ביאור:מ"ג במדבר א מו
וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:[עריכה]
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', כי ספר כמה היו: ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים:
[מובא בפירושו לשמות פרק ל' פסוק ט"ז] וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות וג' שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני כ'. תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במס' ראש השנה ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן והשני באחד באייר:
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק נ"א] שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים. דע כי המספר הזה גם אותו שבמדבר סיני שעלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא נכלל בו כל ישראל, כי אין להם סוף ותכלית ולא ידענו מזה מספר כל ישראל, שהרי ישראל לא נמנו כאן וכאן אלא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, ובודאי היו בישראל אותם (שהם מבן עשרים שנה ולמטה,) (ו)שהם מבן עשרים שנה ומעלה כמה זקנים וכמה חולים וחלושי הכח ואינם מן המנין לפי שלא היו ראויין לצבא ואינן בכלל יוצאי צבא, ואם כן מספר בני ישראל לא נזכר בכתובים בשום מקום ולא ידענוהו כלל, כי מעת שירדו למצרים בשבעים נפש נשתלחה הברכה בהם שעלו לששים רבוא שיצאו משם הגברים לבד מטף, והם הם שקבלו התורה בחדש השלישי לצאתם, ונשתלחה הברכה בהם עוד בחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שעלו לששים רבוא מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא: ולמדנו מזה שבהר סיני כשקבלו התורה היה להם מספר ידוע ובזמן מועט כמו עשרה חדשים ממתן תורה עד שנמנו במדבר סיני עלה מספרם לאין סוף. והאמת שאין ישראל באין בגדר חשבון ומעולם לא נודע מנינם בכל הדורות ולא נחקר מספרם על הכוון באחד מהזמנים, כי מי יוכל לספור מה שחדל לספור ואין לו מספר, והנה הם בהבטחת (בראשית לב) ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, וכן אמר הקב"ה לאברהם (שם טו) וספור הכוכבים, והבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך, וכן מצינו במשה שאמר להם בשנת הארבעים (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, גם בלעם מקטרג שלנו העיד עלינו ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומצינו בדוד ע"ה כשצוה ליואב למנותם שעלו אלף אלפים ושלש מאות אלף איש שולף חרב, הוא שכתוב (שמואל ב כד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף, וידוע שאם אנשים וגבורים שולפי חרב עלו לחשבון העצום הזה אין ספק שאין סוף ותכלית למספר ההמון ודלת העם והנערים והזקנים, והנה השכל מעיד על זה, גם הכתובים מוכיחים כן שהם עדות ברורה יותר מן השכל. וכן מצינו לעתיד שהבטיחנו ישעיה הנביא ע"ה שיהיו ישראל ברבוי העם עצום יותר מכל אומות שבעולם, הוא שאמר (ישעיה נד) כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה', ושיתקבצו מארבע כנפות הארץ ברבוי גדול עד מאד, הוא שאמר (שם מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, הזכיר הנביא ע"ה שלש פעמים אלה לרמוז שתחזור עמהם השכינה הכלולה משש קצוות כי כן כנגדה הזכיר דוד במזמור אחר שש פעמים שמירה: