ביאור:מאמרי הראי"ה/להוסיף אומץ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סיכום המאמר הרב קוק ממשיל את מפעל הציונות לחפירת באר עמוקה.
וכאשר המים יזדככו לגמרי, הקבוצות הפורשות יצטרפו לחופרים ויתאחדו איתם. |
משל
[עריכה]כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה מחוסרת מים וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר המסוגל להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר שיותר קל להרויח מהם כסף". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.
אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה קשרים פנימיים עמוקים עם החפץ הרצון של מגמת מטרת הבאר החיה שבעתיד המים והתוצאות שיצאו מהבאר לאחר המציאה, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף בסופו של דבר להיות זורמים ממקום זה והארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה המאמינים שימצאו מים לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ובמסירות נפש ימשיכו את עבודתם.
והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים מטונפים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק לשוא, ומה בצע שכר בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון הקבוצה הראשונה של האנשים, אשר מרפיון ידים פירש עזב זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.
ואמנם זה החלק של העם שלא התייאש גם אחרי יציאת המים הדלוחים, בריא הגו מבחינה פיזית וחסון הנשמה מבחינה נפשית, הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח המטרה אליה אנו שואפים מתחילה להראות באופק, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו בפעם הראשונה שהוא מתגלה בעולם. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר בזכות ההתגלות הראשונה של המים, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו".
לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה האחרונים, שפרשו בגלל המים המלוכלכים וגם בראשונה האחרונים, שפרשו בגלל העמל והיאוש ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו העמים שלו ואדם רב.
נמשל
[עריכה]הבאר אשר אנחנו כולנו כורים, עבודת הקודש היא אשר עובדים אנחנו כולנו, כל הקרב אל עבודת בִּניָן ארץ ישראל ותנועת התחיה תנועת הציונות ופעילותה, מיום החלה להכות גלים בלבות רבבות אלפי ישראל עד היום הזה.
- כמה תקופות של יאוש כבר עברו על עבודתנו המקודשת?
- כמה פירשו מן הצבור המתחזק בבנין ארצנו הקדושה הנשמה?
- כמה הכריזו כבר כי הכל הולך לטמיון ואין שכר לכל העבודה הגדולה הזאת?
- מי הם אשר נשארו עמנו? אמיצי הרוח, ברי הלב.
ולא נכחד, שגם אומץ גופני במדה ידועה דרוש היה לכך, אבל עתה הנה כמדומה שהגיעו כבר ימים, אשר שום איש לא יוכל לכחש, שבאר התחיה החלה לזרום מים אי אפשר להגיד שהציונות והגאולה לא החלה. הנה יש תקוה שעבודתנו לא תהו כלום היא, כי יש כאן דבר ד' ויש כאן צמח צדקה לבית ישראל ולאדם כולו.
אבל עוד הפעם כרוזא כרוז, מודיע של המתיאשים קרי בחיל קורא בכח: "הנה מי באר התחיה דלוחים הם מנהיגים אותה אנשים ללא תורה ומצוות, רפש וטיט הם גורפים אתם, על כן חדלו לכם מהעבודה הזאת אשר שכר אין לה". אבל מה יאמר המחנה של השרידים אשר ד' קורא אלה שעדיין לא התייאשו מהגאולה והציונות?
לא נכחיש את החוש לא נסתור את מה שרואים בעיניים, לא נאמר שכבר כל הזרם של מי הבאר אשר חפרנו - מים צלולים הם גם כעת. אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מיאשיו, לקול מהירי הלב, הבאים כעת להחליש ידים רפות, במקום שחובת קודש קדשים היא לחזקן. אם הזרם התחיתי והמרץ של העבודה הבנינית אשר לארץ ישראל, עדיין לא כולם מראה טהור להם, מה היא התשובה אשר אנחנו חייבים להשיב על השאלה המרה הזאת של המייאשים?
רק אחת היא אמרתנו עליה: התחזקו הכורים כולם, כולל המיואשים. הוסיפו להעמיק. כל החיל אשר נגע ד' בלבו, כל אשר לא קרב עדיין אל מלאכת הקודש של בנין הארץ ותחית האומה וראשית מצעדי גאולתה, ירוץ כגבור אורח, ויבוא אלינו לעמוד כל אחד במקצועו וכשרונו בשורת העובדים. ואלה אשר כבר התחילו בעבודה וידיהם רפו מפני המכשולים הרבים אשר פגשנו, אל ירפו ידיהם, נחפור את בארנו הקדושה, עוז לנו באלקים סלה, וצור ישראל עזרו וישעו עמנו הוא.
ואם מי הבאר אשר התחילו להיות מפכים יוצאים רפש וטיט הנם מזרימים, לא נפרוש בשביל זה מהעבודה, כי אם ביתר חיל ויתר אומץ נעמיק לחפור את באר תחיתנו הקדושה, ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אֵל יבוא ויטול שכרו (ויקרא רבה כ"ז ב).
נוסיף להעמיק את באר התחיה ברוח ובחומר. נרד עד התהום העמוקה של המחשבה התחיתית ההגות הציונית היהודית אשר נשטפה על ידי זרם של מחשבות שטחיות למשל שמטרת קיבוץ הגלויות היא כדי שיהיה מקום בטוח לעם ישראל, שאינן אומרות את מגמתה העמוקה התהומית מאוד, עד לתהום, נאדיר נחזק את המפעלים האנשים והארגונים שעוסקים בתחיה, נעסוק במרץ מלא חיים, בגבורת נשמה, בהקמת השוממות, בהרחבת הגבולים, בבנין הערים והכפרים, ויחד עם זה נתאמץ להרבות אור התורה בארץ חיינו להגדילה ולהאדירה, ואז רוחנו הנאמן רוח התורה והמקודש הנובע ממקור ישראל, בכל הדרת קדושת תפארתו, יגלה ויראה על שדרות המפעל כולו, והתנועה הלאומית כולה תצא על ידינו מידי עבי הטיט של המעטפה החילונית שלה, ותתעטר בעטרת הוד קודש אשר רעם גבורה לה, ופאר קודש לה, ויפעת נשמת הצבי והתפארת של אור ישראל וקדושו יאיר עליה, לעיני כל ישראל ולעיני כל עמי הארץ לחן ולכבוד ולרוממות קרן ישראל בנחלת קדשו סלה. ובאר ישראל תפכה תוציא את מימיה החיים והזכים, "וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד יח), במהרה בימינו אמן.
(היסוד, גליון א', כ"ח ניסן תרצ"ב)