ביאור:מ"ג דברים כ ו
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ:
[עריכה]ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית שהפירות טעונין לאוכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים:
וטעם ולא חללו. שלא באה השנה הרביעית, כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים, וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים, שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא: ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו", שלא עשאו חולין, והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד), מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא), ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו):
חללו. מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים:
ועוד כתיב ולא חללו, מלשון חלילים, לפי שמנהגם היה לחול בכרמים. ודרשו רז"ל ולא חללו, שלא עשאהו חולין, לפי שהנטיעה צריכה פדיון, וקדוש הוא עד שיפדנו:
[מובא בפירושו לפסוק א'] (...) וצוה על השלשה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] והנה הדברים האלה, הבית והכרם והאשה, הם חמדת בני אדם והם סבה למשוך הלב ולהיות המחשבה טרודה בהם ונמצאו יוצאי המלחמה שאין לב אחד מהן במלחמה אלא בביתו או בכרמו או באשתו, ועל כן תצוה התורה שישובו לביתם שאין ליוצאי המלחמה תועלת בהם אלא נזק גדול: ואם תשכיל בפרשה עוד תמצא בה ענין נסתר, כי הבית והכרם והאשה הם רמזים לבנין אותיות השם המיוחד ונטיעותיו, ובאור הכתוב מי האיש אשר בנה בית השם, ולא חנכו ליחדו כראוי ושלא להפרידו, ילך וישוב לביתו פן תפגע בו מדת הדין במלחמה ואיש אחר יבא ויתעטף בטליתו ויחנך את בית ה', וכן הכרם בנטיעותיו שלא חללו, אלא שהשוה קדושת מטה לשל מעלה, וכן האשה המאורסה לישראל שלא לקחה, כלומר שלא הדביקה למעלה אלא שהפרידה. ויספו עוד לומר מי האיש הירא ורך הלבב, מעברות שבידו:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר"י הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם שלא יבינו שהם בעלי עבירה והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד.), כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים, ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם. ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו, לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות. ויהיה טעם "פן ימות", שהוא יחשוב בלבו כן וינוס. ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס: וטעם "ורך הלבב", שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג. כי "הירא" הוא אשר לא יבטח, ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו, ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו, כי ינוס או יתעלף: ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם, כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור, וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו, ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר. אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, אמר שאין צריך להביא ראיה, שעדיו עמו:
[מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק ה'] ולא יעבור עליו. דבר הצבא: לכל דבר. (ספרי. סוטה מז) שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: