ביאור:מ"ג שמות כח יא
מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן
[עריכה]מעשה חרש אבן. מעשה אומן של אבנים חרש זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו. וכן (ישעיה מד) חרש עצים נטה קו חרש של עצים. וכן (שם מד יב) חרש ברזל מעצד כל אלה דבוקים ופתוחים:
מעשה חרש אבן. דבוק הוא לכך הרי"ש פתח חרש של אבן: אומן לפתח ומשקל דגש הוא כמו גנב לכן החי"ת קמוצה ולא חטופה:
פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
[עריכה][מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק ז'] והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד) , לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן: ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח.) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (ש"א כג ט), ובחשן היו שואלין.