ביאור:כל האומר... חטא אינו אלא טועה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

לפי דברי הרב יהודה ברנדס במאמר זה, מדרשו של ר' יונתן "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" נבע ממניעים חינוכיים – הוא רצה להגן על תלמידיו מהשפעות רוחניות מזיקות שיכלו להיגרם להם אם יבינו את חטאו של דוד כפשוטו. ברצוני להציע הסבר אחר למדרש זה, גם-כן על-דרך החינוך.

בכל סיפור מסיפורי התנ"ך ניתן להבחין בין "גוף" ל"נשמה". ה"גוף" הוא המאורעות ההסטוריים כפי שקרו במציאות, וה"נשמה" היא הרעיון המופשט שעומד בבסיסם של המאורעות. למשל, בפרשת דוד ובת-שבע ניתן להגדיר את הנשמה של הסיפור כ: "חטאו ותשובתו של מנהיג" (כמובן, הרעיונות בפרשה הם הרבה יותר מורכבים, אך לצורך ההסבר ניתן להסתפק ברעיון פשוט זה).

את הרעיון הזה ניתן להסביר באופן מופשט, במאמרי מוסר ומחשבה. אך ניתן גם להמחיש אותו בסיפור מציאותי, שבו הרעיון קורה במציאות. פרשת דוד ובת-שבע מהווה המחשה של רעיון החטא והתשובה, שבה החטא של המנהיג הוא ניאוף ורצח.

כפי שידוע לכל מורה, כאשר משתמשים בדרך ההמחשה, חשוב שההמחשה תתאים לעולמם של התלמידים. אולם כאן נוצרת בעיה: אצל רבים מתלמידי-הישיבות (אז והיום), המושג של 'ניאוף' הוא מושג דמיוני לחלוטין. הם לא מסוגלים בכלל להעלות בדעתם שאדם כשר יעבור עבירה כל-כך חמורה. אדם שעובר עבירה כזו הוא מחוץ לעולם שלהם, והם לא מסוגלים להזדהות איתו. לפיכך, אם תלמידים כאלה מבינים את פרשת דוד ובת-שבע כפשוטה – הם לא יכולים להזדהות עם דוד, וממילא גם לא קולטים את המסר, שהוא ה"נשמה" של הסיפור.

לכן בא ר' יונתן, ומציע המחשה שונה לאותו רעיון. בהמחשה של ר' יונתן, דוד הוא כבר לא נואף ורוצח – הוא איש-הלכה. כל מעשיו הם על-פי ה"שולחן ערוך". בכך דוד כבר נכנס לעולמם של תלמידי-הישיבה, וקל להם יותר להזדהות אתו. בכך מעביר ר' יונתן לתלמידיו מסר חשוב: ייתכן שאדם יעשה מעשה חוקי ע"פ ההלכה, ובכל-זאת זה ייחשב לו לחטא חמור, עד-כדי-כך שהנביא יאמר עליו "ניאץ ניאצת את אויבי ה' בדבר הזה".

לפי הסבר זה, ר' יונתן לא בא "לחלוק" על נתן הנביא, שאומר שדוד חטא (וגם לא על דוד עצמו שאומר "חטאתי"). להיפך: הוא מניח שתלמידיו כבר למדו את הפרשה בתנ"ך, ויודעים כמה חמור היה המעשה של דוד בעיני ה'. החידוש שלו הוא, שהמעשה החמור הזה היה חוקי לחלוטין על-פי ההלכה. דוד לא חטא באופן פורמלי, הוא לא עבר על שום סעיף ב"שולחן-ערוך".

באותו אופן ניתן להסביר גם את המדרש על ר' אשי ומנשה. גם כאן, ייתכן שהמטרה היא לא ללמד זכות על מנשה, אלא רק להכניס אותו לעולם הישיבה, כדי לאפשר לתלמידים להזדהות אתו, ולהבהיר להם שגם כאשר אדם לומד תורה הוא יכול להיות רשע כמו מנשה. באותו אופן ניתן גם להסביר מדרשים רבים שנראים "אנכרוניסטיים", כגון המדרשים שמתייחסים אל דואג ואחיתופל כאל תלמידי-חכמים, מתארים ויכוחים הלכתיים בין יואב לאבנר ולבניהו-בן-יהוידע, ועוד.

בזה סרה קושייתו של הרב יעקב מדן, שאומר שלא ייתכן שהחינוך יהיה חשוב יותר מהאמת ההסטורית. לפי ההסבר הזה, אכן האמת ההסטורית חשובה יותר, אך המדרש של ר' יונתן בכלל לא מתייחס אליה – הוא לא בא להסביר את האמת ההסטורית (ה"גוף") אלא להמחיש באופן אחר את הרעיון שעומד בבסיסו של הסיפור (ה"נשמה").

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/xte_dwd_0