ביאור:וישלח - שיטות לנצחון במלחמה המתמדת עם בני עשו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ט"ז כסלו התשס"ו

וישלח – שיטות לנצחון במלחמה המתמדת עם בני עשו

מבוא:

פרשת וישלח מסמלת את המאבק התמידי של בני עשו כנגד בני ישראל שימשך עד סוף כל הדורות, בסופו של המאבק הרוחני ינצחו ישראל לבדם את כל אומות בני עשו, ותתבאר זכותם הטבעית של ישראל לחיות בשלווה, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר...ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב- כה, כ"ט). במהלך המאבק יפגעו בני עשו בכף הירך של עם ישראל ויגרמו לצליעתו, דהיינו, בני עשו יצליחו רק להאט את קצב ההליכה של ישראל לקראת הגאולה, אך על אף צליעתם יגיעו עם ישראל לגאולה השלמה ולרפואה השלמה בעלות השחר, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי, ג', כ'). כמו כן בעתיד לבוא ינקום ה' את נקמת ישראל מבני עשו לדורותיהם, שנאמר: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א, י"ז-י"ח, כ"א). עד אז צריכים ישראל לנהוג בשיטות מלחמתו של יעקב בעשו, וכן כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, לדורון...וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה, ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיה"ש, ב', ז' : ג', ה'): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות". לכן יעקב התפלל בעת המאבק עם עשו אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו', הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו" (מד"ר, בראשית, עו, ו), וכן אמר "רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), וכן כתב "הספורנו" (בראשית, ל"ו, א'): "עשו הוא אדום', לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות כמו שעשה ביום שנקרא 'אדום". לפיכך המלחמות כנגד בני עשו צריכות להעשות מתוך ראיה ארוכת טווח, ובשיטות המלחמה שנקט יעקב כנגד עשו ונצחו בהן, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. וישלח יעקב מלאכים – שיטות הראויות לשימוש במלחמה התמידית של ישראל עם בני עשו.

ב. כה אמר עבדך יעקב – כניעה גשמית לרשע בעוה"ז מתוך עוצמה רוחנית ובטחון בנצחון הצדק בעוה"ב.

ג. קטנתי מכל החסדים – רק באמצעות תחנונים ותפילות מתקבלת בקשת החסד אצל הקב"ה.

ד. ויותר יעקב לבדו – לכל אדם מישראל יש את היכולת רוחנית להאבק לבדו ולנצח אפילו מלאך.

ה. גיד הנשה - עשו הצליח להאט את קצב התקדמות גאולתם של ישראל עד לעלות השחר.

ו. עשו הוא אדום - הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב.

וישלח יעקב מלאכים:

פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית, ל"ב, ד'), והרש"י כתב שיעקב שלח "מלאכים ממש". פירושו של הרש"י מעורר תמיהות: מדוע יעקב אע"ה שלח לעשו מלאכים ממש רק בכדי למצוא חן בעיניו ולא ע"מ להלחם בעשו ולנצחו? ועוד, מדוע יעקב פחד מעשו הרי ה' הבטיח לו שישמרנו ואף הקיפו בששים רבוא מלאכים? ועוד, לשם מה היה צריך יעקב לשלוח לעשו הרבה מלאכים הלא היה ליעקב מלאך אחד ששמר עליו, שנאמר: "המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז)?

אלא נלענ"ד שיעקב אע"ה היה מוקף במלאכים ממש אשר ליווהו ושמרו עליו מ"רוחות ומזיקים" הן בארץ והן בחוצה לארץ, שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית, ל"ב, ב'-ג'), ופירש הרש"י: "ויפגעו בו מלאכי אלהים' מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ, 'מחנים' שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה עד, יז): "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים' כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ? רב הונא בשם רבי אייבו אמר: ששים רבוא מלאכים היו חלים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה', ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. רבנן אמרי: מאה ועשרים רבוא, 'ויקרא שם המקום ההוא מחנים', מחנה הרי ששים רבוא, מחנים הרי מאה ועשרים רבוא. אמר רבי יודן: נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין (שלוחים) לפניו, הדא הוא דכתיב: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו". וכן מובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן יט): "אמר רבי יהושע בן לוי, מהו 'יפול מצדך אלף'? הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד מישראל רבוא ואלף מלאכים, שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר: תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא, לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים. אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי לוי: אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין...אם נתרבה במצות, רבוא ואלף מלאכים משמרין אותו. ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים, הקדוש ברוך הוא משמרו, שנאמר: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (תהלים, קכ"א, ה). וכן אתה מוצא ביעקב שכתוב בו: 'איש תם יושב אוהלים' (בראשית, כ"ה, כ"ז), 'איש תם' במעשים טובים, 'יושב אוהלים' עוסק בתורה ונתרבה במצות, נמסרו לו מחנות מלאכים לשמרו, שנאמר: 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים' (בראשית, ל"ב ב'-ג'). ואומר: 'והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר', 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית, כ"ח יב- טו). אמר רבי הושעיא: אשרי ילוד אשה שראה מלך מלכי המלכים ופמליא שלו משמרין אותו ומשלח מלאכים בשליחותו, שנאמר: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו' (בראשית, ל"ב ד), וכן הוא אומר: 'המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז).

נמצאנו למדים מכאן שתפקידם של המלאכים היה: ללוות את יעקב, לרקד לפניו, ולשמרו מ"רוחות ומזיקים" בלבד, לפיכך לא הצילוהו מלאכים אלה מצרותיו למרות היותם מלאכים ממש. וכן מובא במדרש (תנחומא, מקץ, י): "שהרבה יסורין עברו על יעקב: עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו, שנאמר: 'ויתרוצצו הבנים' (בראשית, כ"ה, כ"ב) וכן הוא אומר (עמוס, א', י"א): 'על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו', ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר (בראשית, ל"א, מ'): 'הייתי ביום אכלני חרב' וגו', ואחר שיצא רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: 'וירדף אחריו דרך שלשת ימים', נמלט ממנו בא עשו בקש עוד להרגו והפסיד עליו כל אותו הדורון 'עזים מאתים' וגו', יצא מעשו באה עליו צרת דינה, יצא מצרת דינה באה עליו צרת רחל, אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי" (איוב ג, כ"ו), אחר כך באה עליו צרת שמעון, אחר כך צרת בנימין, לפיכך היה מתפלל באל שדי ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די". על כן יעקב שלח את המלאכים לפניו רק ע"מ לשומרו מ"רוחות ומזיקים" של עשו, שנאמר: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית, ל"ב, ד'), וכן מובא בזוה"ק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום', בארץ בסטרא דדרגא דיליה דאיהו דרגא דעשו, דכתיב: 'עשו הוא אדום' וכלהו קאתו מסטרא דרוח מסאבא" (זוהר, בראשית, קעז:). לפיכך כאשר יעקב שלח את המנחה לעשו, שלחה ביד עבדיו ולא ע"י המלאכים, שנאמר: "ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו ויאמר אל עבדיו עברו לפני" (בראשית, ל"ב, ז').

וכן מצאנו שיעקב פחד מעשו למרות שה' הבטיח לו שישמרנו ואף הקיפו בששים רבוא מלאכים, משום שהתנאי לשמירת ה' הוא (תנחומא, משפטים, סימן יט): "אם נתרבה במצות, רבוא ואלף מלאכים משמרין אותו. ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים, הקדוש ברוך הוא משמרו, שנאמר: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (תהלים, קכ"א, ה). לפיכך פחד יעקב שמא דבק בו חטא ולכן אין הוא ראוי לשמירתם של המלאכים, וכן מובא במדרש: "אשרי אדם מפחד תמיד' (משלי כח, י"ד), וכן הוא מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אין פורקים ביראה, וכן ביעקב (בראשית, ל"ב, ח'): 'ויירא יעקב' למה נתיירא? אמר: שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים, כ"ג, ט"ו): 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך', והניחני הקדוש ברוך הוא" (מד"ר, במדבר, פרשה יט). בנוסף לכך פחד יעקב שמא בניו יפלו בחרב, "כי שם נאמר לו: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך', ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת, ולזה ירמוז באמרו: 'היטב איטיב עמך', וכן 'ואיטיבה עמך', כי כל זה ממה שנאמר לו (בראשית, ל"א ג'): 'ואהיה עמך'. אבל הכל מיראת חטא כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר, ושגיאות מי יבין" (הרמב"ן, בראשית, ל"ב, י"ג), לפיכך חילק יעקב את מחנהו לשניים משום שחשש שזכותו לא תספיק להצלת כל המחנה.

כלומר, כאשר ה' קובע טובה לכלל באמצעות הנביא, הטובה מתקיימת ללא כל תנאי, שנאמר: "לא איש אל ויכזב" (במדבר, כ"ג, י"ט), פרט למקרה אחד שחזר בדבר טובה "בחרבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"י, ד). אולם כאשר ה' מבטיח טובה לאדם, ההבטחה היא בגדר הבעת רצון ה' המתקיים בתנאי שהאדם יהיה ראוי לה, לפיכך יעקב היה "מתיירא שמא יגרום החטא" (סנהדרין, צח:) או שמא יקדימנו עשו ברחמים, ורצון ה' לא יתקיים עקב כך. וכן מובא בגמ': "מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר...והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני? אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים" (מועד קטן, יח:). לפיכך חשש יעקב שמא תעמוד לעשו זכות ישיבתו בארץ וזכות כיבוד אביו יצחק, וכן מצאנו שעשו קבל שכר בעוה"ז על מצוה אחת שעשה, כפי שכתב ה"אבן עזרא: "וגרשתי עשו מארץ השם, ונתתי לו הר שעיר בעבור כבוד אביו" (א"ע-מלאכי, א', ב'), אע"פ שהיה מרמה וצד "את יצחק הצדיק בפיו" (תנחומא, תולדות, ח).

על כן יעקב שלח מלאכים רבים לעשו אחיו ע"מ להראות לעשו את שכרו של הצדיק אף בעוה"ז, בכדי להחזירו בתשובה וע"מ למנוע ממנו את עוון שפיכות דמים, וכן מובא במדרש: "וישלח יעקב מלאכים' למה שלח יעקב אצלו שלוחים? אלא כך אמר: אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, אמר להם: אימרו לו אל תאמר יעקב כדרך שיצא מבית אביו הוא עומד, שנאמר: 'כי במקלי עברתי' וגו', 'ויצו אותם לאמר' אימרו לו: אל תאמר כשיצא מעמך נטל בידו כלום מתפיסת הבית, אלא בשכרי קניתי כל הללו בכחי, שנאמר: 'ועתה הייתי לשני מחנות" (מד"ר, פרשה, עה, יא). אולם עשו לא התרשם מן המלאכים כלל לפיכך נאמר: "וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ז'-ח'). כלומר, המלאכים חזרו ליעקב ואף הפחידוהו, כמובא במדרש: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו' שאת נוהג בו כאח והוא נוהג בך כעשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (מד"ר, פרשה, עה, ז), לאחר ששמע יעקב את דברי המלאכים והבין כי אין בסמכותם לסייע לו במלחמה כנגד עשו, נכנס הפחד ללבו, שנאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ז'-ח'), דהיינו, "אמר שמא יגרום החטא" (ברכות, ד.). וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה עו, ב): "ויירא יעקב מאד ויצר לו', אמר רבי יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' שלא יהרוג 'ויצר לו' שלא יהרג. אמר: אם הוא מתגבר עלי הורגני ואם אני מתגבר עליו אני הורגו, הדא הוא 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג...א"ר יהודה ברבי סימון: כך אמר לו הקב"ה (בראשית, ל"א, ג'): 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך', תאמר עד כאן היו התנאים ושמרני בדרך הזה ולא יותר. א"ר יודן: אמר לו המקום, 'שוב אל ארץ אבותיך' אף על פי כן 'ויירא יעקב מאד', אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. ר"ה בשם ר' אחא אמר: 'הנה אנכי עמך' 'אם יהיה אלהים עמדי', אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז", משום שה' חפץ לתת להם שכר מושלם בעוה"ב.

לפיכך יעקב "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), ולא סמך על ששים רבוא המלאכים ואף לא סמך על 'המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז), שהוא המלאך מיכאל הממונה על גאולת ישראל, שנאמר: "מיכאל שרכם" (דניאל, י' כ"א), וכן מובא בגמ': "בגאולה כתיב: 'המלאך הגואל אותי מכל רע" (פסחים, קי"ח.). כלומר, יעקב הכין את עצמו גם למלחמה ללא סיוע המלאכים, למרות חוסר הסיכוי לנצח את "ארבע מאות ראשי גייסות" (מד"ר, בראשית, ע"ה, יב) של עשו שבאו להורגו, דהיינו, בבחינת "אם בא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין, עב..). אך למרות זאת "ויצר לו' אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י- בראשית, ל"ב, ח'), דהיינו, יעקב חשש שמא יאלץ להרוג את החפים מפשע בתוך מחנהו של עשו, על כן 'וייצר לו' משום שחוסר בטחון זה גרם ליעקב חשש שמא אין לו סיכוי לנצח את עשו. וי"א שיעקב חשש שלא "יהרוג הוא את אחרים", דהיינו, שלא תתבטל תורתו של "רבי מאיר דהוא אחרים" (רש"י- שבת, ט.), אשר הוא בן גר מזרע עשו "ונפק מיניה רבי מאיר" (גיטין, נו.).

לפיכך כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, ולדורון, למלחמה הוא שכתוב: 'ויחץ את העם אשר אתו', וכתיב: 'ויאמר אם יבא עשו' וגו', לתפלה הוא שאמר: 'אלהי אבי אברהם' וגו', 'הצילני נא', לדורון הוא שכתוב: 'עזים מאתים' וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה, שהתקין עצמו לשלשה דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים, ב', י"ח): 'ויתן חזקיהו את כל הכסף', וכתיב (דה"ב, ל"ב, ו'): 'ויתן שרי מלחמות על העם', וכתיב (מלכים, ב', י"ט): 'ויתפלל חזקיהו לפני ה. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיה"ש, ב', ז' : ג', ה'): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות". '

כה אמר עבדך יעקב:

פרשת וישלח מתארת את שני סוגי המאבקים הנצחיים בין יעקב לעשו: מאבק גשמי-כוחני, ומאבק רוחני-כוחני, במאבק הגשמי בזמן הלידה, על הבכורה, ובעת ברכות יצחק נקט יעקב בדרכי התחכמות, כך גם לקראת המפגש הגשמי עם עשו יעקב התקין את "עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), ובנוסף לכך הביע את כניעותו לעשו, שנאמר: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב" (רש"י-בראשית, ל"ב, ה'). לעומת זאת במאבק הרוחני עם שרו של עשו גילה יעקב גבורה רבה, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב, כ"ה), רבי יהושע בן לוי אמר: "מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד", בסופו של המאבק הרוחני נצח יעקב לבדו את שרו של עשו, שנאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט). כלומר, במאבק הגשמי יעקב נקט גם בדרך של כניעה לעשו אחיו, לעומת זאת במאבק הרוחני גילה יעקב גבורה עילאית כנגד שרו של עשו. לפיכך התרעם הקב"ה על כוונת יעקב אע"ה להכנע לרשע ללא כל צורך הכרחי, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, עה, ב): "וישלח יעקב מלאכים לפניו' רבי יהודה ברבי סימון פתח (משלי, כ"ה, כ"ו): 'מעין נרפש ומקור משחת' וגו', א"ר יהודה ברבי סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו: 'כה אמר עבדך יעקב"!?. וכן מובא במדרש: "באותה שעה שקרא יעקב לעשו 'אדוני' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך" (מד"ר, בראשית, עה, יא). כלומר, ה' הבין את פחדו האנושי של יעקב מעשו ואף לא התרעם על שיעקב התקין את "עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), אלא הקב"ה התרעם על כך שהתנהגותו של יעקב עלולה לשמש הצדקה לזרעו להכנע לרשע או להתרפס לפניו ללא כל צורך הכרחי.

וכן מצאנו שבפועל יעקב אע"ה ויתר על ממונו ואף נראה כי כפף את גופו לפני עשו, אך לאמיתו של דבר השתחוה לשכינה שהיתה מהלכת לפניו, כמובא בזוה"ק: "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ר' אלעזר פתח ואמר (שמות, ל"ד): 'כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו', וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר חולקא שלימתא לקודשא בריך הוא, ואיהו אתקריב לגביה יתיר, היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר? אי תימא בגין דאמרו: תעלא בעדניה סגיד ליה, לאו הכי! דהא עשו כאל אחר הוה ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל...'והוא עבר לפניהם' מאי והוא? דא שכינתא עלאה דהוה אזלא קמיה ודא הוא נטירו עלאה, כיון דחמא יעקב אמר: הא עידן לסגדא לגביה דקודשא בריך הוא דהוה אזיל קמיה, כרע וסגיד שבע זמנין 'עד גשתו עד אחיו', ולא כתיב: 'וישתחו לעשו' אלא כיון דחמא דהא קודשא בריך הוא אזל קמיה כדין סגיד לקבליה, בגין דלא למיהב יקר למסגד לאחרא בר מניה וכלא איהו כדקא יאות, זכאין אינון צדיקייא דכל עובדיהון דקא עבדי בגין יקרא דמאריהון איהו, ובגין דלא יסטון לימינא ולשמאלא" (זוהר, בראשית, קעא:).

נמצאנו למדים כי יעקב אע"ה הנחיל לבניו גם את ההנהגה של כניעה גשמית לרשע בעוה"ז, מתוך עוצמה רוחנית ובטחון בנצחון הצדק בעוה"ב, דהיינו, שיטתו של יעקב נבעה מתוך ראיה ארוכת טווח, שנאמר: "עד אשר אבא אל אדני שעירה", "והוא לא הלך, ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר (עובדיה, א', כ"א): 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (רש"י-בראשית, ל"ג, י"ד). וכן מובא בגמ': "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו" (ברכות, ז:), וכן "א"ר שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), ואף "כאן הודה לו על הברכות" (רש"י-בראשית, ל"ג, ט'). נמצאנו למדים כי במאבק התמידי כנגד בני עשו ניתן להשיג את המבוקש במנחה בתפלה ובתחכום, ללא כניעה מראש או התרפסות שלא לצורך ומבלי להשתמש במלחמה ובשפיכות דמים.

לפיכך כאשר שמעון ולוי הרגו כל זכר בשכם כנקמה על לקיחת דינה, אמר להם יעקב: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית, ל"ד, ל'), דהיינו, גישתו של יעקב היתה שבשעת סכנת נפשות ניתן להבליג על פשעי אוה"ע כלפי ישראל, מתוך ראיה ארוכת טווח. לעומת זאת שמעון ולוי טענו: "הכזונה יעשה את אחותנו"? (בראשית, ל"ד, ל"א), כלומר, גישתם של שמעון ולוי היתה שדווקא ההבלגה על פשעי אוה"ע כלפי ישראל היא אשר עתידה לגרום לסכנת נפשות, ואף זאת מתוך ראיה ארוכת טווח. בדיעבד הסתבר כי גישת יעקב היתה נכונה יותר, לפיכך לא בירך יעקב את שמעון ולוי לפני מותו, משום שלא נהגו בדרכו, שנאמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם" (בראשית, מ"ט, ה'), ופירש הרש"י: "אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו". על כן נתן יעקב את שכם ליוסף ולא לשמעון ולוי, שנאמר:"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית, מ"ח, כ"ב), משום ששמעון ולוי גרמו ליעקב מלחמת אין ברירה, כמובא ברש"י: "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן" (רש"י-בראשית, מ"ח, כ"ב). על כן נתן יעקב ליוסף שהוא "שטנו של עשו" (מד"ר, בראשית, ע"ג, ז) את שכם כתוספת לירושתו בארץ, ע"מ ללמד את ישראל כי יש להמנע ככל האפשר ממלחמה עם עשו בעוה"ז, משום שנצחונם של בית יעקב ויוסף על בית עשו מובטח רק בעתיד לבוא, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח). וכן "שנו רבותינו: מתוך כעס רצון, מתוך רוגז רחמים, מתוך צרה רוחה, שנאמר: 'עת צרה היא ליעקב וממנה יושע', מתוך ריחוק קירב, מתוך נפילה קימה, מתוך אפלה אורה" (ילק"ש, מיכה, פ"ז, תקנח), דהיינו, למדנו מיעקב שהיה מלומד בייסורים כי הישועה באה מהצרה עצמה.

קטנתי מכל החסדים:

יעקב אע"ה לא ביקש מה' הצלה בגין צדיקותו משום אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל הדברים שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית, ל"ב, י"א), וכן אמר דוד המלך ע"ה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים, קט"ז, י"ב). לפיכך חשש יעקב אע"ה שחסדי ה' המרובים שנעשו לו בדרך ובבית לבן היו מעל ומעבר לזכויותיו, וכן נאמר בגמ': "אם עושין לו נס מנכין מזכויותיו" (שבת, לב.). הרש"י פירש: "נתמעטו זכיותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו", פירושו של הרש"י מעורר תמיהות: וכי יעקב אע"ה חשש לכאורה משני דברים: גם מהתמעטות זכויותיו לקבל הצלה וגם מן החטא, הרי חששות אלה סותרים זה את זה? ועוד, מן הביטוי "נתמעטו זכיותי" נראה כי יעקב סבר שמגיע עוד שכר מה' בזכות מעשיו הטובים, והרי מצאנו שהגמ' מגנה את התולה את בקשתו בזכות עצמו? כמובא בגמ': "א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים...חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב: 'זכר נא את אשר התהלכתי לפניך' תלו לו בזכות אחרים, שנאמר: 'וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (ברכות, י:).

אלא נלענ"ד שיעקב אמר "קטונתי" מלהיות ראוי לחסדים הראשונים שעשה ה' עמדי, וכל שכן שעתה אני ירא שמא "נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו", דהיינו, בגלל ריבוי החסדים שה' עשה עם יעקב, חשב יעקב כי היה עליו לעבוד את ה' ביתר שאת, לכן הרגיש יעקב כי חטא בכך שלא עבד את ה' במדרגה רוחנית גבוהה יותר עקב ריבוי החסדים שה' עשה עמו עד עתה, וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, עו, ה): "קטנתי מכל החסדים', א"ר אבא בר כהנא: איני כדאי". לפיכך ביקש יעקב מה' שיצילנו מיד עשו ע"מ שיתאפשר לו לעבוד את ה' במדרגה רוחנית גבוהה יותר, וכן כתב הרש"י: "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם" (רש"י-דברים, ג', כ"ג), דהיינו, בדרך כלל הצדיקים אינם מבקשים מה' שיגמול להם חסד עתה בכדי שיוכלו להמשיך לקיים מעשים טובים גם בעתיד, שמא לא יעלה הדבר בידם לקיים את הבטחתם, לפיכך אף הצדיקים מבקשים מה' מתנת חנם ואין הם תולים את בקשתם במעשיהם הטובים בעתיד.

על כן התקין יעקב את עצמו לתפלה, באומרו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", ולאחר מכן פתח בתפלה: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (בראשית, ל"ב, י"א-י"ב). נמצאנו למדים מכאן שאין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל הדברים שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים, על כן אפילו לעושה רצונו ומצוותיו אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך הנהגתו של יעקב אע"ה מלמדת כי הדרך לבקש חסד מהקב"ה היא: לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים ותפילות, מתוך האמונה שתפילתם לא תחזור ריקם, כאמור בגמ': "א"ר חנין א"ר חנינא: כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם...א"ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר: 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (ברכות, לב:).

ויותר יעקב לבדו:

למרות חששותיו נצח יעקב אע"ה את מאבקיו עם לבן ועשו בעזרת תחכום וללא עזרת אחרים, ואף במאבק הכוחני- רוחני עם שרו של עשו נצח יעקב לבדו ללא עזרת אחרים, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר...ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כה, כ"ט). וכן מובא במדרש: אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה, לארי שכעס על הבהמות והחיות, חפשו החיות מישהוא שילך לפייס את הארי, אמר להם השועל: אני יודע שלוש מאות משלים ואני אלך לפייס את האריה, הסכימו החיות שהשועל ייצג אותם בפני האריה ויפייסנו, כשהתקרבו לאריה אמר להם השועל כי מרוב פחד הוא שכח מאה משלים. אמרו לו החיות: גם במאתיים משלים ניתן לפייס האריה. וכשהתקרבו עוד לאריה שכח השועל עוד מאה משלים, אמרו לו החיות: די במאה משלים בכדי לפייס האריה. וכשהגיעו החיות לפני האריה שכח השועל את כל המשלים שידע, אמר להם השועל: עתה כל אחד ואחד ילך ויפייס על נפשו. "כך יעקב אבינו, רבי יהודה בר סימון אמר: יש בי כח לערוך תפלה, רבי לוי אמר: יש בי כח לערוך מלחמה, וכיון דמטא 'ויחץ את הילדים' וגו', אמר: כל איניש ואיניש דכוותא תקום ליה" (מד"ר, בראשית, עח, ז), כך גם היה מצבו של יעקב שנותר לבדו להלחם עם שרו של עשו ללא עזרת אחרים, ובסופו של המאבק הכריח את המלאך להודות לו על הברכות שקבל מיצחק אביו, "וזהו 'ויברך אותו שם' שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ל"א).

מאבקו הכוחני של יעקב עם מלאך ה' מחדד את המחלוקת העקרונית בין גישת הרמב"ם הסוברת: כי לא תתכן הגשמה במלאכים כלל, אלא הסיפורים על המלאכים הם חזיונות רוחניים בלבד כהתגלות בחלום, ולעומת זאת סובר הרמב"ן: כי ניתן לראות בעינים של האדם מלאכים ממשיים. וכן כתב הרמב"ן: "בספר 'מורה הנבוכים' (ב, מב) נאמר...בענין 'ויאבק איש עמו' (בראשית, ל"ב, כ"ה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה 'צולע על ירכו' בהקיץ? ולמה אמר (בראשית, ל"ב, ל"א) 'כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי'? כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין בראשית, כ"ח, י"ג, ל"א, ג')...הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה, ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו 'ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר, כ"ב, ל"א), וכן 'ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה' (מ"ב, ו', י"ז). אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן 'ויאבק איש עמו' (בראשית, ל"ב, כ"ה), וכן 'וימצאהו איש' (בראשית, ל"ז, ט"ו), על דעת רבותינו (תנחומא, וישב, ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש" (הרמב"ן, בראשית-י"ח, א'). כלומר, מהות המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בעניננו היא: האם המאבק של יעקב עם המלאך היה מאבק רוחני בלבד או שהמאבק היה גם כוחני, בין כך ובין כך פשיטא שאדם אינו יכול לנצח מלאך ה' במובן הפשוט, אולם יכול הוא לנצח מלאך ברוחניות ולהשיג במאבק עמו מטרה רוחנית, כפי שיעקב לבדו נצח את מלאך ה' ואף זכה לברכתו. נמצאנו למדים מכאן שלכל אדם מישראל יש את היכולת הרוחנית לנצח לבדו אפילו את מלאך ה', לפיכך נתבע האדם להתגבר על יצר הרע על אף שהוא מלאך. וכן מצאנו שהאדם הופך להיות כמלאך כאשר הוא מקיים את מצוות ה' מתוך טבעו ולא מתוך בחירה חופשית, שנאמר: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהלים, ק"ג, כ'), ופירש הזוה"ק: "אלין ואינון גבורי כח דעבדי רעותא דמאריהון ולא חטאו" (זוהר, שמות, י:), וכן מובא בגמ': "כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס, שנאמר: 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (קידושין, מ.).

גיד הנשה:

התורה מבארת שבטרם המאבק הכוחני שהיה צפוי להתרחש בין יעקב לעשו אחיו, הופיע לפתע המלאך שרו של עשו ע"מ לפגוע ברוחניותו של יעקב, דהיינו, בכדי לפגוע בצדקת מאבקו של יעקב עם עשו. במהלך המאבק אמנם יעקב נצח אך גם נפגע מעט כי המלאך הצליח לפגוע באבר הנמוך של יעקב, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו...ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג). הזוה"ק מבאר: אמאי אקרי גיד הנשה? כלומר, גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון ותמן הוא יצר הרע רביע. וכיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב וכלהו הוו תקיפין ולא הוה בהון חולשא. מה עבד? 'ויגע בכף ירכו בגיד הנשה' בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא. ובגין כך אמרה אורייתא: 'לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'... אבל עמין עע"ז יאכלו ליה דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל בגין לתקפא לבהון, בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון, ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא: 'לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה', 'א"ת' לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין. ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא ונרמז בהון רמז ליעקב: 'ויאבק איש עמו' בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא" (זוהר, שמות, קעב:). כלומר, המלאך לא היה יכול לפגוע ביעקב אלא בגיד הנשה שהוא מקום יצה"ר בגופו של האדם, והוא גם יום תשעה באב שבו החריבו הגויים את בית המקדש. למרות זאת נאמר: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו", דהיינו, אמנם מלאכו של עשו הצליח להאט את קצב ההליכה לקראת גאולתם של ישראל, אך על אף צליעתם יגיעו עם ישראל לגאולה השלמה ולרפואה השלמה בעלות השחר, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי, ג', כ').

נמצאנו למדים כי נצחונם העתידי של ישראל מובטח כאשר כלל ישראל ישמרו בקפידה על תרי"ג מצוות התורה, דהיינו, ע"י חיבור היכולות של כל פרט מישראל אשר מהם מורכב הגוף השלם של כנסת ישראל. לפיכך אמר יעקב לעשו "עם לבן גרתי", ופירש הרש"י: "גרתי' בגימטריא תרי"ג. כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י- בראשית, ל"ב, ה'), והרי עקב לא יכול היה לקיים תרי"ג מצוות אצל לבן, כגון: תרומות, מעשרות, מצוות התלויות בבית המקדש, כיבוד אב ואם, וכו'? אלא שיעקב קיים את מצוות ה' ככל יכולתו, ואת אשר לא היה ביכולתו חפץ יעקב לקיים בכל לבו, לפיכך ה' חישב את מחשבתו הטובה של יעקב כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות במעשה, כמובא בגמ': "אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין, מ.). לפיכך גם לאדם שאינו מסוגל ללמוד תורה ניתנה האפשרות לסייע בידי לומדי התורה, והדבר נחשב לו כאילו למד תורה כיששכר זבולון.

וכן מובא בזוה"ק: "וירא כי לא יכול לו', מה עבד? מיד 'ויגע בכף ירכו' דאתחכם לקבליה, אמר: כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', 'והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך', ובדא אתחכם לקבליה דיעקב, דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא אזיל ואתתקף עשו, וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא 'קול קול יעקב' ויהון 'ידים ידי עשו" (זוהר, שמות, קעב:). כלומר, כשראה המלאך שאין הוא יכול לגבור על יעקב, החליט לפגוע בתומכים של לומדי התורה בכדי לבטל את תלמידי החכמים מתלמודם, וע"י כך יוכלו בני עשו לגבור על בני יעקב.

נמצאנו למדים כי בעוה"ז ועד לעתיד לבוא המאבק הכוחני עם בני עשו נועד לכשלון, אולם במאבק הרוחני יש לישראל את היכולת לנצח את בני עשו אף בעוה"ז בזכות לימוד התורה וקיום מצוותיה. וכן מצאנו שבעת לידתו נכשל יעקב במאבקו הכוחני הראשון עם עשו לכן נקרא שמו "יעקב", שנאמר: "ויקרא שמו יעקב' הקב"ה, דבר אחר: אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב" (רש"י-בראשית, כ"ה, כ"ו). אולם בעת שיעקב "שלימא" נצח את שרו של עשו וזכה לברכתו, הוסיף ה' ליעקב גם את השם "ישראל", שנאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט), ומובא בגמ': "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (ברכות, יג.). לפיכך מכאן ואילך בתנ"ך משתמשים פעמים בשם יעקב ופעמים בשם ישראל, דהיינו, בזמן שישראל בשפל גשמי או רוחני ובגלות, הם נקראים יעקב מלשון "עקב", אולם כשישראל מתרוממים ברוחניות או בגשמיות ובגאולה, הם נקראים ישראל מלשון "שר" ומושל, על כן נאמר בגמ': "ישראל עיקר ויעקב טפל לו".

עשו הוא אדום:

בפרשת וישלח התורה מציינת שלש פעמים את העובדה כי "עשו הוא אדום" (בראשית, ל"ו, א', ח', י"ט) ע"מ ללמדנו להתרחק מעשו, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, עו, ו): "הצילני נא מיד אחי מיד עשו' הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו", וכן אמר "רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), וכן כתב "הספורנו" (בראשית, ל"ו, א'): "עשו הוא אדום', לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות כמו שעשה ביום שנקרא 'אדום", וכן מובא במדרש: "מה עשה (יעקב)? עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר (דברים, ט:ו): 'כי השוחד יעור עיני חכמים' ואין חכמים אלא אדומים, שנאמר (עובדיה, א): 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". לפיכך בעתיד לבוא יפרע ה' מעשו ומאדום גם יחד, וכן מובא בגמ' (ירושלמי, נדרים, יב., פ"ג, ח): "כי ביצחק יקרא לך זרע', ואין עשו בכלל זרע יצחק... רבי אחא בשם ר' חונא: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב"ה גוררו ומוציאו משם. מה טעמא? (עובדיה, א') 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה, ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר (דניאל יב): 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". '

משל למה הדבר דומה: הרמב"ם היה מקורב מאד למלך ספרד, יום אחד אמר המלך לרמב"ם: מדוע נאמר: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", הלא ניתן לשנות את האופי של העם? ואפילו ניתן לשנות את אופי החיות ע"י אילוף ותירגול?!, התערבו הרמב"ם עם המלך שאופי מולד לא ניתן לשינוי, ושניהם קבעו את יום ההוכחות לעוד חודש ימים. מיד ציוה המלך על מנהל הקרקס להכין לו חתול המתנהג כאדם, לקח מנהל הקרקס חתול מיוחד והחל לאמן אותו כמלצר, הלביש לו עניבה ומעיל והחל לאמן אותו יום יום בלהגיש משקאות ואוכל על מגש, כשהוא מחזיק את המגש בשתי רגליו הקדמיות והולך על שתי רגליו האחוריות. לאחר חודש כנס המלך את כל השרים והיועצים לאולם גדול, ולפתע נכנס החתול כשהוא הולך על שתיים ועובר בין האורחים ומגיש משקאות. כך עבר החתול גם ליד הרמב"ם, והרמב"ם הוציא מכיסו עכבר קטן ושיחרר אותו מול עיניו של החתול, מיד זרק החתול את המגש ורץ אחרי העכבר. ניגש המלך אל הרמב"ם לחץ את ידו ואמר לו: צדקה תורתכם הקדושה אכן אופי מולד לא ניתן לשינוי. לפיכך כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו", כפי שנאמר: "עשו הוא אדום" (בראשית, ל"ו, א', ח', י"ט), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'...ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג').

וכן מובא בגמ': "עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי: מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" (סנהדרין, לט:), ופירש הרש"י: "מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואביה". כלומר, ההשגחה העליונה זימנה גר צדק אדומי לצורך נבואה אחת על אדום, משום שלצורך ההתמודדות עם עשו יש צורך באדם עם טבעו של עשו ע"מ שיבטא את כעסו של ה' על עשו, שנאמר: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח), וכן מובא בזוה"ק: "שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו ואתחלש חילא דלהון ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה, מאן גרם לו דא? בגין דכתיב: 'כי נגע בכך ירך יעקב והוא צולע על ירכו', וכל אינון נביאין לא יכילו לקיימא על מה דזמין קודשא בריך הוא למעבד ליה לעשו, בר עובדיה נביאה דהוה גיורא דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו ולא אתחלש חיליה" (זוהר, בראשית, קעא.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי במלחמה המתמדת בין בני עשו לבני יעקב "טובה חכמה מכלי קרב זה' (משלי, ט', י"ח), טובה חכמתו של יעקב אבינו מכלי קרב של עשו הרשע, א"ר לוי: זיינם כלי זיין מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה ולדורון ולמלחמה. לתפלה מניין? שנאמר: 'הצילני נא מיד אחי', לדורון מניין? שנאמר: 'ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה', למלחמה מניין? שנאמר: 'וישם את השפחות' וגו', 'והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה' אמר מוטב שיפגע בי ולא בבני" (מד"ר, קהלת, לט, א). כלומר, למרות שנראה לכאורה כי שלושת הדרכים אלה סותרות זו את זו, כי תפלה היא בקשה לנצחון שמיימי מתוך בטחון בה', ודורון הוא התפייסות גשמית דרך שוחד או ממון, ומלחמה היא נסיון לנצח בכוחניות מתוך בטחון בכח הזרוע, אלא שיעקב הנחיל לבניו מורשת קרב המשלבת בתוכה השתדלות גשמית עם בטחון בה' המשלימים זה את זה. וכן נאמר בתורה לאחר מאבקו של יעקב עם עשו והמלאך: "ויבא יעקב שלם" (בראשית, ל"ג, י"ח) "ואמר רב: שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו" (שבת, לג:). וכן מובא במדרש (תנחומא, וישלח, סימן ד): "כיון שפגע בעשו מה כתיב בו? 'וירץ עשו לקראתו ויחבקהו', בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש לכך נקוד וישקהו, שלא היתה נשיקה של אמת. 'ויבכו' למה בכו? משל למה הדבר דומה: לזאב שבא לחטוף את האיל התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל זה בוכה וזה בוכה, הזאב בוכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו, אף כך עשו ויעקב: עשו בוכה על שנעשה צואר יעקב כשיש, ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו". דהיינו, נצחונו של יעקב אע"ה היה נצחון זמני לפיכך בכה יעקב שמא יחזור עשו לנשוך את בניו בעוה"ז, משום שבעתיד לבוא מובטחים ישראל שה' בעצמו ישמיד את כל בית עשו כאמור בנבואת עובדיה: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח). וכן מובא בגמ': "דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה"?! (סוכה, נב.), כך גם בעתיד לבוא ישראל בוכים משמחה ואומרים: איך יכולנו לכבוש "הר גבוה כזה" הכולל בתוכו את הכמות והעוצמה של בני עשו, ועשו בוכים מעצב ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש בני ישראל שהם כחוט "השערה הזה".

יה"ר שנזכה לראות בימינו את נקמת ה' מבני עשו לדורותיהם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א, י"ז-י"ח, כ"א).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-12-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_62