ביאור:ירושלמי בבא בתרא א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

אני לא יודע איך מוסיפים פרשנות באופן אחר לדף כלשהו (בהנחה שזה לגיטימי, אני חשוב שראיתי פה בעבר דברים כאלה), אז אני מביא פרשנות עצמאית, חופשית יחסית, לפרק הירושלמי, המבוסס על פרושו ובירורו של ליברמן ב'ירושלמי נזיקין' (כ"י אסקוריאל):

משנה א

שאלת הכפייה מתעוררת ביחס למ"ו, ר' יוחנן פותר: כופין בחצרות ולא בגגות. מחלוקת ר' נסה ור' יונה ביחסי גובה בין חצר וגג. סברת ר"נ: בגג משתמש תשמישי צנעה ושם כופין, סברת ר"י: בחצר תשמישו קבוע ואינו יכול להזהר. מחלוקתם על מקרה חדש (גג – חצר) בעקבות הסברת דעת ר' יוחנן (חצר-חצר – גג-גג). סברותיהם ביחס לה"ר הם פתרונות הפוכים: אפשרות ראיה ואפשרות טאקט והצטנעות מול אי-אפשרות שניהם.

משנה ב

במשנה שלפנינו: מנהג כטעם חיוב הגדירה בגינה ולא בבקעה (גינה=משנל"ג) או פירושים אחרים, אך בכל-אופן יוצרת יחסים בין סוג הקרקע והתשמיש לבין מנהג המקום. בירושלמי: מסייג יחסים כאלו והשפעת המנהג רק לבקעה, בגינה אין זה משנה. אולי הבחנה מהותית בין אזור העיר – חצר וגינה – לבין אזור השדות: במקום המיושב ישנה תשתית אוניברסלית וקודמת מהמנהג.

משניות ג-ד

נראה שהירושלמי רואה בהן סיפור אחד. העניינים העולים בעיקר הם האפשרויות השונות לתשלום (כשעת בניית הניקף, כיפין-לבנין, פשוטו של כותל, רוחבו), הטענות האפשריות לניקף וההשלכות לשימוש הכותל. נראה מתאים משום-מה בהרבה צדדים לשיטת בעה"מ שזה המשך מ"ב בבקעה כשנהגו.

משנה ה

הירושלמי מביא טעם (לא נמצא בבבלי) לדעת רשב"ג: רק העשירים בונים בתי-שער – "הון עשיר קריית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו". פסוק זה עוסק בצדיק ומדמהו לעשיר הבטוח (פסוק לפנ"כ: "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק"). בפסוק דומה לא רק שהצדיק עשיר אלא הרשע עני (ובעצם העני רשע): "הון עשיר קריית עוזו (של צדיק), מחיתת דלים רישם (של רשעים וכסילים)". מחיתה מתוקבלת פסוק לפני לאוצרות הטמונים בדברי הצדיק ("מחיתה קרובה" כהפך, בפי האויל – עצה לטווח קצר). פרשנות זו דומה לבבלי בהעלאת העניין הכלכלי (עשירים-עניים) אך הפוך בהעדפת העשיר. גם את הבחנתה ודיוקה של גמרת הירושלמי בין הלישא' ל'ליתן' ניתן לראות על רקע זה.

משנה ו

התלבטות ר' יוחנן בד"א אם לקניין או פריקה – פותחת (כבבלי) בדרך אגב את דיני החצר המשותפת: שטח הביניים (ד"א), עיכוב זע"ז בעשיית תשמישין מסויימים (בבבלי בחזה"ב), כפיית זע"ז עירוב חצרות, חלוקת זבל ואכסניה ודיני התשתיות המשותפות (אמת מים וביוב). ניתן לטעון שלעומת המשנה ההולכת לכיוון ההפרטה והאינדיווידואציה הולכת הגמרא לכפייה הדדית ועוסקת ביחסי כלל החצר וסמכותה כגוף 'ציבורי'. דבר זה נראה גם בסיומה בדברי ר"ע המונע חלוקה בשביל שילמדו יחד .