוחד, אשר מחובר לחומר לעולם, ולולא התחברות ההעדר לחומר לא הגיעה אליו הצורה. הכוונה היא שיש צורה. הצורה זה המבנה שנותן כמעט את כל התכונות לחומר, בוודאי היום, כאשר אנחנו חושבים, וגם היו כאלה שחשבו כך גם בזמני קדם, שכל הדברים עשויים מספר מסוים של חלקיקים, ומה שמבדיל בין דבר אחד לדבר שני, זה המבנה. זה לא שהמימן בצד אחד של הטבלה או האורניום, עשויים מדברים אחרים. כולם עשויים אלקטרונים, פרוטונים ונטרונים. והמבנה, זה מה שקובע. אז הצורה, הוא זה שנותן את המבנה, את האופי של החומר. ויש גם כן את ההיעדר שתמיד מחובר לחומר. החומר יכול לקבל צורות שונות. וזה לא רק שהוא יכול, אלא שיש משהו שמדרבן את החומר להשתנות. לכן החומר לא נשאר קבוע אף פעם. ויש איזו תנועה בגלל שיש חוסר שלמות בחומר שדורש עוד צורה. ולכן ראינו את זה בהתחלה כשהוא דיבר על ספר משלי, שהחומר זה כמו אישה זונה, שהיא מקבלת צורה, אבל היא תמיד מחליפה צורה בצורה. ובזה הצד היה העדר מן ההתחלות. ועם הגיע הצורה, יסור ההעדר ההוא, כלומר: העדר הצורה ההיא המגעת, ויחובר אליו העדר אחר, וכן לעולם, כמו שהתבאר בחכמת הטבע. דיברנו על זה שיש את הצורה, שזה זכר, אצל אפלטון שהוא נותן את הצורה, יש את החומר שזה הצד הנקבי, זה, לא שאישה היא יותר חומרית אנחנו יודעים שיש נשים שחושבות חשיבה מופשטת ויש גברים שלא יכולים להרים את מחשבותיהם מעבר לצרכי היומיום, , אבל התכונה של הצורה, זה נחשב זכרי, והתכונה החומר זה היכולת לקבל זה נחשב נקבי, יש גם יתרון לחומר, החומר יכול לקבל משהו שאי אפשר להגדיר אותו, זה יכול להיות גם כן איזה געגוע לדברים עליונים, מהזכר, הזכר שהוא הצורה הוא צורה מוגדרת, לכן, היחס שלנו לקדוש ברוך הוא זה אנחנו הרעייה מול הקדוש ברוך הוא, שהוא מעבר להגדרה, אז לכן, יש את העניין של הזכר והנקבה והנחש, , הנחש מדבר עם חווה, ראינו את זה בפרק ב, הנחש לא דיבר עם אדם הראשון בכלל הוא דיבר רק עם חווה, גם בסוף מי שמתעמת עם הנחש, זה זרעה, ואיבה אשית בין זרעה ובין זרעך, לא נאמר זרעם אף שזרעה זה גם זרעו של הזכר, זה אותו דבר, אבל העניין הוא שנקודת המגע עם ההעדר זה החומר, הדבר הזה בלתי חסין, כלומר, יש את ההתקפה, שהנחש נושך את העקב, ומצד שני, בעקב עצמו, זרע האישה, דורכת ופוגעת בראשו של הנחש, כלומר, כאשר האישה, מהצד החומרי, יש לה את הצורה הנכונה, אז יש לה את האפשרות, כלומר, את הצד החומרי, לדחות את הנחש ואת ההיעדר. חלק מההיעדר, כמובן, זה דבר טוב, כמו שראינו, בגלל זה, אנחנו רוצים להתקדם, כלומר, השביעות רצון זה לא טוב, לכן מסביר המהר"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשימחתה כי מי שלא מתאבל על החורבן, זה לא מעניין אותו, האי נחת מהמצב הנוכחי, שצריך תיקון, זה דבר חשוב, וההיעדר הוא הכוח שדוחף לתקן. ראינו בחלק ב' בפרק ל' שהרמב״ם הביא את דברי הגמרא, שהנחש הטיל בחווה את זועמתו, הכוונה היא שהזכר אמור להיות הצורה, אבל עובדי עבודה זרה, טוענים שיש הפיכת הסדר הם חושבים שהכוח שיוצר ונותן צורה לחומר זה לא הזכר אלא מה שנותן צורה לחומר זה ההיעדר. כלומר, אנחנו אומרים שהצורה באה ממשהו עליון, איזה רוח מלמעלה שנותן צורה לחומר, אצל עובדי עובדה זרה הכל זה מהיצר. אפשר לשפשף את היצר ולהפוך אותו למשהו שתורם, אבל אין משהו מלמעלה. בחלק ג הרמב״ם אומר שהפילוסופים של עובדי העבודה זרה חשבו שהאלוה הוא רוח הגלגל. כלומר, הם חשבו שכוח החיים של היקום, זה האלוה. בעיקר שהפלנטות או הכוכבים הם בעלי חיים, לא בעלי חיים אנושיים, אלא סוג של בריונות חיותית, כמו שאנחנו מכירים את אומות העולם, שרואים את זה כג'ונגל, כמו שיש את המזלות, חלק גדול מהמזלות הם בעלי חיים, כלומר יש טלה ושור ואריה ועקרב וכל מיני דברים כאלה למעלה והם חשבו שזה כוחות חייתיים, הם שולטים, במקרה הטוב הכוח החייתי יכול לפעול לטובת האדם, כמו השור. לכן לפי הרמב״ם סגדו לשור, השור היה מתת האילים לאדם לשיטתם, השור היה הטרקטור של העולם הקדום, זה היה כאילו לא מוסבר, כוח כזה של השור, איך הוא מוכן לקבל עול של האדם, שהוא הרבה יותר חלש, אז כנרא הוא עושה את זה בציווי האילים, זה לא שהאלים נחמדים, הם לא נחמדים, הם פחדו מהם פחד מוות, אבל האילים רצו את שגשוג של הממלכה שלהם, אז היה צורך שהחקלאות תצליח, ולכן אז השור הוא שליח של האלים לעזור לאדם חלק סגדו לשור בגלל שהם חשבו שהם האילים עצמם, אבל הפילוסופים שלהם ראו את זה ככוח חייתי שעושה טוב לאדם, הם חשבו שהכל נמצא מלמטה, הרמב״ם בחלק שלישי מסביר את טעמי המצוות, ואומר שחלק מההסבר הוא שהכוח היצירתי הוא היציריות שמנותבת לדברים חיוביים, יש אומרים שאם אתה שומר תורה ומצוות קשה להיות יצירתי, בגלל שאתה מאמין שהאל אחד, האחדות זה משעממת, הם רוצים שיהיו הרבה אילים שרבים אחד עם השני, שזה עניין של פירוק האחדות, ולכן תמיד הדמות של המשורר המיוסר האירי זה עם בקבוק שכמעט נגמר, רק קצת למטה נשאר, והוא כותב את השירה, לפני כמה שנים היה איזה אומן שהטריד נשים, היו כאלה שבאו להגן עליו ואמרו, מה רוצים ממנו הוא אומן, ההרגשה היא, שזה חלק מהיצירתיות, זה נובע מההפיכה של הסדר של צורה וחומר והיעדר. הם ראו שהיעדר הוא הצורה, זאת הכוונה, וזה הפוך היתה פעם שרת חינוך לפני שנים רבות, שעכשיו בעולם האמת, והיא בטח מצטערת על זה, אבל היא אמרה שיש בעיה במונטיאיזם, הבעיה בגלל האחדות של הדברים, יותר טוב המוזות, וגם העניין של המונטיאיזם, זה גורם למישהו לחשוב שהאמת שלו היא אמת אוניברסלית, וזה מוליד מלחמות. זה נכון לגבי המוסלמים או הנוצרים שחושבים שכולם צריכים להיות כמותם, אבל אצלינו, יש לנו את האמת הנכונה, אבל אנחנו לא חושבי שצריכים להפוך את כולם ליהודים. חשוב גם כן לדעת שלפי הרמב"ם ההעדר זה השטן, והוא הנמוך מבין המלאכים. לכן כאשר השטן בא יחד עם בני האלוהים, כתוב, וגם השטן בא עמהם. משמע שהוא לא הוזמן הוא ראה שכולם נכנסים, אז גם הוא נכנס. אי אפשר בלעדיו, אבל הוא לא הוזמן. הוא ההעדר הוא לא תופס מקום. כלומר, הוא סוג של הרווח בין מלאך למלאך , ככה אני מתאר את זה, בלעדיו, כולם היו נכנסים לדייסה אחת, אז הוא, שיוצר את הרווח בנוסף הוא אומר חזרתי משוט בארץ, זה בגלל שהוא לא מגביה טוס, הוא נשאר למטה. כלומר, הוא לא יכול לכפות על נפש האדם משהו, המלאכים האחרים כן משפיעים, הם משפיעים את צורתם, כאשר אדם רוצה לקבל התעלות או משהו, זה קורה דרך השכל הפועל, שהוא המלאך הקרוב אלינו, חז"ל אומרים שהמלאך של אדום זה השטן, הרמב״ם אומר שבכל המלכים שמוזכרים בסוף פרשת וישלך לא היה מלך אחד של אדום שבא מאדום זה בא מפה וזה בא מפה, אף אחד מהם לא בא מאדום. הסיבה היא שהדגל של אדום זה נהיאליזם, כלומר שאין ערך לכלום, זה הדגל שלו, אין ערך בכלל. מי שזה הדגל שלו, חייב להביא מלך מבחוץ שכופה עליהם, בגלל שמעצמם אין להם את היכולת, , ולכן הוא אומר אם יצר הרע הוא כעין מלאך, יצר הטוב הוא מלאך באמת, ככה הוא כותב, קיצר, זה לא כוחות, כמו שאומרים, אנחנו יודעים את סוף הסיפור, השאלה היחידה, כמה זמן, וכמה, וכמה צרות יהיו באמצע, אבל בסופו של דבר זה יגמר, ובא לציון גואל, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את את הר עשיו, זה מה שיהיה, זה לא, מוטל בספק, בדרך כלל זה לעומת זה עשה השם, אבל זה לא באותה רמה, כלומר העניין של היצר, זה עניין של הנבראים ההופעה של הרע הוא למטה, העניין של היצר הטוב, ההופעה שלו היא למעלה,. הקדוש ברוך הוא ברא יש מאין, אנחנו מצווים להוסיף מציאות במקום שיש היעדר, יש לנו בחירה חופשית לנטות אחרי העדר או להתגבר על ההיעדר, כדי להתגבר על ההעדר אנחנו צריכים ליצור מציאותוזה בחירה שלנו. אני אדבר על זה בסוף חלק שני, טוב, נגמור את הפרק. ואם הם, אשר אין הפסד עליהם בבאור, היו שואלים השמות ולוקחים הדמיון בלמוד, כל שכן שראוי לנו אנחנו, קהל בעלי הדת, שלא נבאר דבר שיקשה על ההמון להבינו, או תדמה להם אמיתת העניין חלוף העניין שנרצה בו. ודע זה גם כן: לכן, אנחנו צריכים להיזהר שלא ללמד את הציבור הרחב דברים שהם יכולים הבין כי הם יכולים להינזק ממנו.