ביאור:מ"ג ויקרא א י
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ
[עריכה]ואם מן הצאן. (זבחים מח) וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ולמה הפסיק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
ובתורת כהנים מסיים בה ולמה הפסיק, כדי ליתן ריוח למשה. הקשה הרא"ם דמכאן משמע שלא הוקשה ליה למה הפסיק אלא לצד דכתיב ואם שמוסיף, ושם בתורת כהנים (פסוק א') בברייתא שדנה שהיתה קריאה קודמת לדבור קתני יכול אף להפסקות וכו' ומה היו ההפסקות משמשות וכו' ע"כ. משמע אפילו בלא וא"ו היו ההפסקות משמשות וכו' ע"כ, ותירץ וכו' ואין דבריו נראים. והנכון בעיני הוא כי כח וטעם המתרץ שם הוא מכאן שזולת ייתור וא"ו האמור כאן הייתי אומר טעם ההפסקות לא ליתן ריוח למשה להתבונן אלא כדי שישכיל משה שלא ילמד דין מזה לזה, וממה שמצינו שרשם ה' כאן ואמר ואם מן הצאן בתוספת וא"ו הא למדת שדין כולן שוה וליתן האמור של זה בזה אם כן למה היו ההפסקות בהכרח לומר שהוא ליתן ריוח למשה, ומכאן לכל מקום שיהיו ההפסקות הרי שלך לפניך הטעם, והוא מאמר התנא בדרך כלל ומה היו ההפסקות משמשות:
ואם מן הצאן קרבנו. הפרשה זו (פסוקים י_יג) בעולת הצאן, ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה, ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה. והוסיף לומר, "על ירך המזבח צפונה לפני ה', " (פסוק יא) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (בפסוק ה) הוא ירך המזבח בצפון. ופירוש ירך המזבח, צדו. והוא בצפון, לימד כי כבש המזבח בדרום, ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (להלן ו ז). וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי. ואמר סתם, על המזבח סביב, כי הוא המזבח הנזכר (בפסוק ה) אשר פתח אהל מועד, ולא הזכיר והפשיט, שכבר הוזכר, (בפסוק ו) ואמר, וערך הכהן אותם, ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו), כי הפרשיות למדות זו מזו, מה שיחסר באחת יבאר באחרת:
ואם מן הצאן. אמרו בתורת כהנים הרי זה מוסיף על ענין ראשון עד כאן. הכונה בזה ליתן כל האמור במין הבקר ולא הוזכר בצאן כגון סמיכה ודיניה ושאר הלמודים. גם לדרוש אם נכפל דבר מהמוזכר כבר בבן הבקר, ולזה תמצא שדרשו כל הפרטים שנכפלו, גם ליתן את האמור בפרשה זו בשלפניה, כגון שחיטת צפון וכו' ושאר הדרשות הנלמדים מעולת צאן.
מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
[עריכה]מן הצאן מן הכשבים או מן העזים. (ת"כ בכורות מא) הרי אלו ג' מעוטין פרט לזקן לחולה ולמזוהם:
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק י"ב] ואם עז קרבנו. הזכיר המין, אם ממין העזים קרבנו, כדעת אונקלוס שאמר מן בני עזיא. וכן מה שאמר בעולה (לעיל א י) מן הכשבים או מן העזים, ממינם. ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות, כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה, כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר, ובעופות יונה ותור. וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה, כגון שור ופרה, כשב כשבה, תיש ועז, לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה, כענין שכתוב (להלן כב כח) ושור או שה אותו ואת בנו, והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח:), וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (לעיל א י), מן התישים, ואם עז קרבנו, זכר או נקבה, וכן ואם לא תגיע ידו די שה (להלן ה ז), כשבה או שעירת עזים:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] אם עולה קרבנו מן הבקר. קרבן עולה קודם בפרשה לשאר הקרבנות. וע"ד הפשט לפי שהמחשבה היא ראשית הכל, וחטא המחשבה קודם לחטא המעשה, על כן היה בדין להקדים עולה. וסדר הכתוב בקרבן עולה, תחלה פר, ואחר כך צאן, ואח"כ עוף, פר הוא קרבן עשיר לפי שלבו גס בו ומתגאה ובוטח בעשרו ועל כן חייבו להביא פר, ולאדם בינוני שאין לבו גס כל כך ואינו מתמיד בחטא כמוהו חייב אותו צאן, ואדם עני שלבו נכנע והוא שפל על שאר בני אדם חייבו להביא עוף שהוא דבר מועט, והרי קרבנו של כל אחד ואחד לפי חטאו: וע"ד הקבלה הקדים עולה כי היא לבינה, ולכן סדור הפרשיות כגופי הקרבנות, עולה תחלה ואח"כ שלמים ואח"כ פר כהן משיח שהוא חטאת, וזה כסדר שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, העולה למעלה מן המדות, השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם, פר כהן משיח שהוא החטאת לכנסת ישראל, כי כן כתוב מפורש (ויקרא טז) וחטאתם לפני ה':
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק א'] ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד) ומטעם זה נאמר בפר' צו (ו ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ"ש (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות. וע"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה. הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.