ביאור:מ"ג שמות לב לד
וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ
[עריכה]אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך וכן (מלכים א ב) לדבר לו על אדוניהו:
ועתה לך נחה את העם. כי אחרי שנחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב.) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:
נחה. לארץ ישראל:
ועתה. אל אשר דברתי לך. אל מקום הכנעני. וזה כדרך כעס כי בעבורך נשאתי חטאתם ואתה שאהבת אותם כל כך לך נחה אותם:
אל אשר דברתי לך. באמרו "אעלה אתכם מעני מצרים" (לעיל ג, יז), "אל ארץ טובה" וגו' (שם, יח).
[מובא בפירושו לדברים פרק י' פסוק א'] ארון עץ. אמרו המעתיקים ז"ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח"כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד יי' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פירוש אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע יי' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהיה ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל:
[עיין בפירושו לפרק ל"ג פסוק י"ב בשאלה "למי מתייחסת התיבה" וכו']
הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ
[עריכה]הנה מלאכי. ולא אני:
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:
[עריכה]וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב.) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:
וביום פקדי. כלומר לפרקים לכשארצה ולא הכל ביחד:
וביום. תחלת כל שנה יום הפקידה:
וביום פקדי. שיוסיפו לחטא , כמו במרגלים. ופקדתי עליהם חטאתם. זה החטא, ולא אוסיף עוד עבר לו, כענין "ואם רעה תמצא בו, ומת" (מלכים א א, נב). וכן הורה באמרו שם "עד אנה ינאצני העם הזה" (במדבר יד, יא), כי מאחר ששנו באולתם הם מחזקים להוסיף לאשמה בה, כאמרם זכרונם לברכה: כיון שעבר אדם עברה ושנה בה התרה לו, כלומר: נעשית לו כהתר (ע"פ יומא פו, ב).
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ד פסוק ל"ג] ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים ושנה ראשונה היתה בכלל ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר (שמות לב) וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונתכם שתי עונות של עגל ושל תלונה וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים:
[מובא בפירושו לפרק ל"ד פסוק ז'] וכאן הבן שואל כיון שהמדה כך היא שהפקידה הזאת עד ארבעה דורות ולא יותר אם כן מדוע אמר הכתוב (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם, ודרשו רז"ל אין לך דור ודור שלא יהא בו אונקיא מעון העגל, ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל שאין בה קצת מפורענות של עגל וא"כ איך יפקוד הקב"ה בכל דור ודור קצת מאותו עון ומדת הפקידה ואף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אינה מתפשט אלא עד ד' דורות, והתשובה בזה כי מה שאמור פקדי ופקדתי אין זה לשון פקידה בכאן אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא, אבל אינו פוקדו כי בחרבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החרבן ההוא והאבדה ההיא העצומה שאבדו ישראל שיתמרקו בה עונותיהם ולא ישאר להם מעון העגל כלום. והנה מצינו בחרבן בהמ"ק שכתוב (יחזקאל ט) קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו, ובמלת פקודות רמז מקרא זה וביום פקדי ופקדתי:
[מובא בפירושו לפרק ל"ח פסוק כ"א] ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל ע"כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. ארז"ל (איכה רבה ד יד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע"כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב"ה ברחמיו ית' הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר"ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ"מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז"ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר"ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה' בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו ה' דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא"כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ט פסוק כ"ב] ומ"א העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן וזהו: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי וגו'. וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו כך פרה מטמאה כל העוסקין בה וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שם) ויזר על פני המים וגו' כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ט פסוק ט'] למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי: