ביאור:מ"ג במדבר כז יב
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה[עריכה]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לסמיכות ולמהלך הפרשיות"]
עלה אל הר העברים הזה. שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט) ובזאת הברכה (שם לד א), אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) "אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו.
עלה אל הר העברים הזה וגו'. צריך עיון למה נסמכה פרשה זו לכאן, ולמה קרא להר נבו הר העברים, וכשאמר משה יפקוד אלהי הרוחות איש על העדה למה לא בקש שינחיל שררתו לבניו. והקרוב אלי לומר בזה, לפי שנאמר למעלה והעברתם את נחלתו לבתו, פירש"י שלכך נאמר והעברתם ללמדך שכל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, ויש לדקדק ליורשו למה לי הל"ל כל מי שאינו מניח בן, אלא שר"ל אע"פ שמניח בן אבל אינו ראוי ליורשו דהיינו שאינו ראוי לירש מעלת אביו בתורה וחכמה ושררה, אז הקב"ה מלא עברה עליו על שלא הדריך את בנו שיהיה ראוי למלא את מקומו ומנ"ל לרש"י זה, כי מצלפחד ליכא למילף שהרי לא היו לו בנים כלל אלא שסמך על סמיכת פרשת עלה אל הר העברים הזה, שלכך קרא הקב"ה שמו הר העברים כי עליו נתמלא ה' עברה על משה על שלא הדריך את בניו שיהיו ראויין ליורשו, שררתו ונבואתו התלויה בהכנת כח המקבל, ומלשון זה הבין משה שלא ירד אחריו כבודו לבניו. וכן פירש משה הדבר שאמר (דברים ג כו,כח) ויתעבר ה' בי למענכם וגו' וסמיך ליה וצו את יהושע וגו' הורה באצבע שזהו העברה שנתעבר ה' בו שינחיל שררתו ליהושע ולא לבניו, ומאחר שהרגיש שהדבר נמנע אמר מיד יפקוד אלהי הרוחות וגו' ועיין למעלה פר' לך לך (טו ד) בפסוק לא יירשך זה. ואע"פ שליורשו לא יתישב על זה האופן אצל צלפחד מ"מ נקט לשון זה בעבור משה כאמור. ואצל צלפחד יכול להיות שאין לשון והעברתם יוצא מידי פשוטו וכך פירושו אילו נאמר ונתתם הייתי אומר שעוד שם המת יקרא על נחלתו כי מה לי אם הנחלה נתונה לבנו או לבתו, ומדקאמר והעברתם ש"מ שאף על פי שהיא נתונה לבתו מכל מקום דומה כאלו העביר נחלתו מיוצאי חלציו אל שבט אחר וכאילו לא זכה שזרעו יירש ארץ מזה אנו למידין שהקב"ה מלא עליו עברה כי לא זכה להקים שמו על נחלתו. ויש עוד בדבר זה סוד הנמשך מסוד היצירה, כארז"ל (ברכות ס) איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, ואמרו המפרשים שהזרע הראשון נפסד והבא אחרונה נשאר קיים ולעולם מזרע אשה נולדת הנקיבה וא"כ דומה כאלו אין הבת מזרעו.
עלה אל הר העברים. (במדבר רבה) למה נסמכה לכאן כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם אמר אותי צוה המקום להנחיל שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת.(ספרי) ד"א כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו לחצר והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו בני מכאן ואילך אתה אסור להכנס:
ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ, כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג) הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה. וכן קח לך את יהושע (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע. והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם, והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז) בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] אמרו חכמינו ז"ל כי נסמכה פרשת עלה אל הר העברים לדבר הנחלות כי בקש משה לדעת מי ינחל מעלתו:
עלה אל הר העברים הזה. נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות לפי שבקש משה לדעת מי ינחל נחלתו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הר זה נקרא כאן", וכו']
[מובא בפירושו לדברים פרק ג' פסוק כ"ג] ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא) ואת יהושע צויתי בעת ההיא, הזכיר כי אני לא אעבור שם, כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי, וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור: וטעם בעת ההיא. רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה', ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה. והנכון כי "בעת ההיא", בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה, כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת. וכאשר לא שמע השם בקולו, חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, כמו שנזכר שם (פסוק טז). וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח). אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה, וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו:
וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] וראיתה אותה. ולא הספיק מה שכבר אמר וראה את הארץ, על דרך אומרם ז"ל (ספרי ח"א קל"ו) שהראהו ה' ראיה נסיית מה שאין כח בשיעור עין טבעיית לראות באור השמש זולת באור הגנוז כידוע, ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אותה כי יאיר לפניו אור החיים, וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (שם ל"ד) ויראהו ה' וגו' להעיר על האמור:
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה. למה הוצרך לחזור וראיתה אותה והלא כבר הזכיר וראה את הארץ, אלא וראיתה אותה מצויירת למעלה כשנאספת אל עמיך.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק נ"ב] כי מנגד תראה את הארץ. לא אמר את ארץ כנען כמו שהזכיר למעלה וראה את ארץ כנען, כי מלת הארץ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכן מלת תראה כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש כי על כן הוצרך לחזור ולומר אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, ולא הספיק לו במה שאמר ושמה לא תבא, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל לא מארץ החיים, וכן בסדר פנחס הזכיר בו הכתוב שתי ראיות, שאמר (במדבר כז) וראה את הארץ וחזר ואמר וראיתה אותה, כלומר מצויירת למעלה, ושם הזכרתי. והארץ הזאת היא מעלת הצדיקים, שכן אמר דוד ע"ה (תהלים קטז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן אמר חזקיה (ישעיה לח) אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים: ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, הכונה על חיי הגוף בעוה"ז אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד ארצות החיים, המזומנים לכל ישראל, הוא שדרשו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן הוא אומר (שם נז) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי: