ביאור:ושננתם ביצה א משנה ז

משנה ז'

בֵּית שָׁמַאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָעוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ:

בֵּית שָׁמַאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָעוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ נחלקו בית שמאי ובית הלל באופן שבו יהיה מותר לכתוש תבלינים ומלח ביום טוב. כאשר כותשים תבלינים מבעוד יום, טעמם פג ולכן אדם מעדיף לכתוש את התבלין ביום טוב עצמו. כתישת מלח אינה מבעוד יום אינה מפיגה את טעמו. הלכך סוברים בית שמאי שכאשר כותשים תבלינים ביום טוב, מותר להשתמש בעלי עשוי מעץ, שכן טעמם היה פג אם היו כותשים אותם בערב יום טוב, ולכן מותר לכתוש אותם ביום טוב עצמו בשינוי קטן: במקום להשתמש בעלי עשוי מאבן, ישתמש בעלי העשוי מעץ. אולם, במלח, שאין כל סיבה שלא יכתוש את המלח מבעוד יום, חייב לכתוש את המלח בשינוי גדול: או על ידי פך חרס או על ידי כף שאיתו בוחשים את הקדרה. לעומתם סוברים בית הלל שכאשר כותשים תבלינים ביום טוב, אינו צריך לשנות כלל ממנהגו, הואיל וכתישתם בערב יום טוב היה מפיג את טעמם, ולכן יכול לכתוש כדרכו במכתשת אבן. כאשר כותשים מלח, שהיה ניתן לכתוש אותו בערב יום טוב, סוברים בית הלל שצריך לעשות שינוי קטן, והכתישה תהיה על ידי עלי עשוי מעץ: