ביאור:חג שמיני עצרת - שמחה אמונית הפורצת גדרות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בס"ד כ"ב תשרי התשס"ז
חג שמיני עצרת – שמחה אמונית הפורצת גדרות
מבוא
[עריכה]בתקופת הגאונים החלו לנהוג בקהילות ישראל לחגוג גם את יום "שמחת תורה" בחג שמיני עצרת, דהיינו, ביום שבו נקראת פרשת וזאת הברכה החותמת את ספר התורה. כלומר, לאחר הימים הנוראים וחג הסוכות בעת שישראל השלימו את עצמם במצות התשובה ובמצוות חג הסוכות, נקבע שמיני עצרת שהוא יום טוב ללא מצוה ייחודית ליום גמרה של תורה, ובעקבות זאת קבעו הגאונים את חג שמיני עצרת גם ליום שמחת תורה. על כן שמחת חג שמיני עצרת היא בעלת עוצמה פנימית מיוחדת משום שהיא כוללת בתוכה גם יום טוב, וגם התחברות האישית לקב"ה ביום גמרה של התורה, תכלית שילובם של שמחת חג שמיני עצרת עם שמחת תורה היא: להעמיד את התורה במרכז חייו של האדם למשך כל השנה ע"מ שאחרי החגים יתקדש הכל. לפיכך קבעו הגאונים להצמיד את פרשת וזאת הברכה לחג שמיני עצרת וקבעוהו ליום שמחה עממית הפורצת את גדרות ההלכה בעת גמרה של התורה, משום שהשמחה בשמחת תורה גורמת לעבודת ה' ברצון ולהשראת השכינה בישראל בכל ימות השנה. כלומר, השמחה היחודית של כלל עם ישראל והריקודים עם ספר התורה הכולל בתוכו גם איסורים, אזהרות ותוכחות מוכיח כי עם ישראל מאמין בכל דברי התורה אשר הונחלה לכלל עם ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים, ל"ג, ד'). לפיכך בתום חגי תשרי יוצאים ישראל בשמחה אמונית הפורצת גדרות לשנה החדשה מתוך אחדות פנימית ועם ברכת משה לישראל, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
- א. שמחת שמיני עצרת – שמחה אישית ופנימית ללא אמצעים המגבילים את השמחה.
- ב. שמחה בקב"ה ובתורתו – הכנסת השכינה מהסוכה לבית הפרטי למשך כל השנה.
- ג. שמחת תורה – שמחה עממית הפורצת את גדרות ההלכה בעת גמרה של התורה.
- ד. שמחת ישראל – שמחת התורה מיועדת רק לאדם מישראל שנצטוה על המילה.
- ה. יחודיות שמחת תורה – שמחה מאוחדת בספר התורה הכולל בתוכו גם איסורים, אזהרות ותוכחות.
א. שמחת שמיני עצרת:
[עריכה]בחג שמיני עצרת נהגו ישראל החל מתקופת הגאונים להרבות בשמחה יותר מכל חג אחר, ואפילו יותר מחג הסוכות אשר בו ציותה התורה "ושמחת בחגך" (דברים, ט"ז, י"ד). המקור לריבוי השמחה בשמיני עצרת אינו מפורש בתורה אלא אף להפך, התורה אמרה: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ'), וחז"ל למדו מכפל הלשון "ושמחת בחגך...והיית אך שמח" (דברים, ט"ז, י"ד-ט"ו), לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה" (סוכה מח.), ופשוט הוא שכל דבר הנלמד מרבוי הוא פחות בחשיבותו מן הדבר המפורש בכתוב. יתרה מזאת, ישנה מחלוקת ראשונים: האם יש מצות שמחה ביו"ט אחרון? הרש"י כתב: "...ואין שמחה אלא באכילת שלמים, ויו"ט האחרון גופיה לא, דהא תרי זימני: 'שבעת ימים' כתיב גבי שמחה כדפרישית, וממילא אימעיט שמיני" (פסחים עא.). לעומת זאת התוספות (ד"ה לילי יום) הוכיח שם, שמצות השמחה נוהגת גם ביום השמיני שהרי המשנה אומרת: "הלל והשמחה שמונה" (סוכה, פ"ד, א'), וההלל אומרים אותו ביום מכאן משמע שהשמחה נוהגת גם ביום. כלומר, נראה כי לכ"ע השמחה בשמיני עצרת פחותה משמחת חג הסוכות, וכן מצאנו שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים ובשמיני עצרת הקריבו רק פר אחד.
הטעם שלמרות האמור לעיל נהגו ישראל להרבות בשמחה בחג שמיני עצרת יותר מכל חג אחר, הוא משום שבחג שמיני עצרת השמחה איננה לזכר נס שאירע לאבותינו, אלא עיקר שמחת יו"ט שמיני עצרת היא אישית ופנימית ללא אמצעי עזר, כגון: קרבנות רבים, ארבעת המינים, סוכה, וכו'. וכן מובא בגמ': "א"ר אליעזר הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" (סוכה, נה:), כלומר, הסעודה הקטנה בין המלך לאוהבו עדיפה בעיני המלך, על הסעודה הגדולה עם כלל עבדי המלך. וכן כתב הרש"י (ויקרא, כ"ג, ל"ו): "עצרת היא', עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם", דהיינו, רצוני שנחגוג יחד באופן אישי ללא אמצעים חיצוניים המגבילים את השמחה. לפיכך גם בעת שבית המקדש חרב כשישראל יוצאים מן הסוכה לאחר שהוכיחו בגופם את אהבתם לקב"ה, הקב"ה אומר כביכול: קשה עלי הפרידה מכם ורצוני שתחגגו עמי עוד יום אחד יחד עם התורה שקיימתם את מצוותיה בחג הסוכות, בכדי שלא תתנתק מסירות הנפש של ישראל לתורה ולמצוות במשך כל השנה, כפי שנאמר בגמ': "לעולם לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו" (ברכות, לא.). לפיכך עיקר כוונת יום טוב שמיני עצרת הוא: שגם האדם ירגיש שקשה לו להפרד מהקב"ה ומהמצוות, על כן מוקדש יו"ט שמיני עצרת להתקשרות האדם לקב"ה לכל ימות השנה באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, לפיכך התקינו הגאונים שחג שמיני עצרת יהיה גם חגה של התורה אשר כל המצוות כלולות בה, וע"י השמחה וריקודים בשמחת תורה ביום טוב של שמיני עצרת יתקשר האדם לתורה כולה, ובכך אחרי החגים יתקדשו כולם.
ב. שמחה בקב"ה ובתורתו:
[עריכה]שמחת המועדים מוגבלת למעשה המצוה הנהוג באותו חג, כגון: מצה, שופר, סוכה, עליה לרגל, וכו', שבעזרתם ישראל מודים ושמחים על הישועה שזכו לה אבותינו מאת ה' באותו מועד, אולם שמחת חג שמיני עצרת שונה משמחת יתר החגים משום שהשמחה בחג שמיני עצרת היא שמחה רוחנית אשר אינה מוגבלת למעשה מסוים, אלא היא שמחה כללית בקב"ה ובתורתו, דהיינו, על עצם הקשר שיש לישראל עם הקב"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. וכן מובא במדרש (ילק"ש, פר' פנחס, תשפ"ב): "דאמר ר' פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן, מה טעם? 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה' (תהלים, ק"ט, ד'), בטוחים אנו בתפלה. וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים: 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' (תהלים, קי"ח, כ"ד). אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש: 'נגילה ונשמחה בך' (שיה"ש, א', ד') - בהקב"ה, 'בך' - בישועתך, 'בך' - בתורתך, 'בך' – ביראתך. אמר רבי יצחק: 'בך' - בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך" (שיה"ש רבה, פרשה א). כלומר, שמחת חג שמיני עצרת היא בקב"ה ובתורתו, כמובא בזוה"ק: "שכינתא ואורייתא דא קב"ה" (בראשית, כד.), "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא אורייתא וישראל" (ויקרא, ע"ג.), לפיכך נאמר במדרש: "עכשיו אני ואתם נשמח יחד", דהיינו, שע"י שמחת התורה ביום שמיני עצרת ישראל מתקשרים בשמחה עם התורה והקב"ה, לפיכך תקנו הגאונים את שמחת התורה דוקא ליום שמיני עצרת לאחר צאת ישראל מקדושת הישיבה "בסכות תחות צלא דמהימנותא" (זוה"ק, ויקרא, קג.), משום ששמחת חג שמיני עצרת גורמת להכנסת השכינה לכל ימות השנה מן הסוכה אל הבית הפרטי באמצעות השמחה הרוחנית בתורה, ובכך מתעלה גם הבית הפרטי למדרגת צילא דמהימנותא. וכן נרמז בדברי רב יהודה: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה" (תענית, ז.), דהיינו, כשישראל שמחים בשמחת התורה מידי שנה בחג שמיני עצרת שהוא גם היום שבו מתפללים על הגשם, באותה שעה ישראל מתעלים ברוחניות כיום שניתנה בו תורה שהוא חג השבועות, משום שביום שמיני עצרת ישראל מצויים לאחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים ומצוות חג הסוכות, ושלמות רוחנית זו מעוררת בהם שמחה פנימית ובטחון בה' מוריד הגשם "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודת דוד, משלי, ט"ו, ל'), לפיכך השמחה בשמחת תורה גורמת לעבודת ה' ברצון ולהשראת השכינה בישראל בכל ימות השנה.
ג. שמחת תורה:
[עריכה]תקנת שמחת תורה לציון גמרה של תורה נקבעה בתקופת הגאונים ליום שמיני עצרת, במועד אשר בו נקבע גם סיומה של קריאת התורה, משום שלפני תקופת הגאונים לא היה יום זה קבוע לציון סיומה של התורה, משום שבמערבא (ארץ ישראל) היו "מסיימים חמישה חומשין פעם אחת לשלש שנים ולא בכל שנה כמו שאנו עושין" (רש"י-מגילה, כט:), לפיכך נלענ"ד שמטעם זה לא הביא השו"ע בהלכותיו את ענין שמחת תורה כלל, ועוד משום הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה.
אולם מאחר ולחג שמיני עצרת לא נקבעה מצוה ייחודית הנוהגת במדינה, כגון: שופר, סוכה, לולב, וכד', לפיכך נקבע בתקופת הגאונים יום שמיני עצרת ליום שמחת תורה, המבטאת שמחה כללית בתורה שאינה מוגבלת בזמן, במקום ובאמצעים כל שהם אלא היא כאור עליון, כפי שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". לפיכך לצורך חגיגת "שמחת תורה" התירו הפוסקים לפרוץ את גדר ההלכה ולהתיר ביום טוב של שמיני עצרת שהוא גם יום שמחת תורה, למחות כף ולרקוד לכבוד התורה (בשם רב האי גאון), למרות החשש לאסור דרבנן "גזרה שמא יתקן כלי שיר" (ביצה, לו:), וכן העיד ר' חיים ויטאל: "וראיתי למורי האר"י ז"ל שהיה נזהר מאד להקיף....ולרקד ולשורר לפניו בכל יכולתו". בנוסף לכך מובא בהלכה שבניגוד ליתר השנה: ניתן להעלות לתורה יותר מ"מנין שבעה" (מגילה, כג.) קרואים, ואף חוזרים ושונים ומשלשים את קריאת התורה, וכולם מברכים על הקריאה את ברכת התורה בשם ומלכות, וכן מעלים קטן למנין הקרואים ואין מקפידים בדבר. ועוד מובא בפוסקים: שאם הזיק לחברו משום שמחת התורה פטור מלשלם ("מחמת שמחה", כמובא בתוס' סוכה מה. "מיד"), ואף היה קיים מנהג קדום לרקוד לפני התורה באבוקות של שעוה, ובעל "פרי חדש" ערער על מנהג זה משום כבוי אש ביו"ט.
נלענ"ד שחז"ל התירו להקל באיסורים הנ"ל בכדי להרבות בשמחת התורה, משום שתכלית יום שמחת תורה היא לצורך אחדות עם ישראל והבטחה אישית של השמח לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת במשך כל השנה, דהיינו, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (תהלים, קי"ט, קכ"ו). ומפני ש"פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים, י"ט, ט'), על כן מתוך השמחה של יום שמחת תורה ניתן להנחיל את התורה לכלל שכבות העם אשר אינם עוסקים בתורה תדיר, כפי שמסופר על רבי שראה אדם אחד שרקד הרבה ושמח שמחה גדולה בשמחת תורה, שאל הרבי את אותו אדם: מדוע אתה כל כך שמח עם התורה הרי אינך לומד בה? השיב לו אותו אדם: אם אחיך היה עושה שמחה ומחתן בת לא היית שמח עמו?! אף אני כן. כלומר, גם מי שאינו לומד תורה תדיר שמח בשמחת תורה ולו רק בשל העובדה שהתורה הונחלה לכלל עם ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים, ל"ג, ד').
לפיכך בשמחת תורה כל אדם מישראל תורם לשמחה מאישיותו המיוחדת לו, וכן מצאנו בדברי הרמב"ן: "שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה" (בראשית, מ"ו, ט"ו), על כן איחודם של כלל השמחות יוצר שמחה ייחודית המשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן, וכן מובא במדרש (ספרי, וזאת הברכה, שמ"ו): "כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר: 'ויהי בישרון מלך', אמתי? 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים, ל"ג, ה').
משל למה הדבר דומה? בבית כנסת אחד היו נוהגים שכל אחד מן הקהל היה מביא מביתו לבית הכנסת יין לצריכת הקהל בשמחת תורה, וכך יצא שהעשיר היה מביא יין יקר ומשובח, והעני שידו אינה מספקת לקנות יין טוב היה מביא יין זול, ומתבייש בכך. ראה זאת הרב והחליט שמעתה והלאה תוצב חבית בפתח בית הכנסת בתחילת חג סוכות וכל אחד ישפוך את יינו לתוכה, כך שבשמחת תורה העני לא יתבייש בדלפונו והעשיר לא יתפאר בממונו. לאחר שעבר השבוע של חג הסוכות והגיע ערב שמחת תורה, החבית שהוצבה בפתח בית הכנסת התמלאה מן היין שכל אדם שפך לתוכה במהלך השבוע. בעת שמחת התורה פתחו הקהל את חבית היין המלאה, וראו כי צבעו של היין בהיר במיוחד וריחו אינו כריח יין, וכשטעמו מן היין גילו שאין זה יין אלא מים מהול במעט יין, כתוצאה מכך נותרו כל הקהל ללא יין לשמחת תורה. אז התברר לקהל כי כל אחד מן האנשים חשב שחברו יביא יין משובח וחריף, כך שאף אחד לא ישים לב אם הוא ישפוך לחבית בקבוק מים במקום יין. כלומר, אילו היו הקהל יוצקים לחבית היין כל אחד מיינו, היתה החבית מתמלאת ומתמזגת ליין טוב, שבאמצעותו יכלו הקהל להרבות בשמחת התורה לשם שמים, ולקיים בכך את מאמר המדרש: "כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח למעלה".
ד. שמחת ישראל:
[עריכה]השמחה בשמחת התורה מיועדת רק לאדם מישראל שנצטוה על המילה, לפי שהמילה יוצרת את הקשר המיוחד בין ישראל לקב"ה, וקשר זה הוא אשר מכשיר את כל אדם מישראל לשמוח בשמחת התורה, וגורם לו להיות בעל תורה המבין את עומק סודותיה. הטעם לכך הוא משום שעולם החומרי מבוסס על שבעה ממדים, כלומר, לכל דבר מוחשי ישנם שבעה כיוונים שונים, ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, ובנוסף לכך המרכז, המימד השמיני הוא העטיפה החיצוני האינסופית העוטפת את כל שבעת הממדים, דהיינו, העולם הרוחני. בדומה לזה הוא ענין רוחניותו של חג שמיני עצרת שחל לאחר שבעת ימי חג סוכות, וגם ענין רוחניותו של חג השבועות שחל בתחילת השבוע השמיני מיום חג הפסח, וכן הוא הדבר לענין הרוחני של שמונת ימי החנוכה, ולענין הרוחני של שמונת ימי המילה, כמובא בגמ': "רבי אומר: גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים'...דבר אחר: גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה'...דאמר ר' אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו ל"ג, כ"ה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, לב:). כלומר, ברית המילה היא הברית המונצחת בגופו של האדם ביומו השמיני, וברית התורה היא הברית המונצחת ברוחניותו של האדם ביום שמיני עצרת ושניהן קשורות זו בזו, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"ג, כ"ה), לפיכך השמחה בשמחת התורה מיועדת רק לאדם מישראל שנצטוה על בריתות המילה והתורה, וכן מובא בגמ': "ואמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, שנאמר: 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (חגיגה, יג.), וכן פסק ר' יוחנן: "עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: 'תורה צוה לנו משה" (סנהדרין, נט.), משום שהעכו"ם הוא כגוזל כתר מלכות משתמש בו למרות שאינו ראוי להיות בן מלך, שנאמר: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי" (תהלים קמ"ז, י"ט).
ה. יחודיות שמחת תורה:
[עריכה]חגיגת שמחת תורה היא חגיגה מיוחדת של העם היהודי בתורתו, דהיינו, אף אומה בעולם אינה מקדישה יום שמחה וריקודים עם ספרי דתם, משום שלדתות המאוחרות יש ספק באמינות מקורות אמונתם, לעומת זאת המוני ישראל יוצאים בשמחה וריקודים עם ספר התורה הכולל בתוכו גם איסורים, אזהרות ותוכחות, שמחה אמיתית זו מוכיחה כי עם ישראל מאמין בכל דברי התורה אשר הונחלה לכלל עם ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים, ל"ג, ד'). וכן מצאנו שההסטוריה של עם ישראל מוכיחה כי ספר התורה הוא המתנה היקרה ביותר שקבל עם ישראל מה' יתברך, והעובדות מוכיחות כי אין ספק בכך שהתורה היא שמרה על קיומו של עם ישראל לדורותיהם עד עצם היום הזה, אף יותר מאשר ישראל שמרו עליה, וכן נאמר "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל'). לפיכך ישראל מסמלים את ההוקרה לספר התורה בשמחה אמונית הפורצת גדרות בתום חגי תשרי ובטרם היציאה לשנה החדשה המתחילה מ"בראשית ברא", מתוך אחדות פנימית ועם ברכת משה לישראל האמורה בסיומו של ספר התורה. מטעם זה גם בתפילות ובקידוש של שמיני עצרת אומרים: "זמן שמחתינו באהבה", בלשון רבים משום שלמונח "שמחת תורה" ישנן שתי משמעויות, המשמעות האחת היא: שהתורה עצמה שמחה מן העובדה שישראל שמחים בה, והמשמעות השניה היא: שכלל ישראל שמחים על קבלת התורה, ללמדנו שהתורה ועם ישראל קשורים זו לזה, כמובא בזוה"ק: "זכאין אינון ישראל דחולקא עלאה קדישא דא נטע בהו קודשא בריך הוא, דכתיב (משלי, ג'): 'כי לקח טוב נתתי לכם', 'לכם' ולא לעמין עכו"ם, ובגין דאיהי גניזא עלאה יקירא שמיה ממש אורייתא כלא סתים וגליא ברזא דשמיה, ועל דא ישראל בתרין דרגין אינון סתים וגליא דתנינן: ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל" (זוהר, ויקרא, עג.).
ודע, ששמחת תורה חל לאחר יום חיתום הדין ב"הושענא רבה" כמובא בזוה"ק: "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא" (ויקרא, לא:), ו"כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה" (שו"ע, או"ח, תרסד, א), לפיכך "נוהגין להיות נעורים בלילה שלפניו לעסוק בתורה" ע"מ שהתורה תגן על ישראל בעת סיום הדין, ובשמחת תורה ישראל מפגינים את בטחונם בתורה בשמחה וריקודים.
ו. לסיכום:
[עריכה]נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי שמחת חג שמיני עצרת נועדה לגרום לאדם את ההרגשה שקשה לו להפרד מהקב"ה ומהמצוות, לפיכך מוקדש יו"ט שמיני עצרת להתקשרות האדם לקב"ה לכל ימות השנה באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, על כן התקינו הגאונים להקשר לתורה בשמחה וריקודים בשמחת תורה ביום טוב של שמיני עצרת, מתוך שמחה אישית ופנימית ללא אמצעים המגבילים את השמחה. על כן השמחה העממית פורצת את גדרות ההלכה בעת חגיגת שמחת תורה משום ששמחת תורה היא חגיגה מיוחדת של העם היהודי בתורתו, ובה כלל ישראל מסמלים את הוקרתם לספר התורה בשמחה אמונית פנימית עמוקה הפורצת גדרות חיצוניות בתום חגי תשרי ובטרם היציאה לשנה החדשה המתחילה מ"בראשית ברא", מתוך אחדות פנימית ועם ברכת משה לישראל האמורה בסיומו של ספר התורה. לפיכך השמחה הפנימית העמוקה וההתקשרות האישית לקב"ה דרך השירה הריקוד וההקפות לכבוד תורת האל, גורמת לקבלת עול התורה מאהבה, וע"י זה נמשכת השראת השכינה על ישראל למשך כל השנה, ולכל הדורות עד לגאולתם העתידית של ישראל שאף היא מובטחת להעשות מתוך שמחה, שנאמר: "כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל...אז תשמח בתולה במחול ובחרים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה, ל"א, ו', י"ב).
יה"ר ששמחת תורה תשמש כהקדמה לשמחת ישראל בגאולה העתידית ויזכנו הקב"ה לחזות בשמחת העולם בעת הגאולה, כאמור: "רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר" (ישעיה, מ"ד, ז'), "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ט').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה בפרי החג וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-08-24.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_xgim_3