ביאור:מ"ג במדבר ט א
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:[עריכה]
בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת (פסחים פ"ק. ספרי) שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה.
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון. מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר:
בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. בפ"ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה
ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:
והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) [שאחר] לכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח. ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד, לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם:
בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. בפ"ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה ומ"מ יש ליתן טעם בדבר שלפי שכל תורת כהנים היה באהל מועד ושם נמי כתיב באהל מועד וסמוך לאותה פרשה מדבר בדגלים ובחנייתם שהיה סביב למשכן הילכך קדמיה קרא. ורש"י פי' שלא התחיל הספר בהאי פרשה מפני שראה שמדבר בגנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואי קשיא מאי גנות הוא זה והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב שנאמר והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת וגם פסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדבור י"ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה:
בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצבא (פרק א) וסדר הדגלים (פרק ב) ונושאי המשכן (פרק ד) להכניסם לארץ, וטהר מחניהם מן הטמאים (פרק ה) כאמרו "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין סוטה, למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם, ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל, שבהם זכו לכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב "נוסעים אנחנו אל המקום" (להלן י, כט). ראשונה: ספר חנכת המזבח. שנית: זריזותם בענין חנוך הלוים. שלישית: זריזותם בקרבן הפסח. רביעית: לכתם אחרי האל יתברך במדבר (על פי ירמיהו ב, ב), אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים, פעמים ארכים ופעמים קצרים, באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה, ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו, לא לפי הזמן שהיו בו. ולכן ספר בכאן ענין חנכת המזבח והלוים והפסח שהיו בחדש הראשון, והיתה תחלת הספר בחדש השני, והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים. ועל כמו זה אמרו 'אין מקדם ומאחר בתורה', ולזה כאשר תכון תכלית מה זולתי הזמן בסדר המספר.
בשנה השנית וגו'. צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית. גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן, עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה. אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו' בתחלת ענין, עוד קשה למה הוצרך ה' לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה, והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק: ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו' ואמרו ז"ל (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח, ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו:) שמאמר זה היה בראש חודש נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר"ח ניסן והקדים ה' מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע התאריך הוזכר" וכו']
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק כ"ו] ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר:
וידבר ה' אל משה וגו'. סמך פרשת פסח לטהרת הלוים רמז שהלוים מפשיטין:
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק ו'] קח את הלוים מתוך בני ישראל. נסמכה פרשת הלוים לפרשת המנורה כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים, ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלוים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח, ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות, כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ונכתבה כאן פרשת הפסח לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים, ולפי שכתוב במצות הפסח (שמות יב) והיה כי תבאו אל הארץ, (שם יג) והיה כי יביאך, צוה עתה שהם חייבין בו גם במדבר: