ביאור:הפסוק הראשון בפרשת צו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו (ויקרא ו').

שאלות

נראה לשאול על פירוש הרש"י: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". אם כן, מדוע נאמר לשון צו דווקא לגבי קרבן העולה, והלא במצוות רבות יש חסרון כיס, והן לא נאמרו בלשון צו? ויתרה מזאת, בקרבן עולה אין חסרון כיס, אלא מניעת הכהנים מהכנסה נוספת כביכול? ועוד, וכי נחשדו אהרן ובניו שיעשו את עבודת הקודש על מנת להתעשר? ועוד, וכי ביתר הקרבנות לא היה נדרש לזרז את הכהנים?

א.

ועוד, מדוע נוספו בקרבן העולה המילים, צו את אהרן ואת בניו. ולא נאמר בקרבן העולה את הנוסח האמור ביתר הקרבנות, זאת תורת העולה. כפי שנאמר, זאת תורת זבח השלמים?

ב.

ועוד, נראה לכאורה שמילת לאמר מיותרת, כי יכול היה לומר, צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה ?

ג.

ועוד, מדוע נאמר, זאת תורת העולה. היה לו לומר, זה קרבן העולה?

ד.

ועוד, מדוע נכתב הוא העולה, ונקרא היא העולה?

ה.

ועוד, מדוע נכפלה מילת העולה. שנאמר, העולה הוא העולה?

ו.

מדוע נכתבה האות "מ" של מילת מוקדה עם "מ" זעירא?

ז.

ועוד, נראה לכאורה שהמלים כל הלילה מיותרות, משום שנאמר בהמשך עד הבקר?

ח.

ועוד, מדוע נכפלו המלים, ואש המזבח תוקד בו, הלא כבר נאמר, הוא העולה על מוקדה?

ט.

ועוד, מדוע נאמר, תוקד בו בלשון זכר, היה לו לומר, ואש המזבח תוקד בה משום שהעולה היא לשון נקבה?

י.

ועוד, מהי התועלת שיש בשרפת העולה כליל?

יא

כיצד נרמז בפסוק הדרך להמנעות מהרהורי עבירה ?

יב

דוגמא להברחת הרהור רע ממעשה ר' עמרם החסיד.

יג

תשובות

נראה להשיב, שכוונת הרש"י באומרו אין צו אלא לשון זירוז, דווקא בקרבן העולה. ללמדנו שנצטוו אהרן ובניו להזדרז בהפשט וניתוח עולת היחיד. על מנת שלא להוסיף צער למקריב הקרבן שהביא בהמה ואין לו שום חלק בה, בניגוד ליתר מקריבי הקרבנות. שמא יהרהר על חסרון כיסו, ובכך יחשב לו כאילו לא הביאה בלב שלם. הטעם שדווקא לגבי מביא קרבן עולה, חוששים שמא יהרהר על חסרון כיסו. משום שקרבן העולה בא לכפר למקריבו על חטא הרהור הלב לעבירה (ויקרא רבא ז,ג). שנאמר, ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א'). לפיכך נקרא שם הקרבן בשם קרבן עולה, משום שהוא הקרבן העליון והמעולה מכל הקרבנות. משום שהמקריב מתעלה על יצרו, וקרבנו עולה כליל לה'. וכן מצאנו שאיוב היה מקריב עולות, על מנת לכפר על הרהור הלב של בניו. שנאמר, והשכים בבקר והעלה עלות … כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א'). משום שחטא הרהור הלב ידוע רק לחוטא ולה'. הטעם שגם לגבי קרבן עולת התמיד משל הציבור נאמר לכהנים בלשון צווי, על מנת להודיעם שלמרות שעולת התמיד היא שני כבשים בכל יום לדורותם, בכל זאת מוזהרים הכהנים להזדרז ולדייק גם במלאכת קרבן עולת התמיד. דהיינו, שמתוך שיגרת היום יום לא תעלה במחשבתם לזלזל בהפשט, בניתוח, בעריכת העצים, בעריכת הנתחים, וברחיצת קירבו וכרעיו. כי מכח הרגל הקרבן עלולים הכהנים להעלות הרהור במחשבתם: ממילא עולת התמיד נשרפת כליל פרט לעורה, ומשום כך מה הטעם לדייק בפרטי עבודותיה. על כן נאמרה תורת העולה בלשון צו. ללמדם, שהעולה היא קודש קודשים ומעולה וחשובה, לפי שכולה עולה כליל לה', בכל יום לדורות עולם. כלומר, הרש"י פירש את מילת צו בכפילות: פירושו הראשון - התורה נקטה בלשון זרוז מיד ולדורות לגבי קרבן עולת התמיד מכאן ולדורות, לפי שעבדתו רבה ונראית לכאורה כמיותרת. ופירושו השני - התורה נקטה לשון זרוז מן הטעם שאר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו, חסרון כיס לאדם המקריב קרבן עולה על חטא הרהור הלב לעבירה.

א.

הטעם שנאמר, צו את אהרן ואת בניו בקרבן העולה, ולא נכתב נוסח זה ביתר הקרבנות. ללמדנו שבא הכתוב להזהיר את אהרן ובניו מהרהור גאוה. כלומר, שלא יהרהרו הכהנים בלבם שהם עליונים וחשובים מישראל, משום שבחר בהם ה' לשרתו בית המקדש. אלא צריכים הם לעשות את עבודת הקרבן בחרדת קודש כעבדי ה' וכשליחי ישראל. על כן נאמר דווקא בקרבן עולת התמיד, צו את אהרן ואת בניו, לפי שעולה היא מלשון עליה לגבוה. לפי שרק ה' יודע את המחשבות העולות במוחו של האדם. לכן בשריפת העולה כליל נרמז לכהנים לבער תמיד את עוון הרהור הגאוה. כי כפי שהעולה נשרפת כליל, אף המתגאה נידון באש, לפי שהאש היא גאה על ארבעת היסודות. משום כך נאמר לכהנים בסמוך, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. דהיינו, לרמז לכהן שיפשיט את יצר הגאוה מלבו, וילבש ענוה וכך יוציא את אפר הגאוה מחוץ למחנה ישראל. כלומר, יכניע את ליבו לפני ה', ובכך תתקבל עולתו ברצון. לפי שהכהן מעביר בהתנהגותו מסר למקריב העולה, ולכן צריך הוא לשמש דוגמא בהתנהגותו. שנאמר, ואת עמי יורו בין קדש לחל ובין טמא לטהור יודעם (יחזקאל מ"ד). כי כשרואים ישראל את ענוותנותם של הכהנים נושאים ישראל קל וחומר בעצמם, ומסירים מליבם את הרהורי הגאוה ובכך מתכפר להם החטא. משום שקרבן העולה בא לכפר על חטא הרהור הלב לעבירה.

ב.

הטעם שנאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר. ללמדנו, שעל הכהנים להעביר מסר למביא קרבן העולה. כפי שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב'). והמסר למקריב העולה הוא: שכל העבודות הנעשות בעולתו, דהיינו, הפשט, ניתוח, עריכת עצים, עריכת הנתחים, רחיצת הקרב והכרעים ושרפתה. היה מן הדין שייעשה בו, אלא שקרבנו משמש לו כתחליף. ועל ידי זה ייכנע לבו ויזהר מלחטוא שנית. לפי שישא קל וחומר בעצמו, אם על מחשבת החטא כך היה צריך להיות עונשו, על מעשה חטא במחשבה תחילה על אחת כמה וכמה. ובכך יגיע לתשובה שלמה. לפי שתכלית הקרבן הוא להוציא את רוח הבהמיות מן האדם, משום שהיא גרמה לאדם לחטוא. אף בזמן הזה שאין לנו אפשרות מעשית להקריב קרבן, בכל זאת נותרה בידנו, האפשרות לזבוח את רוח הבהמיות הגורמת לחטא. דהיינו, כשהחוטא מפרט את חטאיו בטרם יעשה תשובה, ואחר כך מתחרט על מעשיו הרעים, ומקבל עליו שלא ישוב לחטוא. על ידי זה נחשבת חזרתו בתשובה כזבח קרבן. שנאמר, זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נ"א). ודע, שסוד הקרבן הוא שנהנים ממנו: אדם, שור, אריה ונשר החקוקים בכסא הכבוד. וראשי תיבות שלהם הוא בגימטריה קרבן. האדם, נהנה מרוחו הנשברת של המקריב. האריה, נהנה מבשר הקרבן. הנשר, נהנה מנשמת הקרבן. והשור, נהנה מן הממון שהוציא המקריב עבור קנית הקרבן. וכשארבעתם נהנים כביכול, משמשים הם מליצי יושר על המקריב לפני ה', ועל ידי זה ה' מכפר לו חטאו.

ג.

הטעם שנאמר, זאת תורת העולה. בא הכתוב לרמז שה' הבטיח לישראל שגם כאשר בית המקדש לא יהיה קיים, ולא יתאפשר לישראל להקריב קרבנות באופן מעשי. בכל זאת אם יעסקו ישראל בתורה הנצחית, יחשב להם כאילו העלו עולה והקריבוה לפני ה'. ודווקא אם "עוסק בתורה", כלומר, שקורא את פרשת הקרבן בכוונה ובהתבוננות. שבכך עולה קריאתו לדרגת העומד בבית המקדש ומקריב לפני ה'. דהיינו, הקריאה היא כנגד הבאת הקרבן, וההתבוננות היא כנגד כוונת הקרבן, לפי שהמקריב צריך לכוון את לבו. משום כך נקטה התורה בלשון זאת תורת העולה. לפי שלשון זה מקביל לכתוב, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד'). וכן נאמר בזוה"ק: מיומא דאיתחריב בית מקדשא ובטלו קרבנין, לית ליה לקב"ה אלא אינון מילים דאורייתא. ודע, שהלומד תורה אינו צריך להביא קורבנות ועולות, לפי שלימוד התורה גורם שלא יחטא ולכן לימוד תורה עדיף. שנאמר, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום (משלי ג'). ונאמר, שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול (תהילים קי"ט). הטעם שה' מעדיף את מעשיהם הטובים של ישראל יותר מן הקרבנות. משום שעיקר הקרבן הוא ריח הניחוח, שמסמל את הנאת הנשמה. כפי שאמרו חז"ל: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף? הוי אומר זה ריח. וכן אונקלוס תרגם ריח ניחוח, "דמתקבל ברעוא", דהיינו, שמתקבל ברצון. כי אין לך דבר שהנשמה האלוהית נהנית ממנו יותר מן התורה, כי רחמנא ליבא בעי.

ועוד טעם לנאמר זאת תורת העולה. משום שמילת זאת היא בגימטריה: קול, ממון, צום. וכל מילה משלושת מלים אלה היא בגימטריה קל"ו. ללמדנו ששלושת המעשים הללו שקולים, ושלושתם יחד מועילים לתשובה השלמה. ככתוב, לו חכמו ישכילו זאת (ומיד) יבינו לאחריתם (דברים ל"ב), וכן נאמר, ואני זאת בריתי (ישעיה נ"ט). משום שבזאת היא העת שה' מקבל את התפילות. שנאמר, בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא ט"ז).

ד.

הטעם שנכתב הוא העולה ונקרא היא העולה. כי בכתיבת הוא בא הכתוב ללמדנו שהמביא קרבן עולה ומכוון עליה כראוי, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו. כפי שנכתב, הוא העולה. וקריאת מילת הוא בע"פ בניקוד היא העולה, בא ללמדנו שקרבן העולה בא לכפר על המחשבה הרעה, שהיא נקבה. כלומר, האדם הוא הרואה בעיניו, והיא העולה למוחו. דהיינו, המחשבה הרעה היא הגורמת לאדם לחטוא. על כן נצטוו ישראל להביא קרבן עולה בגין המחשבה הרעה, על מנת לעוצרם כבר בשלב המחשבה, בטרם יבואו לידי ביצוע העבירה בפועל. לפי שכל המקדש את עצמו מלמטה, ה' מקדש אותו מלמעלה. דהיינו, כשאדם מקריב קורבן עולה, בגין מחשבת העבירה נחשב הוא לאדם שלם. שנאמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א').

ה.

הטעם שנכפלה מילת העולה הוא העולה. על מנת ללמדנו שבקרבן העולה יש שני חלקים. החלק המעשי הוא הבאת הבהמה לשריפה. והחלק השני הוא ההכנעה והכוונה שבלב, שהם המטרה העיקרית של הקרבן. וכך יתפרש הפסוק: זאת תורת העולה (הנשרפת), היא (המחשבה הטובה) העולה (העיקרית), ולא גוף הבהמה הנשרף כליל על גבי המזבח. כלומר, מקריב העולה צריך להביאה מתוך כוונה אמיתית מכל לבו. כמו שאברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו על מנת להקריבו לעולה בלב שלם, ונחשב לו כאילו הקריב את בנו. שנאמר, ויעלהו לעלה תחת בנו … יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך (בראשית כ"ב). משום כך הבטיח ה' לאברהם, שבכל עת שבניו יעלו עולות בכוונה, יקבל את תשובתם מיד.

ו.

הטעם שנכתבה האות "מ" של מילת מוקדה עם "מ" זעירא. כי האות "מ" היא תחילת מילת מוות. כדי לרמוז למקריב , שגם העולה וגם האדם המתגאה, שניהם נידונים לכליה באש. דהיינו, שעל ידי אות "מ" הזעירא מזכירים למקריב העולה את יום המיתה, כדי שישפיל את לבו ויאמץ לעצמו את מידת הענווה. כדרך מוקד שריפת העולה, שבתחילת שרפת הקרבן האש היוצאת ממנו היא גדולה, ובהמשך האש דועכת במוקד עד שנעשית לאפר. משום כך נכתבה מילת מוקדה עם "מ" זעירא, דהיינו, לרמז למקריב על סופו הנמוך של מוקד הקרבן, וממנו ישכיל להשפיל את גאוות הלב.

ז.

הטעם שנאמר בכפילות, כל הלילה עד הבקר. ללמדנו את הטעם לזמני קרבן העולה. דהיינו, נאמר כל הלילה, כדי לכפר על זמן ביצוע העבירה. כי למרות שזמן הקרבת קרבן עולת היחיד הוא בין עולת הבקר לעולת התמיד של בין הערבים, שרפתו היא כל הלילה. משום שקרבן העולה מכפר על הרהורי הלב, שדרכם לבוא אל האדם בלילות. כפי שנאמר, הוי חשבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם (מיכה ב'). ונאמר עד הבקר, ללמדנו את זמן כפרת העוון. דהיינו, עוונו של המקריב מתכפר לו לאחר שריפת העולה כל הלילה עד עולת הבוקר. שאז תם עוונו והתקבל קרבנו ברצון. דהיינו, כפי שהלילה מסמל את זמן היות האדם בחשכת העבירה, כך נשרף קרבן העולה כל הלילה. וכפי שהבקר מסמל את האור לאחר חשכת הלילה ותחילתו של יום חדש, כך עוונו של מקריב העולה מסתיים באור הבקר, ונפתח לו דף חדש.

ח.

הטעם שנכפלו המילים המתארות את שריפת הקרבן. שנאמר, על מוקדה … ואש המזבח תוקד בו. ללמדנו ששני סוגי אש שורפים את קרבן העולה. האש הראשונה היא האש שמבעיר הכהן מן העצים שמתחת הקרבן, וזהו שנאמר מוקדה על המזבח. האש השניה היא האש היורדת מן השמים כדי לקבל את קרבן העולה, וזהו שנאמר ואש המזבח תוקד בו. דייק הכתוב לומר, תוקד בו בלשון עתיד, דהיינו, לאחר האש הראשונה של הכהנים, יורדת האש השניה מן השמים.

ט.

הטעם שנאמר ואש המזבח תוקד בו בלשון זכר, למרות שעולה היא לשון נקבה והיה צריך לומר תוקד בה. ללמדנו שמטרת שריפת העולה היא להצית את לב מקריב העולה באש המזבח. דהיינו, כשם שהעולה נשרפת כליל, כך נשרפת כליל ונעלמת גם מחשבתו הרעה, ובמקומה נכנסת בו אש המזבח שהיא התורה. לפי שהתורה שורפת בשלהבתה את יצר הרע שבתוכו, ומכניסה במקומו את היצר הטוב. שנאמר, מימינו אשדת למו (דברים ל"ג). ונאמר, הלוא כה דברי כאש (ירמיה כ"ג). והרמז לכך במילת אש המזבח שהיא בגימטריה יצרא (או יצר עם הכולל). ודע, שלאחר שמתגבר האדם על היצר הרע, נשארת התורה בתוכו כמים. שנאמר, הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה), ואמרו חז"ל אין מים אלא תורה. דהיינו, התורה היא כאש שורפת ליצר הרע וכמים חיים לאדם.

י.

התועלת הבאה לישראל מהקרבת קרבנות העולה, היא משולשת: התועלת הראשונה היא: שעולת התמיד מזכירה לפני ה' את אפרו של יצחק הצבור לפניו, וכשישראל שרויים בצרה ה' מרחם עליהם בזכות האבות. התועלת השניה היא: שקרבן העולה מזכיר לפני ה' את שריפת שני בני אהרן, שמיתתם היתה כפרה על ישראל, כמו שריפת הקודשים. וכן את מיתתם ושרפתם של כל הצדיקים שהקריבו את עצמם על קידוש ה' בכל הדורות. והתועלת השלישית היא: שהעולה מסמלת את האפשרות להתגבר ולשרוף את יצר הרע, אף על פי שהוא מלאך שיסודו מאש, והאדם יסודו מעפר.

יא.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, את חומרתה של עבירת הרהור הלב. לפי שהחושב מחשבות רעות בלבו, מוכיח שאין הוא ירא מה' היודע מחשבות אדם ותחבולותיו. אלא ירא הוא מן הבריות שאינם יודעים את מחשבותיו. לפיכך, הזהירה התורה את ישראל ממחשבות רעות בציווי אב כבר בעשרת הדיברות. שנאמר, לא תחמד בית רעך (שמות כ'). משום שהרהורים רעים גורמים לאדם להגיע למעשי חטא. כפי שקרה לעכן שהתוודה באומרו: ואחמדם ואקחם (יהושע ז'). ובזוה"ק נאמר, שבכל יום ויום יוצא כרוז מן השמים, ומזהיר את נשמת האדם שלא תחטא. משום כך קרבן העולה נשרף כליל ואין למקריב שום חלק בו, לפי שמטרת הקרבן היא לכפר על עוון הרהורי עבירה. אף בזמן הזה שאין לנו אפשרות להקריב קרבן עולה. רמזה התורה על הדרך להימנעות מהרהורי עבירה. שנאמר, זאת תורת העולה. דהיינו, ללמדנו שרק לימוד התורה מסוגל לגרש את יצר הרע שהוא הגורם להרהורי עבירה. משום שיצר הרע הוא מלאך שיסודו מאש, והתורה נמשלת לגביו כמים. לכן אמרו חז"ל: אם פגע בך מנוול (דהיינו, יצר הרע), משכהו לבית המדרש. כי בכך יוצא האדם נשכר בכפילות: גם גירש את יצר הרע וגם למד תורה, משום שמחשבה טובה ה' מצרפה למעשה. וכן מצאנו שה' הציל את ישראל מגזירת המן, משום שילדי ישראל עסקו בלימוד הקמיצה שבקרבן, ונתקבל לימודם לפניו כמנחת עני. וכן אמר ר' כרוספדאי, כל העוסק בבית הכנסת בענין הקרבנות ומכוון בהם, ברית כרותה לו שהמקטרגים עליו בשמים, יהפכו למליצי יושר עליו. ועוד אמרו חז"ל, האומר פיטום הקטורת ואחריה אשרי, בטל המוות מביתו. כלומר, הדרך שבה יש לנקוט כדי לדחות את המחשבה הרעה, היא על ידי העיסוק במחשבה טובה הבאה על ידי לימוד התורה. משום שמוח האדם מסוגל לחשוב רק מחשבה אחת בזמן אחד, ואין הוא מסוגל לחשוב שתי מחשבות יחד באותו זמן. כלומר, כביכול יש במוח מקום ישיבה אחד, או ליצר הטוב או ליצר הרע. משום כך ירגיל האדם את עצמו לחשוב מחשבות טובות, וכשיתגרה בו יצרו, יחשוב על הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא. לפי שעתיד ה' לקיים את כל ההבטחות הטובות שהבטיח לישראל על ידי עבדיו הנביאים, כשם שנתקיימו נבואותיהם הרעות. שנאמר, אני ה' דיברתי ועשיתי. אחת ההבטחות לעתיד לבוא היא, לבטל את המחשבות הרעות מן העולם. שנאמר, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ובהפטרת השבת הגדול נאמר, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו … וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העבד אותו. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג').

יב.

דרך להברחת הרהור רע , ניתן ללמוד ממעשה ר' עמרם חסידא המובא בתלמוד:

מעשה בשבויות, שהביאו אותם לבית ר' עמרם חסידא בנהרדעא, לאחר שהוא פדה אותם מן השביה. העלו את השבויות להתישב בעליה שבבית ר' עמרם. אמר להם: קחו את הסולם מלפניהם. אחת מן השבויות עברה ליד פי הארובה העולה מן הבית לעליה. ונפל אור בית דרך פי העליה, כי פניה היו מאירות. נכנס החשק בלב ר' עמרם, לקח את הסולם והחל עולה עליו לעליה. הסולם הזה היה כל כך כבד וגדול, עד כדי כך שעשרה אנשים לא היו יכולים להגביהו. אך מחמת חשקו, הגביהו ר' עמרם בעצמו. וכשעלה והגיע לאמצע הסולם, הרחיב וחיזק את רגליו לעמוד במקומו בחוזקה, כדי להתגבר על יצרו. וצעק בקול גדול: "דליקה יש בבית עמרם", כדי שיחשבו השכנים שבאמת יש דליקה, ויאספו השכנים לביתו. ועל ידי זה יחדל הוא מלעשות את העבירה הזו, משום שיתבייש מפניהם. באו לביתו הרבנים ואמרו לו, ביישתנו. כי ראו מה שרצה לעשות. אמר להם: מוטב שתהיו מתביישים על ידי בעולם הזה, ולא בעולם הבא. השביע רב עמרם את יצרו, שיצא ממנו, ויצא ממנו בדמות אילן של אש. אמר לו רב עמרם: ראה למרות שאתה עשוי מאש, ואני עשוי רק מבשר, אף על פי כן אני מנצחך (קידושין פא.) .

יג.

מקורות

על-פי מאמר של חגי רפי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_prjot_0_1