ביאור:מבנה שמואל ב יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
רקע
[עריכה]סיפורנו מתחיל בסכסוך בין שני בניו של דוד - אמנון ואבשלום. הסכסוך הסתיים בכך שאבשלום רצח את אמנון וברח לגשור. דוד התאבל על מותו של אמנון בנו, כעס על אבשלום ורצה להרגו, אבל אישה חכמה אחת הצליחה למנוע את שפיכות הדמים (ראו ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום). פרק יד מסביר איך בדיוק קרה הדבר - איך בדיוק הצליחה אישה אחת למנוע מדוד להרוג את אבשלום.
השליחות
[עריכה]"וידע יואב בן צרויה כי לב המלך על אבשלום" – יואב ידע שבליבו של המלך יש שנאה כלפי אבשלום והוא רוצה להרוג אותו. אבל יואב לא רצה שאבשלום, יורש-העצר, ימות. ולכן "וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה..." "וישם יואב את הדברים בפיה".
סיפורה העצוב של האישה התקועית
[עריכה]האישה התקועית מספרת למלך שהיא אלמנה ושהיו לה שני בנים, ואחד מהם הרג את אחיו. היא מדגישה שהרצח נעשה בנסיבות מקלות:
- זה לא היה 'רצח בדם קר' אלא במהלך ריב: "ויינצו שניהם בשדה".
- אף אחד מהאנשים שהיו שם לא התרה ברוצח: "ואין מציל ביניהם".
- שניהם הכו זה את זה: "ויכו האחד את האחד וימת אותו" – זה כמעט היה 'הרג להגנה עצמית'.
לפי התורה, אם התבצע רצח ללא התראה – אי-אפשר להוציא את הרוצח להורג בבית-דין, כי ייתכן שהוא רצח בשוגג, אבל גואל-הדם יכול להרוג את הרוצח אם הוא מוצא אותו מחוץ לעיר המקלט (ע' דברים יט).
אבל למרות כל זה: "והנה קמה כל המשפחה על שפחתך, ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג" – המשפחה רוצה להכריח אותה להסגיר את בנה כדי שיהרגו אותו – וזה מנוגד לדין התורה.
יותר מזה: המטרה של המשפחה היא: "ונשמידה גם את היורש" – הם רוצים להשמיד את היורש היחיד שנשאר לה, כדי לקחת לה את כל הרכוש של בעלה המנוח: "וכיבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה".
שלוש המשאלות
[עריכה]בהמשך מבקשת האישה שלוש בקשות – בכל פעם היא מבקשת יותר:
- בהתחלה מבקשת האישה מהמלך שלא יכריחו אותה להסגיר את בנה. על כך אומר לה המלך: "לכי לביתך, ואני אצווה עלייך": אני אצווה לבדוק את הנושא ואחליט האם באמת לא צריך להסגיר את בנך ולהרגו. לפי התורה אמנם אי-אפשר להוציא אותו להורג בבית-דין, אבל למלך מותר להוציא אנשים להורג גם בניגוד לדין התורה, אם הוא חושב שזה חשוב לצורך תיקון החברה.
- על כך אומרת האישה למלך: "עלי אדוני המלך העוון ועל בית אבי; והמלך וכיסאו נקי". אתה לא צריך לעשות כאן מעשה בניגוד לדין התורה כדי לתקן את החברה, כי כל הסכסוך הזה הוא סכסוך משפחתי – העוון יהיה מוטל עלי ועל המשפחה שלי ולא עליך. המלך מקבל את דבריה ועונה לה: "המדבר אלייך - והבאתו אליי, ולא יוסיף עוד לגעת בך": אני אדאג שהמשפחה לא תוכל להכריח אותך למסור את בנך, כי זה אכן מנוגד לדין התורה. (אבל אם גואל-הדם ימצא את בנך בעצמו – הוא עדיין יוכל להרוג אותו, כי זה כבר מותר לו ע"פ התורה).
- על כך מבקשת האישה מהמלך: "יזכור נא המלך את ה' אלוהיך" – תישבע לי בה' – "מ הרבת גואל הדם לשחת , ולא ישמידו את בני"" – שתמנע מגואל-הדם להשמיד את בני, למרות שזה מותר ע"פ התורה (היא רומזת שהמקרה שלה הוא מקרה מיוחד, כי אם גואל-הדם ישמיד את בנה הוא ישחית הרבה יותר מזה – הוא ישחית את כל מה שנשאר לה בחיים). המלך מקבל את דבריה ונשבע: "חי ה' אם ייפול משערת בנך ארצה".
הנמשל
[עריכה]כעת עוברת האישה לשלב הבא של התכנית -- לשכנע את המלך שיתן לאבשלום לחזור הביתה: "ותאמר האישה: 'תדבר נא שפחתך אל אדוני המלך דבר'; ויאמר: 'דברי'".
היא אומרת למלך שהסיפור הזה הוא בעצם הסיפור שלו עצמו:
"ותאמר האישה: ולמה חשבת כזאת על עם-אלהים?" -- אתה הרי הסכמת, שזה מעשה רע מאד להרוג את היורש היחיד שנשאר, אפילו שהוא הרג את אחיו. אז למה חשבת לעשות דבר כזה לעם-ישראל, ולהרוג להם את יורש העצר היחיד שנשאר להם – את אבשלום?!
"ומידבר המלך הדבר הזה" – המלך אמר את הדבר הזה על עצמו ('"מידבר'" = 'מתדבר' = 'מדבר' בבניין התפעל = מדבר-על-עצמו (כמו 'מתלבש' = מלביש את עצמו, 'מתרחץ' = רוחץ את עצמו, וכד') - "כאשם, לבלתי השיב המלך את נידחו" – ובזה המלך מודה שהוא אשם בכך שאינו משיב את אבשלום.
היא אומרת לו, שצריך לסלוח ליורש העצר למרות שהוא רצח, כי את דמו של הנרצח אי-אפשר להשיב – הוא כמו מים שנשפכו על הארץ: "כי מות נמות, וכמים ניגרים ארצה, אשר לא ייאספו". גם ה' בוודאי ישא ויסלח על נפש אחת שנהרגה, כדי שהנפש השניה (של היורש) לא תתרחק ותלך לאיבוד: "ולא יישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח!?"
סוף דבר
[עריכה][השקפת העולם שמביעה האישה התקועית בדברים אלה היא למעשה השקפת העולם של יואב בן צרויה , כמו שכתוב בתחילת הסיפור: "וישם יואב את הדברים בפיה". ולכן גם דוד מגיע למסקנה ש "היד יואב איתך בכל זאת" (יד, יט)].
בהמשך אומרת האישה כמה דברי-התנצלות על ה'חוצפה' שיש במעשה שעשתה: "ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר הזה" – הסיבה שהשתמשתי בסיפור לא-אמיתי היתה "כי ייראוני העם" – העם הפחידו אותי ואמרו לי שאתה לא תקשיב לי אם אדבר באופן ישיר על אבשלום. ולכן "ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך" במשל, "אולי יעשה המלך את דבר אמתו, כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני יחד מנחלת אלהים" -- ואז "ותאמר שפחתך, יהיה נא דבר אדוני המלך למנוחה" – הדברים שתגיד לי בעניין בני יביאו מנוחה גם לך ולאבשלום בנך.
בסיום דבריה אומרת האישה התקועית, שהמשפט שפסק המלך בעניין בנה הוא בוודאי המשפט הנכון והצודק, "כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע" – כי אתה דומה למלאך, שקרוב לא-להים ושומע ממנו מהו הטוב בעיניו ומהו הרע בעיניו (ראו ידע טוב ורע - שמע טוב ורע), "וה' א-להיך יהי עימך".
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר לפי שיטת המלבי"ם שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 3 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-03-01.
קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuelb/tqoit