ביאור:יוסף הודה בארצו

יוסף הודה בארצו

על הפסוק: כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: (בראשית מ, טו)

אמרו במדרש תנאים לדברים פרק לא: משיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם עצמות יוסף נכנסין לארץ ישראל ועצמותי אין נכנסין אמר לו הקדוש ברוך הוא דמודי בארעיה [מתקבר] בארעיה דלא מודי בארעיה לא מתקבר בארעיה יוסף על ידי שאמר (ברא' מ טו) כי גנב גנבתי מארץ העברים לפיכך זכה שיכנסו עצמותיו לארץ ישראל אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומ' (שמות ב יט) איש מצרי הצילנו מיד הרועים ושתקת ולא אמרת עברי אנכי לפי כך לא תכנס לארץ ישראל:

קושיה

והנה כל קורא המדרש תמה, מה היה מיוחד ביוסף שאמר כי גנב גנבתי מארץ העברים, סה"כ הוא סיפר מהיכן הוא הגיע, מנין שהוא כל כך אוהב את ארץ ישראל?

תשובת ר' יהונתן איבשיץ

תשובה נפלאה על כך מצאנו בספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש יד:

אמרו במדרש [מד"ר דברים פ"ב, ח] כי משה אמר, עצמות יוסף נכנסים לארץ ישראל ואני אין נכנס, והשיב לו ה', יוסף הודה בארצו ואתה לא הודית.

ויש לתמוה, למה לא אמר על שאר הנכנסים לארץ ישראל ולמה דוקא יוסף, ובפרט לפי מ"ש [ילק"ש בשלח רמז רכ"ז] שכל עצמות השבטים בכלל נכנסו לארץ, ודרשינן ליה מן והעליתם עצמותי מזה אתכם דייקא, א"כ למה תלה הדבר בעצמות יוסף דוקא.

אבל ידוע מ"ש במדרש [ד"רוילד פ"ט,ו] שאמר משה בהן קלסתיך ובהן אתה גוזר עלי, והשיב ה' הלא אתה אמרת והן לא יאמינו לי וכו', הרי דלכך נענש מלבוא לארץ ישראל בשביל שחשב ודבר סרה על עם ה' היותם קטני אמנה:

והנה ידוע דכל שורש ומצב ישראל הם שבטי יה אשר הם כללו של ישראל, וא"כ המדבר סרה על השבטים, גדול עונו ממדבר על זרעם אחריהם, ויפה כח האב, וא"כ היתה טענת משה חזקה, עצמות יוסף הן נכנסות לארץ ישראל, אף שהוציא דיבה על השבטים ואמר שאוכלים אבר מן החי וכדומה ממאכלות אסורות והיה שקר, כי ידם היתה תמיד לה', ואני שהייתי רק מחושדי ישראל אולי לא יאמינו לי, לא אכנס לארץ ישראל?

והשיב לו השם, לא מן זה הטעם אין אתה נכנס, רק עיקר טעם הוא כי משה היה סיבה למרגלים ודור המדבר, כי באמת ה' אמר לו [במדבר י"ג, ב] שלח לך מרגלים, לדעתך וכו', והיינו לחפור הארץ לדעת איזה מקום נוח בקל לכבוש ואיזה מקום קשה, אבל לחקור טיב הארץ השמינה או רזה וטיב פירותיה זה אינו מגדר מרגלים, ועל ידי כך נתגלגל שאמרו פירות משונים ואוכלת יושביה וכדומה, ואילו היתה שליחותם רק לדעת המקומות כנ"ל לא היו באים לידי כך, וגם ע"י חקירה זו, נולד ספק בעיני העם כאילו יש ספק בדברי ה' ח"ו שהפליג בשבח ארץ ישראל זבת חלב ודבש וכו', וזה אמרם, משה לא הודה בארצו, הרצון שלא הפליג להודות ולהלל שבח ארץ ישראל, עד שהוצרך לשלוח מרגלים ולחקור בטיבה השמינה או רזה, ולא כן יוסף שאמר לשר המשקים [בראשית מ', ט"ו] וזכרתני והוצאתני מן הבור הזה כי גנוב גנבתי מארץ העברים וכו':

ויש להבין מה צורך הגדה זו לשר המשקים שנגנב מארץ עברים, אבל באמת הוא כך, כי החסידים הראשונים היו בוחרים לשבת תמיד במערות וחורי עטלפים, כדי להתבודד ולהתרחק מן בני אדם המרגילים ומביאים לידי חטא, והנביא צווח [ירמיה ט'-א] מי יתנני במדבר, ורשב"י ע"ה היה יושב במערה כמה שנים, וכי קצרה ידו למקום שאין מגיד לקיסר, וכמבואר בש"ס וכדומה, הלא מלאכי מעלה היו סובבים אותו תמיד כנודע, אלא בחר בישיבה זו לקנין שלימות, ולכן בצאתו השיג מעלה גדולה, עד שנתגדל למעלה מר' פנחס בן יאיר כמבואר בש"ס [שבת לג ע"ב], ואח"כ היה הוא ודורו שאחריו, יושבים כולם במערה ולומדים בתורה, כאשר מצינו בזוהר דברי חכמים אחרים בזמן רשב"י, ובזוהר סיפורים רבים מהחכמים רבים שהיה דירתם תמיד במערות ובמחילות לקנין השלימות להתרחק מבני אדם, א"כ י"ל אף יוסף הצדיק נבחר לו לשבת בבית האסורים, נבדל מישוב בני אדם, להנצל מחטא בני אדם, ולעבוד ה' בתכלית העוני וחוסר, וזו היתה שלימותו, כדכתיב [בראשית ל"ט, ב] ויהי ה' את יוסף, והלא בצאתו היה עלול לחטאים, ולרוב יופיו בנות צעדה עלי שור: וכמה מלחמות שצריך להתגבר ביצרו, עד שאמרו [סוטה לו ע"ב] לולי דיוקנו של יעקב היה ח"ו נלכד בפח אשת אדוניו, ואמרו [שם] שהוציא יו"ד טפות זרע ע"י יו"ד אצבעות, והם היו בעו"ה גרמא לצרות רבות, וביחוד יו"ד הרוגי מלכות.

אמנם יוסף אשר חמד ובחר לצאת מהמאסר, כי ידע כי עיקר שלימות האדם היא בארץ ישראל מקום אשר שם משכן ה', ובו יקנה אדם שלימות התדבקות גמורה עם ה', ושם אין מסך הבדל רוחות הטמאות וכדומה, והגבר אשר יבקש להתדבק בה' היה צריך לעלות לא"י, וע"ז היה יוסף חומד לשוב לארצו ארץ חיים, ולקנות שם שלימות גמורה להיות כסא ומרכבה לה' ככל אבותיו, ובשבתו בבית האסורים א"א לזאת, וזהו אמרו והוצאתני מבור הזה לא לשם תענוג לבקש חופשיות משביה, כולי ליתנהו ביה, רק הטעם כי גונב גנבתי מארץ עברים, וכל מגמתי לשוב שמה להתדבק בה' באור אלהים חיים ולא לתענוג עולם הזה, ובחר בשבת ארץ ישראל ולא אמר לשוב אל אביו, רק תלה הכל בארץ ישראל, כי חשב זה לעיקר, וכל האבות זכו למעלה נשגבה כזו מחמת זכות ארץ ישראל, וזה הודה בארצו לזה היה השבח והודיה, ולכך אף כי לא זכה בחיים מחמת שכבר החלה הגלות, יעקב ובניו ירדו מצרימה, זכה לאחר מותו, שבאו עצמותיו לארץ ישראל וא"ש:

ומזה תבינו כמה מצוה יש לחמוד לעלות לארץ ישראל, כמ"ש השל"ה וספר יראים שתמיד יהיה בלב אדם חשק וחמדה לארץ ישראל, כדכתיב [מלכים-א' ט. ג] והיו עיני ולבי שם כל הימים, ותמיד אם אדם מלא כל חמודות, יזכור שהוא חסר, שאינו בארץ ישראל תכלית השלימות מה קנית, ויתעצב על כך כי עיקר חסר אצלו, וכמ"ש [תהלים קל"ז, ו] אם לא אזכרכי אם לא אעלה ירושלים על ראש שמחתי, כי לשמחה מה זו עושה, אם מקום תכלית האושר האמיתי חסר, ושנית נלמד, כי כל מה שהאדם מבקש בזה העולם הוא הכל בשביל קנין שלימות, אם מבקש עושר הוא כדי שלא תטריד אותו העניות בעבודת ה', כאמרם [עירובין מ"א ע"ב] עניות מעבירה האדם מדעת קונו, וכן הכל: