ביאור:ישעיהו ב כביקורת על המלך

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בין הפרשיות הקשות להבנה בספר ישעיהו, נמנית בלא ספק נבואתו הכתובה בפרק ב', אשר כל פרשניו האריכו למעניתם לבאר את שינויי הסגנון התכופים בדבריו.

וזה לשון המקראות:

(ישעיה ב): "(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: (ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: פ
(ה) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה': (ו) כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ: (ז) וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: (ח) וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו: (ט) וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם: (י) בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: (יא) עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: ס (יב) כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל: (יג) וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן: (יד) וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת: (טו) וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה: (טז) וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה: (יז) וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: (יח) וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף: (יט) וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: (כ) בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים: (כא) לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: (כב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא: פ"

הצגת התמיהות

הפסוקים הראשונים מובנים לכל קורא. בפסוק ה' הנביא פונה אל בית יעקב, וקורא להם לילך באור ה'.

בפסוק ו' יש להסתפק, האם הוא ממשיך בדבריו על העם בלשון נוכח יחיד לעומת הפסוק הקודם, שם פנה אליהם בלשון נוכח רבים, או שמא הוא קורא לה' בקטרוג על העם.

בסוף פסוק ט' מוסכם כמעט על כל הפרשנים כי הנביא פונה לה' שלא לישא לישראל על עוונותיהם, אף כי ישובו בתשובה ויכנעו על חטאיהם.

מפסוק י' ואילך נראה כי הוא קורא לעם בלשון נוכח יחיד להתכונן ליום ההוא, אזי יתגלה כבוד ה' וכל חוטא יחפור מחילות להתחבא מפני בושתו.

בפסוק כ"ב חוזר הוא להשתמש בלשון נוכח רבים, ודרישתו בלתי מובנת בפשטות.

ביאור אפשרי

לא אתייחס כאן לפירושים הקלאסיים המופיעים על הדף, וכל מבקש דבריהם ימצאם בנקל.

נראה כי נבואה זו נישאה על ידי ישעיה בתקופת אחז, עת אשר למד אחז מכל העמים אשר סביבותיו, ואימץ את אליליהם אל חיקו, ללמוד גם מעשי עבודתם ובניין מזבחותם, וכמתואר בספר מלכים ודברי הימים.

מוסד הנבואה ומוסד המלוכה בימים כתיקונם מיועדים לפעול בהרמוניה ושיתוף פעולה מלא. אך ימי המתח המובנה ביניהם כימי המלוכה בישראל.

בעת סור אחד המלכים ואף במקצת מדרכי ה', תמיד פחד הנביא ומוראו לנגד עיניו, פן ינבא עליו ועל מלכותו רעה ויורה בדבר ה' לתת את המשרה על שכם רעהו הטוב ממנו.

הנביא בהיותו מודע למתיחות סמויה זאת, חשש לנפשו ומהוצאה להורג על פי חוקי המלכות על בסיס דין המורד במלכות החייב מיתה. כך אנו מוצאים בשמואל אשר ירא למלא דבר ה' ולמשוח את בן ישי למלך, מפחד שיהרגהו שאול.

בתקופה בה אנו דנים, עת אשר המלך הוא המדיח את העם מעבוד את אלוהיו, אין כל קשר חיובי בין בית המלוכה לבין הנביא, ואך חשד וחשש מלווים את שני הצדדים רבי ההשפעה.

עם זאת לא מצאנו לנביא אשר ינאם בפה מלא על הצורך למרוד במלך, ושלא לשמוע בקולו. וזאת מחמת החשש המוצדק מהריגה. אליהו הוא זה שהעז ביותר נגד בית המלוכה, ואף הוא שינס מתניו לרוץ לפני אחאב לבטא בזאת את נאמנותו למלך אף אם לא לדרכיו ודעותיו המקולקלות.

נראה, כי בחזון זה ביקש ישעיה להצביע לפני העם על האפשרות לשמוע בקול ה' אף אם אין מטרה זו עולה בקנה אחד עם רצון בית המלוכה והעומד בראש העם. הציבור, הספוג בהרגשת פטריוטיות ולויאליות, שומע על תיעול רגשות אלו לכיוון חיובי יותר, ומתבקש שלא להישמע לצו לבבם המורה על כבוד בית המלוכה.

כמדומה, שהאדם המוזכר בפרשה זו, אינו אלא המלך אחז. כאשר במכוון אין הנביא נוקט בשמו אלא ברמז, על מנת שלא להיתפס בכף.

וכך הוא פותח את דבריו בחזון אחרית הימים, עת בה כל העמים – אשר אחז לומד מדרכיהם באדיקות ומחקה את תרבותם – יכירו בעליונות אלוהי ישראל לעומת אליליהם הנתעבים, ותורה תצא לכל העולם מציון, וכל האומות יכפפו אזנם לשמוע את דבר ה' מירושלים.

בכך הוא מסיים בקריאה נרגשת: בית יעקב, לכו ונלכה באור ה'! למה לנו לחכות ולצפות עד עת אחרית, בעוד אשר לנו הוא כבר מעתה. למה לנו לחקות את התרבות העכשווית, ולא להקדים את המאוחר אצל שאר הלאומים?

והוא פונה לבית יעקב ולגאוותם הלאומית, וקורא להם נטשת עמך, אין עמך כלום מתרבותך הלאומית, הכל מלא מקדם (ארם), עוננים מפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו, ברמזו לעבודת המולך, אשר למדו מן העמים אשר סביבותיהם.

שוב הוא מעורר רגשות תסיסה ומרד, ברמזו לעוולות המלך כלפי העם, כאשר אין הוא נוקב בשמו המפורש כי אם מדבר עליו בדרך נסתר – אשר ארצו ימלא בכסף וזהב לאוצרותיו הפרטיים, ובסוסים למרכבותיו המרובות.

ומשכך, אין מקום להרשות לו לחטוא ולהחטיא את העם כלפי אלוהיו, כאשר הוא ממלא ארצו באלילים, עד אשר הכל משתחווים למעשי אצבעותיו.

ואם אם על ידי המרד ואי הציות יושפל כבוד המלך ובית המלוכה בכללו, מבקש ודורש הנביא מן העם: ישח אדם וישפל איש – אל תשא להם!

עתה הוא פונה בחזון לעבר המלך, ומתרה בו על מפלתו הצפויה – כאשר כל אליליו לא יועילו ולא יעזורו. בכך הוא גם מרמז לעם לבל ידאגו לכבוד בית המלוכה, מאחר וסוף כל סוף יושפל אף יוכנע. וככלות דבריו, הוא חוזר ופונה לעם בבקשה:

חדלו לכם מן האדם (המלך) אשר נשמה באפו – לעומת ה' שהוא אל ולא אדם, ואין נשמה באפו, כי במה נחשב הוא!